אז והיום: בעקבות הזמן לפולין

יום שישי, 2 במרס 2012, חזרנו מפולין לישראל

היום אני באה לכתוב את סיפור פולין שלי, את סיפור הגילוי שלי בהיותי ילדה בפולין שאני יהודיה. באתי לפולין לכתוב את סיפור הבית אותו עזבתי בגיל עשר בהיחבא, מפחד השכנים. את סיפור בית הספר שבו למדתי בין פולנים, את סיפור הכיתה ואת השולחן וקסת הדיו השפוכה. כן, גם על זה אספר.

באתי גם להיות באושוויץ, לספר את סיפור מחנות ההשמדה, לקרוא שמות הנספים במחנה אושוויץ ולסגור את המעגל המשפחתי שנעלם ממני. אני באה לספר עכשיו את הסיפור המוזר מכל בעיניי, כאילו משהו קסום מיסטי קרה לי ולקבוצה שאיתה יצאתי.

הקבוצה כללה משוררים מאגודת הסופרים העברים. לאחר שבלפור חקק נבחר ליו"ר הוועדה לקשרי חוץ ( לפני כן שימש יושב-ראש שלוש קדנציות), הציעה המשוררת שושנה ויג לצאת למרכזי העברית בפולין, והיא זו שיזמה את רעיון המשלחת. הצטרף גם שמואל כהן, חבר הוועדה לקשרי חוץ. אני הצטרפתי כאשתו של בלפור חקק, אך גם כחברת האגודה, כסופרת לילדים. וכמובן: לי היה הסיפור האישי שלי עם פולין, הארץ שבה נולדתי.

חודש לפני היציאה לפולין

כולנו מכירים את ספרו של לואיס קרול: 'עליסה בארץ הפלאות'. יש שם קטע שבמידה לא קטנה הפך למוטו לאורך מסלול חיי ואף השתמשתי בו כשעבדתי בלשכת שר המשפטים. מוטו זה היה תלוי במסגרת מול שולחן העבודה שלי:

הפגישה של עליסה עם חתול צ'ייסר:
"האם תואיל בטובך לומר לי באיזו דרך עלי ללכת?"
"זה תלוי במידה רבה לאן ברצונך להגיע", אמר החתול.
"לא כל כך משנה לי לאן" – אמרה אליס
"לא משנה אם כך באיזו דרך תבחרי", אמר החתול.
"בתנאי שאגיע לאַנשהו", הוסיפה אליס
"הו, אַת תגיעי", אמר החתול "כל עוד תתמידי בהליכה".

הרהורים לפני המסע

לאחר ההתארגנות של הקבוצה, שולב גם מסלול אישי עבורי, שאוכל להגיע לבית של ילדותי בליגניצה. וכך כתבתי בפיסבוק: אני יוצאת אל המסע ברגשות מעורבים. זה מספר חודשים מאז החל התהליך כאשר התברר לי שאני נוסעת ועומדת לעבור ליד ביתי שאותו לא ראיתי חמישים וארבע שנים.

אפשר להבין את התרגשותי הרבה לקראת המסע, וגם להבין את המתח העצום בו אני שרויה להיות שוב על אדמת פולין שאותה עזבנו, בני משפחתי, בחופזה. כמה מוזר, אני חוזרת לשם. חמישים וארבע שנים לא שבתי לשם. ניתקתי מחשבותיי משם. אני מתרגשת וגם מפוחדת. זה חודשיים שמחשבותיי וכל מעשיי הולכים וסובבים סביב נושא זה, ואני חיה רק בנושא זה.

הזכרונות צפים ועולים. אני שואלת ומחפשת ותָרה בתמונות, השפה שנשתכחה בינתיים מתעוררת שוב, והמילים צצות מידי פעם.... לאן זה מוביל אותי? איך אני עומדת לעבור חוויה זו, לעמוד מול הבית שעזבנו בהיותי בת עשר שנים, הרחוב, הגן בקצה הרחוב. מה עומדות עיניי לחזות, האם הכול נשאר כפי שהיה?..... (אנשים מספרים לי שהרבה לא השתנה).

