רצח העם הארמני והנפט האזרבייג'ני

כדי להבין את העניין צריך לפתוח כאן סוגריים בכל הקשור למפלגת ישראל ביתנו ולדיון בשאלת רצח העם הארמני. ישראל ביתנו לא דומה בעניין זה לשום מפלגה אחרת בכנסת. מכיוון שיש בה כמות לא פרופורציונלית של ח"כים עולים מרוסיה וממדינות חבר העמים, המפלגה מייצרת סוג של מדיניות חוץ נפרדת, המתכתבת עם האלקטורט המקומי שלה המבוסס בדרך כלל על מצביעים מארץ המוצא. המילה "מדיניות" מטעה. נכון יותר לקרוא לכך גיבוב אינטרסים אישיים, פוליטיים וכלכליים. הכבוד משחק כאן תפקיד מרכזי.

פרסום וכבוד בחבר העמים בכלל ובארץ המוצא בפרט מייצרים עבור חבר הכנסת בישראל דיבידנדים המתורגמים ישירות למספר המצביעים. הדוגמה האחרונה, והאבסורדית יש לומר, היא השבחים שחלק ליברמן לפוטין על הבחירות האחרונות ברוסיה, שסיפקו לו פוטו-אופ נחשק עם פוטין. לשיטתו הצינית של ליברמן מדובר בנכס אלקטורלי, ולא משנה כמה לעג או ביקורת בינלאומית עוררו דבריו. הוא את שלו השיג. או כך לפחות נדמה לו. וכך גם לגבי שאר הח"כים של ישראל ביתנו.

מבחינתם, הבחישה בענייניהן של מדינות חבר העמים היא עניין מפתה במיוחד. בעוד בישראל מרבית הח"כים של ישראל ביתנו נהנים מיוקרה, איך לומר, דלילה משהו – הרי שבביקוריהם במדינות חבר העמים כנציגי המעצמה המכונה ישראל מעתירים עליהם המקומיים שפע תשבחות וכיבודים, ונותנים להם גישה לתקשורת המקומית שכאן היו יכולים רק לחלום עליה.

וכך, למרות אופייה המוסרי והאוניברסלי, ולמרות הרגישויות האקוטיות הנלוות לה, הפכה סוגיית ההכרה ברצח העם הארמני לסוג של משחק על המגרש הביתי במולדת לשעבר, לקרדום משובח לחפור בו.

בעניין הזה יש דוגמה ספציפית לגמרי. קוראים לה ח"כ לשעבר יוסף שגאל, בעבר ח"כ מטעם ישראל ביתנו וכיום מינוי פוליטי של ליברמן כשגרירנו בבלארוס. לפני שבועות אחדים נדרשנו בטור זה למינויו הבעייתי.

שגאל, שעלה לישראל מאזרבייג'ן, כיהן עד לאחרונה כראש אגודת הידידות ישראל–אזרבייג'ן וככזה בילה בבאקו המעטירה זמנים יפים. שם התייחסו אליו כנציג רשמי של ממשלת ישראל וציטטו אותו תחת כל עץ רענן. כל זאת בשעה שלא היה אלא מגיש חדשות בערוץ תשע, אז לקח אותו ליברמן מאחרי הצאן כדי לאסוף לחיקו אלקטורט מקרב צופיו בערוץ ההוא.

וזה שמחזיר אותנו לסיבוב הקודם בכנסת באפריל 2008, אז קיימה הכנסת דיון בנושא ההכרה בשואה הארמנית. במהלך הדיון התפתח ויכוח קשה בין שגאל לח"כ זאב אלקין, שיזם את הדיון לקראת הכרה היסטורית ומוסרית בשואת הארמנים. שגאל, שתמך בעמדה הטורקית הרשמית המתנגדת להכרה בשואת הארמנים, יצא לאחר הדיון אל העיתונאים ונתן את גרסתו למה שהתרחש ב-1915: "הארמנים היו אז אזרחים של טורקיה, אולם תמכו ברוסיה שהייתה אז במצב מלחמה עם טורקיה. להתנהגות הזאת יש שם", הסביר אז הח"כ מישראל ביתנו, "קוראים לזה משת"פיות". ולמען הסר ספק הביא גם אנלוגיה: "מצב דומה התרחש בעת מלחמת לבנון עם לוחמי צד"ל. חיזבאללה חיסל את לוחמי צד"ל שנותרו בלבנון לא בגלל שהם נוצרים אלא בגלל שהם משת"פים".

