השופט: יוסף בן-חמו, בית המשפט המחוזי בנצרת

המועד: יום שני, 28.11.11, שעה 09:00

הנושא: פשיטות רגל

ליוסף בן-חמו אין אולם משלו; היום הוא יושב באולמו של הנשיא דוד חשין, ומתחיל את הדיון רק ב-09:18. פושטי הרגל המגיעים אליו אינם אנשי עסקים או חברות ידועות, אלא אנשים שהסתבכו בחייהם הכלכליים הפרטיים. זה אומר, שמדובר במי שהחלטותיו של בן-חמו הן הרות גורל מבחינתם - וגם מבחינת נושיהם. בכל דיון כזה מעורבים החייב, המנהל המיוחד, בא-כוחו של כונס הנכסים הרשמי ולעיתים גם בא-כוחו של נושה זה או אחר - ולבן-חמו יש ערימה שלמה של תיקים. הדבר מחייב אותו לנווט בין יעילות לבין כובד ראש, והוא עושה זאת בצורה מצוינת.

לא נספר על כל 11 התיקים בהם דן בן-חמו בשעה בה ישבתי באולמו. היו כאלו שהסתיימו תוך דקות בודדות, כאשר הייתה הסכמה על מתן דחייה או ארכה נוספת. למרות ריבוי התיקים, בן-חמו מפגין ערנות ובקיאות, שומר על סדרי הדין ומאפשר גם לחייבים עצמם להביע את עמדותיהם. כך למשל בעניינה של אישה שאינה עומדת במחויבויות שהוטלו עליה במסגרת הקפאת ההליכים: שילמה רק פעם אחת 200 שקל, לא שילמה שמונה תשלומים נוספים ולא הגישה למנהל המיוחד את הדוחות הנדרשים. בא-כוחה מבקש לנהוג עימה לפנים משורת הדין, מסביר שמצבה הכלכלי קשה מאוד ומציין שאפילו המים בביתה נותקו.

בן-חמו פונה לחייבת ושואל אותה מדוע אינה משלמת ואינה מגישה דוחות. היא מסבירה, שמדי חודש היא מוציאה 350 שקל רק על תרופות ועוד 100 שקל לאורתופד ו"בחורף הכי קשה לי". בן-חמו: "ממה את מתקיימת?" החייבת: "רק מקצבת ביטוח לאומי, מה אני אעשה". בן-חמו: "מתי היית מאושפזת בפעם האחרונה?" החייבת: "בחודש 9, פעם ככה ופעם ככה". בן-חמו פונה לנציגת הכנ"ר: "יש אפשרות בכל זאת לתת לה הזדמנות נוספת?" הפרקליטה מבינה את הרמז ומסכימה, בתנאי שזו תהיה הארכה האחרונה. בן-חמו מכתיב החלטה במהירות וביעילות: "התנהגותה של החייבת חסרת תום לב ומצדיקה את ביטול ההליך. יחד עם זאת, בהתחשב בנסיבות המיוחדות והסכמת הכנ"ר, ניתנת לה הזדמנות אחרונה. אם לא תסיר את המחדלים - תוסר ההגנה".

בא-כוחה של החייבת מבקש מבן-חמו לטפל גם בניתוק המים לדירתה, אך בן-חמו מסביר בסבלנות שהוא אינו הכתובת. עם זאת, בכוחו לסייע בעקיפין: הוא מוסיף להחלטה הבהרה, לפיה אם יש לחייבת חובות שנוצרו לפני מועד הכינוס, יש לגבות אותם דרך הליך פשיטת הרגל, ותאגיד המים העירוני אינו רשאי לפעול באופן חד-צדדי. הדיון הזה נמשך עשר דקות.

"הכנ"ר לא צריך לרדוף אחרי החייב"

בתיק אחר, בן-חמו אינו מוכן להיות רחמן באותה מידה. המנהל המיוחד אומר שהחייב לא שילם דבר מיום מתן צו הכינוס ומבקש לבטל את ההגנה מפני הנושים. בא-כוחו של החייב טוען, שמדובר בנסיבות אישיות קשות: הוא משלם מזונות של 3,000 שקל לחודש לגרושתו וארבעת ילדיו, ועוד 2,000 שקל לבת-זוג נוספת ולעוד שני ילדים. "הוא לא יצר את הפיגורים בגלל שהוא חלילה מזלזל בבית המשפט, אלא בגלל חוסר יכולת של ממש", טוען בא-כוחו.