נברתי בארכיון ספריי ומצאתי את הספר שקיבלתי כפרס בבית הספר היסודי. מדוע הוא נראה בעיניי לפתע מושך יותר ... הריח – ריח עתיק של פעם, הדפים שצבעם דהה קצת, זיכרון העמוד הראשון בספר.

הספר פותח בשיר שאני זוכרת ומדקלמת בעל פה את הבית הראשון שלו. גם ההמנון הפולני עדיין זכור לי, אני מדקלמת את הבית הראשון והפזמון ...והנה, עכשיו אני חוזרת לפולניה.

כשעזבתי את פולין השארתי שם ילדה בת עשר שלמדה בכיתה ג'. כשעליתי ארצה הבנתי עם השנים שהילדה הזו אינה איתי, והיא נשארה שם. האם אני יוצאת למסע להחזיר אליי את הילדה שהייתי? כשנהיה שם ברחוב טטרסקה בעיר ליגניצה, אחפש אותה כדי להשיבה אליי.

יום שישי, 24 בפברואר 2012: יום הטיסה

זהו, אנחנו יוצאים. יומן המסע מתחיל.

חברי הקבוצה: שושנה ומשה ויג, ניצה ושמואל כהן, תפארת ובלפור חקק, משה ויג לקח על עצמו את מלאכת התיעוד של כל האירועים בצילומים ובסרטים. ומהצד הפולני: מוניקה ואדש מפולין והם המובילים את הקבוצה ליעדים שנבחרו בקפדנות. הם ידריכו אותנו ויסיעו את הרכב.

נחיתה בוורשה

אני מתחילה לחזור בזמן ומבקשת מכל צוות הבנות להחזיר את מחוגי השעון השעון שעה אחת לאחור בהתאם לשעון הפולני. כל בת קיבלה תכשיט: שעון טבעת. לצוות הבנים היגשתי עטים שלא ישכחו מאיין באו. עט עם מגילה של תפילה יהודית. מיד עם הנחיתה בוורשה, הקבוצה יוצאת ברכב ללודז' ומתחיל הביקור הראשון בבית העלמין היהודי. קרח מכסה את האדמה. בצריף חברה קדישא אנו עושים טקס קדיש. הקור מכניס את הצוות מיד לתחושה קשה של מראות לקראת ההלם של תחנת השילוח בלודז' "הרדהקאסט", ואני נחרדת למראה קרונות המסע אל ההשמדה.

אני נסערת מהתרגשות וגרוני חנוק. אנו יוצאים משם למפגש עם בית הקהילה היהודית בלודז', לתפילת קבלת שבת וארוחת ליל שבת בבית הכנסת הקטן, של החסידים במקום.

יום שבת, 25 בפברואר

אנו בדרך לטורון. זהו יום חשוב לקבוצה. במוצ"ש אנו מופיעים לפני המכללה ללימוד עברית בטורון שבסופה ריאיון רדיו לתחנת רדיו ורשה. ביקרנו בספריה של המרכז בטורון, וזה מדהים לראות ספרייה כה עשירה של ספרים בעברית. גם ספרי קודש וגם ספרות יפה וספרי מחקר. ספריה של פרופ' נורית גוברין ממלאים מדף שלם במרכז בטורון. מומלץ לכל יוצר בעברית לשלוח ספריו למרכז עברי זה שמכבד את השפה העברית. וויטק הוא הספרן הראשי, ומנהלת המגמה בעברית היא ד"ר לאה קרן.

אנו זוכים לקבלת פנים מדהימה בחמימותה מצד הצוות המארח: וויטק זכריאס הספרן הראשי, מיכאלוּ רזניק, שאמור להנחות את האירוע, וכן מיכאל מונטישביץ.

האירוע נערך בפני קהל פולני וגם בפני הסטודנטים לומדי העברית. המנחים מתרגמים דברינו לפולנית, והצטיידנו מראש בתרגומים של יצירתנו לשפה הפולנית.