מה הריץ את שגאל? אזרבייג'ן היא מעין אחות קטנה של טורקיה. קטנה אך עשירה ומשופעת בנפט. האזרים מזדהים עם הטורקים וטוענים שלא מדובר ברצח עם אלא במקרה מצער של מוות המוני בתנאי מלחמה. לא רצח עם של מיליון וחצי איש, אלא 300 אלף לכל היותר. האנשים מתו בגלל שזה טיבה של מלחמה, ולא הייתה צעדת מוות שתוכננה כך שאלפי ארמנים ייפלו כזבובים בקור וברעב במדבר הסורי. אבל זו ההיסטוריה. מעבר לכך, לאזרים יש עניין לא פתור עם הארמנים בדמות מאבקם העכשווי על חבל נגורנו-קרבאך, שנכבש בידי הארמנים בראשית שנות ה-90. האזרים טוענים שמדובר בחלק בלתי נפרד מאדמתם. לשיטתם של הארמנים זהו ערש תרבותם ההיסטורית.

שוב שב העניין המטריד הזה וצץ מחדש בוועדת החינוך של הכנסת. כשהגיע תורה של נציגת ועד הפעולה הארמני, ההיסטוריונית ג'ורג'ט אווקיאן, היא הזכירה את ההשוואה של שגאל לצד"ל. כצפוי, היו"ר אלכס מילר, איש ישראל ביתנו, היה זריז מאוד בתגובתו. הוא אינו כאן, אמר, והוריד באבחה אחת את שגאל וצד"ל מסדר היום. אך הוא לא היה זריז מספיק. הנזק נעשה. העבר המביך של שגאל וישראל ביתנו שב והונח על השולחן לעיני כול.

אולם עולם כמנהגו נוהג, ומכיוון ששגאל כבר איננו ח"כ הובאה לוועדה תגבורת מסוג שונה. מורה לאנגלית מעפולה, יאנה סלמן שמה, מהתאחדות עולי אזרבייג'ן. לסלמן אין כישורים או רקורד אקדמי כלשהו שמאפשרים לה לקבוע מסמרות בעניין זה מעבר לדעתה האישית, אולם כיוצאת אזרבייג'ן יש לה דעה ברורה על הארמנים, שלדבריה פעלו כגיס חמישי מול טורקיה ובעקבות זאת החליטה ממשלת טורקיה לגרשם. "אמנם בזמן הטרנספר נהרגו רבים", הסבירה, "אך למרות הכאב אין מדובר ברצח עם".

שאלתי את סלמן כיצד הגיעה לוועדה, והאם יש לכך קשר לישראל ביתנו. "לא, מה פתאום", אמרה. בכל מקרה, עם סלמן או בלעדיה, הפזמון העכשווי הוא שלא כדאי לישראל להרגיז את אזרבייג'ן, שממנה אנו רוכשים חלק ניכר מצריכת הנפט השנתית של מדינת ישראל.

מקורות דיפלומטיים סיפרו שבין ישראל לארמניה מתנהל דיאלוג צולע כבר תקופה ארוכה. מאז ביקורו של שר החוץ ליברמן באזרבייג'ן באוקטובר 2010 ניכר מתח ביחסים על-רקע הצהרתו של שר החוץ שבה הביע את תמיכתו ב"שלמותה הטריטוריאלית" של אזרבייג'ן, שם קוד דיפלומטי לסכסוך בין ארמניה לאזרבייג'ן בשאלת הבעלות על חבל נגורנו-קרבאך.