בן-חמו לא מתרשם. הוא מכתיב החלטה ארוכה יחסית, כראוי לנוכח השורה התחתונה שלה: "חייב שאינו משתף פעולה עם הכנ"ר והמנהל המיוחד, ייחשב כחסר תום לב. כך גם מי שממשיך לצבור חובות במהלך פשיטת הרגל. בא-כוח הכנ"ר אינו צריך לרדוף אחרי החייב כדי שימציא דוחות וישלם". בן-חמו מפגין בקיאות בתחומו כאשר הוא מצטט בעל-פה את הפסיקה ולבסוף מורה על ביטול צו הכינוס ועל אי-הכרזתו של החייב כפושט רגל.

שלושה תיקים אחרים עוסקים בבני משפחה אחת - בעל, אישה ובנם. שלושתם לא טרחו להגיע: האישה מאושפזת ובעלה סועד אותה, ואילו סיבת היעדרו של הבן לא ידועה. המנהל המיוחד מבקש להכריז על הבעל כפושט רגל ולחייבו בתשלומים של 1,000 שקל בחודש, ומוסיף שיש כבר בקשה לעוצרו בשל חוב של 13,000 שקל. בן-חמו, בבקיאותו הרגילה, מציין שהחייבים הגישו רק יום קודם בקשה להקטנת התשלומים. בא-כוח הנושה מתנגד ומציין, שהם עצמם הסכימו לגובה התשלום הנוכחי. בא-כוחם מסביר, כי הם סברו בתום לב שיעמדו בתשלום, אבל האב והבן עובדים רק בצורה חלקית.

בן-חמו מקשיב בריכוז ומתערב מדי פעם, שוב בשל רצינותו היתרה של ההליך. הוא מאפשר לצדדים לטעון ולענות זה לזה, והם מצידם כנראה כבר יודעים שיש לעשות זאת בתמציתיות ולעניין. לבסוף בן-חמו מכתיב החלטה, בה הוא מפרט את הנסיבות והטענות. תחילה הוא דוחה את הבקשה להקטנת התשלום החודשי: "חייב שאינו פורס את מצבו אינו יכול להישמע בטענה למצב כלכלי קשה. לא שמעתי נימוק מיוחד המצדיק שינוי מאותה הסכמה". לבסוף מוציא בן-חמו שלושה צווי מעצר כנגד החייב, כאשר הראשון ייכנס לתוקף רק ב-1.1.12 - כדי שתהיה לו הזדמנות להסדיר את חובו, הוא מנמק.

"אבל אדוני שמע שהיא מאושפזת"

התיק הבא הוא של הבן. המנהל המיוחד אומר, שכאן יש חומרה יתרה, משום שבניגוד לאביו - הוא כלל לא התייצב לחקירה, ויש גם חשד להברחת נכסים. בן-חמו זוכר שבחוות דעתו של המנהל המיוחד הוזכרה תביעת נזיקין שמתנהלת נגד הבן בגין אותה הברחה נטענת. בא-כוחו של הבן מוכן שהוא יוכרז כפושט רגל, אך בן-חמו עדיין רוצה להבין מדוע הבן לא התייצב לדיון. "כולם צריכים להיות איתה [האימא]?", הוא תוהה, ובא כוחם של החייבים מתחמק: "אני לא יודע מה הרגשות שם, יש כאלה שמרגישים חובה להיות ליד האימא". בן-חמו מקדם את הדיון כאשר הוא ממקד את שאלותיו לבא כוחם של החייבים: כיצד הוא טוען שמשכורתם מינימלית, אם לא הגישו דוחות? מדוע לא התייצב הבן לחקירה בפני המנהל המיוחד? לבסוף מחליט בן-חמו לתת לבן הזדמנות אחרונה להתייצב בפני המנהל המיוחד ולהגיש דוחות.

כעת מגיע תורה של האם. בא-כוח הכנ"ר אומר, שהיא לא שילמה כלום ויש שתי בקשות מעצר נגדה. בן-חמו מגיב: "אבל אדוני שמע שהיא מאושפזת. זה לא נראה טוב להוציא פקודת מעצר למי שמאושפז". המנהל המיוחד מסכים לדחות את הדיון, אם כי מעיר שטרם זכה לראות את החייבת אפילו בדיון אחד. בן-חמו מכתיב: "בנסיבות המיוחדות מועד הדיון נדחה, גם כדי לתת לה הזדמנות נוספות להסיר את מחדליה בתוך 45 יום".

השורה התחתונה: איזון נכון ונבון בין האינטרסים הסותרים של הצדדים בתיקי פשיטות רגל. ראויה לציון מיוחד יעילותו של בן-חמו, המשאיר את מועדי הדיונים הבאים פתוחים להשלמה בידי הקלדנית על-פי יומנו, כדי למנוע את הוויכוחים הרגילים.

יעילות: 9.

מזג שיפוטי: 9.