זהו המקום הראשון שבו אני מציגה את היותי במקור ילידת פולין שלמדה בבית הספר בליגניצה (מציגה תעודות בית הספר וכן את הספר אותו קיבלתי כפרס על היותי תלמידה טובה). הקהל התלהב משירתי את ההמנון הפולני והמופע מסתיים בשירה גדולה כאשר ניצה ושמואל כהן, שהיו גם המלווים המוסיקליים של הסיור שלנו, מנצחים עליה, והמשלחת התחבקה חיבוק הגדול עם הקהל המתלהב. כל הקהל עולה לבמה וכולם חבוקים ושרים את "גשר צר מאוד" של ר' נחמן מברסלב, שגם הוא היה יליד פולין (ורוצלב-ברסלאו, העיר שבה אני נולדתי).

בלילה אנו יוצאים לראות את העיר העתיקה בטורון דרך גשר נהר הויסלה, והכל כל כך רומנטי. בעלי בלפור חקק מספר לכולנו סיפור חסידי על האוצר מתחת לגשר הוויסלה, ומתברר שהאוצר בסופו של דבר היה מתחת לתנור הביתי. גם אני חשה אז שהגעתי עד הוויסלה של פולין, ואני יודעת שהאוצר נמצא בביתי.

יום ראשון, 26 בפברואר

אנו בדרך לליגניצה, לרחוב טַטַרסקה. זהו היום שכל כך חיכיתי לו, המתח שלי עולה. הגיעה השעה שלי לסגור את המעגל של ילדותי בפולין.

אנו יוצאים מוקדם מאוד מטורון ובדרך נוחתת עליי שינה.
פולין היא ארץ גדולת מרחבים ונסיעה מטורון לליגניצה אורכת לפחות כחמש- שש שעות. הקבוצה מונה שמונה אנשים בתוך רכב אחד. בדרך אנו שרים שירי ארץ ישראל, הפכנו למשפחה אחת. מצב הרוח מרומם, הדרך עם העצים העומדים כתרנים מכוסי שלג מפעימה אותנו. הבתים הציוריים האלה כאילו יצאו מתוך סיפורי אגדות. הכול כל כך פסטוראלי, נראה נפלא ולא מציאותי.

לפתע אני מתעוררת כאשר אני נמצאת בתחושה חזקה של ישות נוספת ברכב, ואני אומרת לכולם כי אבא שלי נמצא איתי כעת, והוא מלווה אותנו בנסיעה. אני חשה שאבי זכרונו לברכה מלווה אותי ומגן עליי במסע.

אנו עוצרים לשתייה חמה בבית קפה עם המון פסלי סוסים. האם זה מקרי? יש מספר בתי קפה סביב, ואנו עצרנו ליד בית קפה זה בלבד עם פסלי סוסים. אני נזכרת בספרי:

"תמונות מן החיים", תמונות מתוך חיי, הדברים הכתובים מתחילים לקבל חיים ולחזור אליי. מסופר שם על טיול עם אבי, ועל דהרת סוסים בגן לידי ביתנו.

אנו בליגניצה – אנו מחפשים את רחוב טטרסקה, העיר נראית לפתע קטנה ... הכל קטן. אני אותה ילדה בת עשר שזוכרת עדיין את המקום כרחוב גדול. אנו מסתובבים בליגניצה ואיננו מאתרים את הרחוב. הצוות מבקש שאשב בקידמת הרכב, ליד הנהג – אולי אזכור.
ואכן אני דרוכה כולי ואני זוכרת. "הגן", אני צועקת "הנה הגן והמקום הוא כאן". ואכן זה הרחוב.

אין חנייה. ולפתע, יש חנייה – והיא ממול בית מספר 4. כן, טטרסקה מספר 4. זה הבית, והוא לא השתנה. הבית מימינו וגם הבית משמאל, הכול משופץ. אך בית מספר 4 נשאר כמו שהוא, חיכה שאחזור ואזכור.

דלת הכניסה לבניין פתוחה. הכול נשאר כפי שהיה. אני עולה שתי קומות. דליי ברזל עם הפחם לחימום הבית ליד הדלת, המדרגות, המעקה, בקומה ראשונה מרתף הפחמים. כאילו רק אתמול עזבה משפחתי את פולין. הפחמים כאילו חיכו גם הם. ובתוך הגחלים השרופים כל הזכרונות שנמחקו עם השנים.כולם רואים את ההלם וההתרגשות על פניי. יצאנו מן הבניין.

