אולימפיה דוקאקיס (רוז): כאב אוניברסלי

הבאת הצגה זו לישראל, שרצה כבר עשר שנים בעולם כולו, היא גולת כותרת מפעלו של מנהל הקאמרי נעם סמל. הפעם, במסגרת הפסטיבל הבינלאומי ה-3 להצגות תיאטרון 2012. תחילת מסעה של ההצגה ב 1999, כשמחזהו של מרטין שרמן היהודי האמריקני החי בלונדון, עלה לראשונה על הבימה שם, בבימויה של ננסי מקלר. בהמשך, עברה ההצגה לתיאטרון ליסיאום בברודווי, וזכתה גם להצלחה בכל רחבי ארה"ב.

ההצגה עבדה כה חזק על הצופים, ששמעתי אחדים מתווכחים בלהט שהיא לבטח יהודיה. זאת, הודות לנשמה היהודית שהדמות הקרינה בהבעת פניה העשירות ובמעט התנועה והפאוזות שאיפשרה הקריאה מהטקסט שביד השחקנית האדירה הזו. ואין תמה. כבת למהגרים יוונים-טורקים בארה"ב, שגדלה בשכונה אירית, חשה תמיד אאוט סיידרית. זו הנקודה המחברת אותה לאישיותה של רוז, כפי שיצר אותה מרטין שרמן. שרמן זכור לנו מהמחזה המצליח שלו BENT, אותו ראיתי עם ריצ'רד גיר בברודוויי, בסרט עם סר איאן מק'קלן ובעוד שלוש הפקות בישראל.

את אולימפיה דוקאקיס, בת דודו של המועמד לנשיאות ארה"ב מטעם הדמוקרטים שהובס בידי בוש האב, זוכרים כולם מתפקידיה בהם זכתה באוסקר עבור משחקה ב"מוכת ירח" עם שר, ומסרטים כמו "מגנוליות פלדה", "אפרודיטה הגדולה", הסדרה "רחובות סן פרנסיסקו", ועוד רבים אחרים. במחזה של שרמן היא מתחילה בישיבה ב"שבעה". והיא חושפת לראשונה, בגיל 80, כמו גילה האמיתי של אולימפיה, את פרשת חייה המורכבים.

רוז גדלה בעיירה קטנה באוקראינה, "זכתה" לחוש פורעים קוזאקים בביתם. אביה מת בעת הפשיטה כשארון התרופות נפל ומחץ אותו. היא נשלחה לגור בוורשה עם אחיה ואשתו, כשמבין השורות מבצבצים הפרטים הקטנים על אמה שלא החצינה לעולם אהבה לילדיה, לא חיבוק ולא ליטוף, כמו גם שום עידוד או שבח. רק הצורך לעמול בפרך כדי להביא מזון לילדיה, שישרדו. רוז הגיעה לוורשה המעטירה, מרכז החיים התרבותים בפולין, כששם לראשונה הפכה לאשה. הגבר בו התאהבה, יוסל הג'ינג'י כחול העין האחת, היה צייר, והם הספיקו להינשא וללדת ילדה, אסתר, בטרם נפלה עליהם השואה. רוז מתארת כיצד נלקח ממנה בעלה לשורת הנידונים למוות בגטו,ומאז לא ראתה אותו, את אמה ואת אחיה. וכיצד חייל ירה כדור במצחה של בתה הקטנטנה, שפותתה לרוץ לסיר ה"מרק”. מות בתה, עליה לא הספיקה לשבת שבעה (כשם שישבה על אביה), נשאר כפצע פעור בליבה.

היא הצליחה לשרוד את השואה, היא לא יודעת איך, ולא רוצה להיזכר, ונשלחה עם עקורים אחרים לעלות לפלשתינה-א"י באנית העולים "אקסודוס". כשירו על האניה המשחתות הבריטיות, הציל אותה ימאי יהודי אמריקני. בהמשך, כשהחזירו את הפליטים לאירופה, נישאו והיא נענתה לו לנסוע עמו לאמריקה, להוריו.