לדברי המקורות, ביולי האחרון נראה שהיה ניסיון לפתוח דף חדש ולשדרג את היחסים העכורים. ביֵרוואן בירת ארמניה נחתה משלחת של בכירים ממשרד החוץ בירושלים לדון ביחסי שתי המדינות. קדמה לכך שיחת טלפון לבבית במיוחד בין סגן שר החוץ הישראלי למקבילו הארמני, שבה שב אילון והביע את רגישותה של ישראל לנושא רצח העם הארמני.

אולם הרגישות הזאת קיבלה ממד לא נעים, שלא לומר זול, במהלך הדיונים - כאשר הנציג הישראלי הבכיר ניסה לייצר משוואה הקושרת בין בקשה מהארמנים להצביע נגד מדינה פלשתינית באו"ם לבין ההכרה הישראלית ברצח העם הארמני.

במשרד החוץ ידעו כבר אז שהישיבה של ועדת החינוך בנושא רצח העם הארמני נמצאת על סדר היום וניסו לייצר את הקשר, על-אף שמידת התבונה שבו מוטלת בספק. בשאלה כה קרדינלית, שיש לה אלמנט היסטורי-מוסרי, יצירת תנאי סחר-מכר להכרה תהיה טעות בסיסית.

הארמנים, על כל פנים, לא נענו. יש להם שיקולים מורכבים במזרח התיכון. בין השאר, חששם המתמיד לגורלן של קהילות הפזורה הארמנית בסוריה ובלבנון, שם אורבת להן כמיעוט נוצרי סכנה ממשית. הארמנים אומנם היו מודעים לכך שבכנסת צפויים לדון בקרוב בשאלת ההכרה, ולדברי המקורות הם חשו שעשו טעות בכך שלא הסכימו למשוואה הישראלית; מה שגרם להם לסגת, כך המקורות, היה הצורה הגסה והסחטנית שבה הוצג להם העניין על-ידי הצד הישראלי.

ביקשתי את תגובת משרד החוץ. התשובה הייתה קצרה: לא היו דברים מעולם.

אולם כאן, על-אף שלא היו דברים מעולם, מגיע ההמשך המטריד. לדברי המקורות הדיפלומטיים, בספטמבר האחרון, במהלך עצרת האו"ם בניו-יורק, נפגש סגן שר החוץ דני אילון עם מקבילו במשרד החוץ בירוואן, ארמן גירגוסיאן. לדברי המקורות, השניים מכירים עוד מתקופת כהונתו של אילון כשגריר בארה"ב ויש ביניהם יחסי ידידות. אילון, הטעימו המקורות, פנה אפוא לגירגוסיאן בעניין הפלשתיני וביקש ממנו לפעול לכך שארמניה תימנע מלהצביע בעד מדינה פלשתינית.

למרבה המזל, המהלך הפלשתיני במועצת הביטחון כשל. אולם באותו שלב הייתה עדיין על הפרק שאלת ההצבעה באונסק"ו, ובמשרד החוץ בירושלים עדיין קיוו שיוכלו לעצור את הסחף ולמנוע מארגון החינוך, המדע והתרבות של האו"ם לקבל לשורותיו את פלשתין כחברה. יתרה מזאת, לדברי המקורות, בשלב זה שוב שלח משרד החוץ את אחד מבכיריו לירוואן, וזה חזר על הטכניקה הבלתי מוצלחת מן הקיץ של משוואה סחטנית. ושוב זה לא עבד. התוצאה ידועה. הפלשתינים כעת חברים בארגון התרבותי של ארגון האומות המאוחדות, הטורקים לא מתים עלינו, והארמנים כנראה גם כן לא ממש מתלהבים, אף שהם עדיין מצפים לראות איך ומתי תעשה ישראל את הדבר הנכון.

וכן, אנחנו עדיין קונים נפט מאזרבייג'ן.