וכאילו מתוך האדמה מופיע אדם בן גילי תושב המקום. מוניקה המלווה שלנו מפולין משוחחת איתו. שמו מאצ'יי יונישבסקי ומסתבר שהוא גם היסטוריון. הוא כתב את ההיסטוריה של לינגיצה.
האם כל זה מקרי? אני מציגה לו תצלומים מילדותי בפולין.
על-פי התמונות שהבאתי, הוא מספר, הוא זוכר מקומות ואף לוקח אותי לבית הספר שבו למדתי. אנו עוברים את הגן, פעם זה היה גן ילדים בו גדלתי, היום זה גן משחקים גדול.

והנה בית הספר שלי. היום זה יום שבת לנוצרים, והשערים נפתחים עבורי. השוער משתכנע ופותח את הכיתה שבה למדתי. השולחן נראה כבר אחר, נעלם השולחן הישן עם קסת הדיו. הנה הלוח, הסמל הפולני מעליו – הרבה סמלים נותרו ושם אני מדקלמת לעיני כולם, כולל הפולנים, את הבית הראשון מתוך ספר המתנה שקיבלתי ממקום זה, וראה זה פלא – כל הפולנים מדקלמים איתי את השיר מתוך הספר...

מליגניצה נסענו לוורוצלב. אני נרגשת מהעיר ורוצלב. זו העיר שבה נולדתי ומכאן עברנו מיד לחיות בליגניצה.

ורוצלב עיר מפותחת יותר, בית המלון משובח הולך עם הקידמה – הכל הייטק. אני כנראה נשארתי קצת מאחור ולא מסתדרת עם הקידמה, וכך לילה שלם מעבירה בשינה עם משקפי שינה מאחר שלא ידעתי איך לכבות את האור באמצעות הצג הממוחשב על הקיר.
הייטק, קידמה ..... לא בשבילי.

בערב אנו יוצאים לראות את העיר.

יום שני, 27 בפברואר

יום קשה לפנינו, אנו בדרך לאושויץ.

אושוויץ. הקור חוזר. עוצרים במחנה בירקנאו וממשיכים לאושוויץ.
קשה לי לדבר במעמד זה מול מראות קשים אלו. השלג מתחיל לרדת ממש בכניסתנו לאושויץ, ואינו פוסק. הכתובת הידועה "ארבייט מאכט פריי": העבודה משחררת.

והנה קיר המוות, קיר ההוצאה להורג. שם אנו עורכים טקס קטן וכל אחד מהצוות קורא את שמות משפחתו שנרצחו ע"י הנאצים. משה ויג קורא יזכור, בעלי בלפור חקק קורא אל מלא רחמים. שושנה ויג קוראת שיר על ילדה קטנה בשם חנה, שמואל כהן קורא שיר שכתב על השואה, ניצה כהן אשתו קוראת את שיר הקדיש של אנדרה שווארץ בארט.

המראות של מוזיאון אושוויץ מצמררים אותי. האוספים של חפצים של היהודים שנלקחו להשמדה, התמונות והמפות על הקיר, ביתני היהודים המאוכסנים בצפיפות על מיטות עץ, וכמובן תאי הגזים והמשרפות.

אני עוצרת כאן את כתיבתי. קשה להמשיך ממצב זה ובמידה מסויימת הייתי רוצה לסיים כאן את הכתיבה על פולין באותם הדברים שהשמעתי מול קיר המוות. באותם הדברים שנאמרו לי על-ידי אדם זר. התברר שכאשר קיימנו את טקס היזכור לחללי אושוויץ, אדם זר לנו ולי לחלוטין, לא יהודי, לא ישראלי, צפה בנו. לא חשנו בו באותו מעמד והוא ניגש אליי אחרי הטקס כדי להבין מדוע הבכי הנורא שלי ומדוע המעמד הזה. האיש היה נסער ובסיום הסיור הנורא בא ללחוש באוזניי שוב באנגלית: "אל תכאבי, אני זוכר, אנחנו זוכרים, כולנו זוכרים. לא נשכח – ואת יכולה להתחיל לחייך".

אנו קוראים אז בקול רם את חזון העצמות היבשות של יחזקאל הנביא (פרק ל"ז).