כל פרטי התיאורים שרוז מספרת בפותחה את סגור ליבה, שזורים בהמון הומור אידישאי. הקהל רגע צוחק ורגע כואב למישמע סיפורה, שאי-אפשר להשאר אדיש לו. היא פשוט חודרת ללבך, עם הקסם האצילי של אולימפיה, שלמעשה, מרטין שרמן ראה אותה מול עיניו כשכתב את המחזה, כשם שמחברת "חלף עם הרוח" ראתה בדימיונה את קלארק גייבל משחק את רט באטלר... והבחירה בו אכן הייתה המוצלחת ביותר. ראינו את המחזה "רוז"כאן בקאמרי בביצוע ג'יטה מונטה, אך דוקאקיס עשתה זאת בצורה הכי עילאית, מעודנת ונחרצת כאחת, שרק אפשר.

בחלק השלישי של המחזה, כשהיא משוטטת במדבריות אמריקה, היא נתקלת בזקן מוזר שצועק על בנו והיא די נרעשת מכך, כשלפתע היא רואה על זרועו את המספר שחקוק עליה, שהוטבע בהיותו במחנה הריכוז. כשהיא מישירה את מבטה - היא רואה את עין הזכוכית והעין השניה הכחולה של יוסל, בעלה שחשבה שמת אז, שם. המבט שמחליפים שניהם סוגר את המעגל, אך לא מחדש את הקשר, כמו החיים כבר תמו כמעט..אין מה לעשות, אי-אפשר להחזיר את השנים אחורה. זה אולי הקטע הסוריאליסטי היחיד בהצגה, אך בכך מתגלם כוחו הדרמטי של שרמן. בכל קטע הוא מצליח להפנט אותנו עם סיפורה של רוז. שרשרת האירועים סוחפת את הצופה ומדהימה אותו. כשלכל אורך המחזה עובר כחוט השני רצונה העז להישרד, ויהי מה. וכך, כשהיא מחושלת ונחרצת, היא מצליחה לעשות זאת. מכאן נובעים גם מניעיה לצעדים שנקטה בכל חייה.

כשנכדה הבכור, (מבעלה האמריקני), שעלה לישראל, ובהתלקחות בין ערבים ליהודים בהתנחלות פוגע כדור שהוא יורה במצחה של ילדה, זה לוקח אותה למחוזות הסבל שעברה עם מותה בתה הקטנה אסתר, שכל פישעה היה שהייתה רעבה בגטו, והלכה לקראת סיר המרק שהעמידו הגרמנים כדי לפתות יהודים לבוא ולהרגם. ועל הילדה שלא הכירה היא יושבת שבעה בפעם השלישית.

כמובן שאי-אפשר להשוות את מקרה מות אסתר למקרה הילדה הערביה שנהרגה בעת ריב בין היהודים לערבים על הזכות לחיות כאן במולדתם גם אם בעת מגע אש יש נפגעים. כאבה של רוז הוא אוניברסלי. היא כואבת את הסבל של אלה שלא פשעו ומשלמים במותם. ואין כאן שום הכרזה פוליטית לצד זה או אחר. המרכיבים פה הם אוניברסליים. השאיפה לשלום היא תמיד בליבנו, ורק הצורך להלחם כדי לשרוד פה הוא שמכריח לפתוח באש, או לפחות לגרש במכה מפגינים שמלבים את השינאה לישראל, וששואפים לסלק אותנו ממקום מפלטנו האחרון.

ההצגה "רוז" אינה פוליטית. היא נתח חיים אותו עברו מיליונים מבני עמנו במשך כל הדורות, כשהיו למשיסה ללא רחם, ומשמשים עד היום אובייקט לשיסוי. המשחק המופלא של אולימפיה דוקאקיס, לוחמת צדק בעצמה, שחקנית בעלת היסטוריה של 40 שנות פעילות דרמטית, גם כמורה באוניברסיטאות, גם כמקימת תיאטרון ומנהלת אותו בניו ג'רסי, בתפקידים הקלאסיים שהתמחתה בהם, ובמיוחד בכניסתה המוחלטת לתוך עורה של ניצולת השואה, כסמל לעם היהודי וסבלותיו - עושה את ההצגה למשהו כה נעלה, של"קאמרי" מגיעות תשואות על מפעלו התרבותי (הפסטיבל הבינלאומי) זה השנה השלישית, ובכלל.