והנה חשבון הנפש שלי שקראתי לפני קיר המוות בעת הטֶקֶס:
"בשנת 1997 שלחתי את בני הצעיר, אנידור, לשם. כך קראתי למקום הנורא הזה בו אנו עומדים היום. הוא יצא למצעד החיים.
היום לאחר חמישים וארבע שנים אני סוגרת מעגל עבור משפחתי, מעגל שאותו התחלתי גם בכתיבה וממשיכה אני עימו היום, מעגל שבו שלחתי את הבן הצעיר מאחר שלא היה בי האומץ לעמוד מול המחשבה לחזור לפולין.

כל בני משפחתי נרצחו כאן.

לא הייתה לי סבתא, לא היה לי סבא לא דודים לא דודות. אני באה לסגור את המעגל ולהניח פרח על המקום בו הם נמצאים, המקום שבו נכדתם מגיעה. היום אני עומדת וקוראת את שמות הנספים.
היו שלום משפחתי, אני יותר לא חוזרת לכאן".

יום שלישי, 28 בפברואר

קרקוב, עיירה יהודית קזימייז'. ביקור במוזיאון היהודי. לכאורה ביקור רגיל בתוך מוזיאון: חפצים ממחזור החיים היהודי, פריטים מהווי החיים של יהדות פולין, תצלומים מהחיים בשטעטעל , בקהילה, בבית הכנסת, בעלי מקצוע יהודיים וכך הלאה. והנה שולחן קסת הדיו.

כמו כל המוזיאונים, הכל נעול בשרשראות ברזל. מולי שולחן וקסת הדיו, רק לראותו בלבד. שומרי המוזיאון אינם דוברים אנגלית ולא כל שפה אחרת, רק פולנית. שולחן קסת הדיו, החור באמצע, החריץ שבו העט הנובע שוכן, הילקוט הישן של ילדותי, החשבונייה – הכול שם .... ואני מעבר לשרשרת הברזל.ביקשתי מן השומר והוא אמר שלא אוכל להיכנס ולשבת ליד השולחן של ילדותי.

כנראה שפניי הביעו את כל הרגשות שהצטברו עד כה. לפתע ניגשה אליי אחת מעובדות המוזיאון ובשפה עילגת ושפת ידיים רמזה לי כי היא פותחת עבורי את השרשרת כדי שאוכל לשבת ליד שולחן קסת הדיו.

שולחן קסת הדיו!!! כאן הבנתי את מלוא המשמעות של היותי יהודייה. בבת אחת נזכרתי. שולחן קסת הדיו שסימל עבורי את פולין האחרת, הלא יפה.

אני יושבת על כיסא, לופתת את השולחן, והדמעות אינן מפסיקות לזרום. אני נזכרת באחת בילדה הפולניה שישבה לפניי בכיתה בעיר ליגניצה, וכאשר נשפך הדיו מן הקסת על שולחנה, הסתובבה לעברי וקראה בקול אל המורה: " זאת היהודיה שפכה את הדיו על שולחני". אני זוכרת את ההלם כילדה לספוג את העלבון ואת העונש, רק משום היותי יהודיה. וגם את המכות ביציאה מן הכיתה. קמתי מן השולחן ומקסת הדיו.

כאן אני נפרדת מפולניה.

וכך רשמתי במוזיאון במגילת הקלף פסוק מן התורה, פתחתי את דברי הפסוק שנתבקשתי לרשום, בשמי ב ילדותי בפולין: ריטה רבי וסיימתי כתפארת חקק, הזהות שלי כיום. וזה השיר שלי "קסת הדיו" שכתבתי בשנת 1999.

קסת הדיו

לְאִישִׁי יֵש שְׁאֵלָה:
אֵינֵךְ רוֹצָה לִנְסוֹעַ לְשָׁם
לִרְאוֹת אֶת בֵּיתֵךְ? אֶת הָרְחוֹב בּוֹ
הָיִית עוֹבֶרֶת מִדֵּי יוֹם?
אֶת גַּן יַלְדוּתֵךְ?
אֲנִי מְנַעְנַעַת בְּרֹאשִׁי לִשְׁלִילָה.

דְּמוּיוֹת מְרַצְּדוֹת לְנֶגֶד עֵינַי:
דְּמוּיוֹת אַרִיּוֹת דְּמוּיוֹת פּוֹלָנִיּוֹת
לְשׁוֹנָם חַדָּה
תִּלְבֹּשֶׁת מַלָּחִים אֲחִידָה
כִּתָּה בְּפּוֹלִין שׁוּרוֹת שׁוּרוֹת שֶׁל חַיָּלִים
שֻׁלְחָנוֹת שֻׁלְחָנוֹת כְּמוֹ בְּמִסְדָּר
וּבְאֶמְצַע הַשֻׁלְחָן בְּתוֹךְ חוֹר
קֶסֶת הַדְּיוֹ הַכְּחֻלָּה.
כֵּן, קֶסֶת הַדְּיוֹ הַיָּפָה הַצְּלוּלָה.
הָיִינוּ טוֹבְלִים צִיפּוֹרֶן הָעֵט
וְיוֹצְרִים אוֹתִיּוֹת עֲדִינוֹת,
מִלִּים לְמוֹפֵת.
עַד הַיּוֹם
שֶׁיַּד רַשְׁלָנִית הָפְכָה קֶסֶת הַדְּיוֹ
עַל מַחְבַּרְתָּהּ שֶׁל הַפּוֹלָנִיָּה לְפָנַי בַּכִּתָּה.

כֶּתֶם כִּעֵר אֶת שׁוּלֵי מַחְבַּרְתָּה.
כֶּתֶם כַּעַס עִוֵּת אֶת פָּנֶיהָ
כֶּתֶם חֹשֶׁךְ הָיָה בְּעֵינֶיהָ
כְּשֶׁאָמְרָה בְּאֶצְבַּע מַאֲשִׁימָה:
זֹאת הַיְּהוּדִיַּה!
וְהִכְּתָה.

הָיִינוּ שְׁלֹשָׁה יְהוּדִים בַּכִּתָּה
הָיוּ לְאוּמִים שׁוֹנִים
וּבְעִיקָר פּוֹלָנִים.
הָיוּ שָׁם בָּנוֹת וְגַם בָּנִים.
כֻּלָּם כֻּלָּם בְּתִלְבֹּשֶׁת מַלָּחִים
הָיִיתִי כְּמוֹ כֻּלָּם
וּבְשֻׁלְחַן הַמּוֹרָה הָיוּ פְּרָחִים.
וּבְכָל פַּעַם שֶׁהִבַּטְתִּי בַּקֶסֶת שֶׁבַּחוֹר
רָאִיתִי שָׁחוֹר:
אֲנִי אֲשַׁמָה תָּמִיד.
יְהוּדִיָּה.

אִישִׁי שׁוֹאֵל אוֹתִי:
אֵינֵךְ רוֹצָה לִנְסוֹעַ לְשָׁם?
וַאֲנִי בְּקֶסֶת הַדְּיוֹ הַשׁפוּכָה
רָאִיתִי אֶת הַדָּם.

כשיצאנו אל הרובע היהודי של קרקוב ראינו כתובות גרפיטי של צלבי קרס ליד מסעדה יהודית. ליד זה ראינו את בית העלמין של קרקוב שבו קבור הרמ"א (ר' משה איסרליש) וכן הרב יואל סירקיס, המכונה הב"ח, על שם ספרו הבית החדש. המסורת מספרת שבבית הקברות של קרקוב קבור יוסלה קמצן קדוש. בעלי בלפור חקק סיפר לנו את הסיפור שסוּפַּר בֶּעבר על-ידי הרב שלמה קרליבך.

יום רביעי, 29 בפברואר

ורשה. עיר הבירה.
הדרך שוב ארוכה ואנו ממהרים למפגש עם סטודנטים דוברי עברית באוניברסיטה של ורשה. מנהלת המכון לעברית היא ד"ר שושנה רונן, והבניין נקרא המכון לאוריינטולוגיה, כיוון שהוא כולל לימוד שפות שמיות נוספות מלבד עברית: אכדית, אוגריתית, ארמית ועוד שפות עתיקות.

אנו קוראים שירינו לפניהם, ואנו חשים גאווה בעת שהם מגלים שהם כבר קראו את דפי השירים ששלחנו מראש, וגם את התרגומים, והם מעירים הערות על תכני השירים, על התרגומים. והכול נאמר בחכמה רבה וברגישות רבה לתוכן השירים.

כמה מוזר עבורנו לראות צעירים פולנים צעיר המתעניין כל כך בשפה עברית מתוך סיבות לפעמים מוזרות. כמו בעיר טורון גם כאן הם לומדים לתואר בוגר בבלשנות עברית, ואנו מוקסמים מהנחישות וההתמדה של פולנים ללמור עברית, כדי לבקר בארץ ולדבר עברית, כדי לקרוא את התנ"ך בעברית, כדי ליצור קשר עם חברות ישראליות הפועלות בפולין...נפלאות דרכי ההשגחה ! גם בטורון המפגש היה עם סטודנטים לומדי עברית, והנה נפגשנו שוב עם התופעה של ההתעניינות הרבה והשאלה שנשאלה בטורון, ואותנו כה ריגשה: "מדוע אתם עם נבחר". בטורון ענינו בזהירות, אך אחד הצעירים הפולנים ניגש אלינו בבית הקפה אחר כך, ואמר: " אני חושב שאתם באמת עם נבחר. אלפי שנים מנסים להשמיד את העם שלכם ולא מצליחים. אתם עם נצחי".

אנו יוצאים מהאוניברסיטה בוורשה למפגש עם מו"לים פולנים מבית הוצאה לאור "נובי סוויאט" המתעניינים בהוצאת החומרים שלנו לשפה פולנית ולשפה אנגלית. מרגש, אנו נשארים קצת ספקניים לגבי הנושא. אנו מעבירים להם את ספרינו ומצטלמים איתם צילום למזכרת, בתקווה למצוא את ספרינו בעתיד על מדפי חנויות הספרים בוורשה, קטוביץ וקרקוב...

יום חמישי, 1 במרס

אנו עדיין בורשה עומדים להיפרד לקראת הצהריים מהמדריכה שלנו מוניקה שהייתה כל כך נפלאה והפכה לחלק ממשפחת הקבוצה.

לקינוח המסע הזה, זכינו לסיוע של משרד החוץ הישראלי, בשיתוף עם שגרירות ישראל בפולין, שתיאם עבורנו את המפגש עם המו"לים הפולנים. היום יום חמישי אנו אמורים לפגוש את הנהלת אגודת הסופרים הפולנית במשכנם. יש לנו על מה לקנא בהם. מבנה מרשים ביופיו, הנמצא במקום הכי יפה מול ארמון המלך בעיר העתיקה.

אנו פוגשים את נשיא האגודה - יאצק מוסקבה, אוצר מוזיאון הסופרים- בוגדאן באראן, מנהל מוזיאון הסופרים- יאנוש אורדווז, משוררת פרופ' אנה נאסוובסקה ואחרים. סופר אחד מתוך הקבוצה פיוטר מטיבלצקי, הוא יהודי שעבר את השואה ונשאר לזכור ולהזכיר. השיחה מתנהלת בין יהודים ישראלים לבין הפולנים, על משמעות העבר ועל אפשרויות בעתיד לשיתוף פעולה בין שתי האגודות. המשורר, היהודי פולני פיוטר, מודה בגילוי לב מרגש שכל יום הוא עושה את חשבון נפשו על היותו שם, כיוון שהוא שריד מחנות ההשמדה, וגם משפחתו נספתה בשואה.

הסופרים מצביעים אל החלון, שם מזדקרת אנדרטה של המלך זיגמונד השלישי שהעביר את הבירה בתקופתו מקרקוב לוורשה, ומאז יש מתח תמידי בין שתי הערים. הוורשאים נראים מחויכים וגאים שעיר הבירה היא שלהם.

יום שישי, 2 במרס

כבר מהלילה אנו ארוזים לקראת הפרידה מפולין. החדשות המגיעות מישראל מספרות לנו כי בישראל שלג גשום וקר. זאת קבלת הפנים לה אנו מצפים בחזרתנו. מן השלג הפולני אל השלג הישראלי. המתנות כבר ארוזות, הבעות הפנים כבר אומרות הכל לקראת הפרידה מחברי הקבוצה שיצאה יחד למסע הזה, שהוא גם מסע של זהות. אני צופה מן החלון של המטוס, איך בתיה של פולין נעלמים אט אט. אני לוחשת אל החלון: היי שלום פולין, אני יותר לא חוזרת לכאן.

שירים של החברים למסע:

שושנה ויג

בבית הכנסת בקרקוב

אֲנִי נֶחְנֶקֶת.

בְּבֵית הַכְּנֶסֶת הַיְּהוּדִי אַלְפֵי מִתְפַּלְּלִים
אֲנִי רָצָה בֵּין הַבְּרִיּוֹת
יְהוּדִים שֶׁל פַּעַם
בִּמְחִיצַת הַנָּשִׁים
בַּמַּדְרֵגוֹת
בַּחֲצַר בֵּית הַכְּנֶסֶת.

אֲנִי נֶחְנֶקֶת.

עַכְשָׁו הַכֹּל רֵיק
מְכוֹן אָמָּנוּת פָּתְחוּ
בְּבֵית הַכְּנֶסֶת הַיְּהוּדִי בִּקְרָקוֹב
בִּמְקוֹם בֵּית הָרַב מַאֲכָלִיָּה/

אֲנִי נֶחְנֶקֶת.

עַכְשָׁו בֵּית הַכְּנֶסֶת רֵיק
אַךְ עֲדַיִן אֲנִי מַרְגִּישָׁה אֶת הֶהָמוֹן
קוֹל הָמוֹן כְּקוֹל שַׁדַּי.-
ַ
שמואל כהן

פולין

אָבוֹא אֵלַיִךְ הַלַּיְלָה
לֹא כְּאוֹהֵב
וְלֹא כְּשׂוֹנֵא
אָבוֹא
לֹא כְּנוֹטֵר
וְלֹא כְּסוֹלֵחַ.
אָבוֹא עָלַיִךְ
עַל חָרְבוֹת חַיֵּיהֶם שֶׁל אַחַי
וְהַגֶּשֶׁם יִשְׁטֹף
זִכְרוֹן אָב
וָרֵע.
אָבוֹא אֵלַיִךְ
כְּיוֹדֵעַ
שֶׁהָאֵל שֶׁצִּוָּה
"וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים"
הוּא גַּם הַמֵּמִית
וְהַגּוֹדֵעַ.

בלפור חקק

מחנה ללא שם

כְּשָׁהָלַכְנוּ בֵּין הַצְּרִיפִים שֶׁל פּוֹנָאר
עָבַר מֵעָלֵינוּ עוֹף שֶׁלֹּא הָיָה לוֹ שֵׁם
כִּי בַּמָּקוֹם שֶׁעָמַדְנוּ לֹא הָיָה
שֵׁם לָעוֹפוֹת.

לְיַד הַקְּרֶמָטוֹרְיוּם הַמַּבְהִיק שֶּל פּוֹנָאר
עָמַד עֵץ שֶׁלֹּא הָיָה לוֹ שֵׁם
כִּי בַּמָּקוֹם שָׁעָמַדְנוּ לֹא הָיָה
שֵם לָעֵצִים.
רַק שֵׁם לַמִּשְׂרָפוֹת.

עַל הַמַּסְמֵר בְּאֶבֶן המֶּרְחָץ
הָיוּ תְּלוּיוֹת כָּתְנוֹת פַּסִּים שֶׁל אֲנָשִׁים
שֶׁלֹּא הָיָה לָהֶם שֵׁם
כִּי בַּמָּקוֹם שֶׁעָמַדְנוּ לֹא הָיָה
שֵׁם לָאֲנָשִׁים
רַק מִסְפָּר עַל זְרוֹעָם.

מִתּוֹךְ כָּתְנוֹת הַפַּסִּים שֶׁל הָאֲנָשִׁים
בֵּין הַצְּרִיפִים שֶׁל פּוֹנָאר
טָסוּ מַעְלָה כּוכָבִים צְהֻבִּים
בָּעֲרוּ בַּשָּׁמַיִם לַיְלָה וְיוֹמָם
בַּשָּׁמַיִם בִּמְסִלּוֹתָם.