הסיפור הזה אהוב עלי יותר מכל הספרים, החל מילדותי, דרך נערותי ועד היום. הוא מצליח לרגש גם כיום, למרות שכל פרט שבו מוכר לי. מדוע? כי כל השחקנים-הזמרים בו נחונו בכשרון פנומנלי, ומשדרגים את בית היוצר שלהם, בית צבי, למעלת תיאטרון מוסיקלי המשובח ביותר בארצנו, וברמה שאינה צריכה להתבייש מול ברודוויי. תרגומו הקולח של
אהוד מנור והתזמורת המצוינת החיה בניצוחו של ליאור רונן, הם חלק מהסיבות להצלחת הפקה זו.
דמותו של ז'אן וולז'אן, שנידון לעבודת פרך במשך 19 שנה בגלל גניבת כיכר לחם, ע"מ להשביע את אחיו הרעבים - ולכשהשתחרר כאסיר במבחן, התפתה לגנוב כלי כסף מביתו של בישוף (זהר בדשי) שהזמינו לישון ולאכול אצלו - מעלה בפנינו כיצד אדם שנחשב פושע, הופך הודות לחמלה שזכה לה מצד הבישוף, לצדיק ולגומל חסדים כל חייו. הוא נעשה בעל בית חרושת משגשג ולראש העיר. בגלל שפיטר צעירה ממפעלו (משום שהוטעה) - גורם לה להפוך לזונה, למכור את שיערה וגם את שיניה, כדי לממן את אחזקת התינוקת שלה אצל פונדקאי בשם תנארדייה, מחוץ לפריז.
עידן שמי - מחצין המון רגש ואנושיות
עידן שמי, שחקן מזהיר וזמר כה מעולה, מחצין המון רגש ואנושיות. על ערש הדווי של פאנטין הצעירה, הוא מבטיח לה שידאג לבתה הקטנה ומקיים זאת, תוך סיכון עצמו. טל גינת כפאנטין, מגלמת דמות עדינה מלאת רגש, ובקולה הנפלא היא ממיסה את ליבנו, בפרט כשהיא שרה את השיר שלה. אם להיזכר איזו דמות קשוחה גילמה השנה כאסירה בבית סוהר - הרי שטל גינת מוכיחה עצמה כשחקנית דרמטית מהמעולות שיש, אך גם מפתיעה בקולה הנהדר וביכולת להחצין פגיעות וכאב.
הדמות המנוגדת לוו'אלזאן היא דמות השוטר ז'אבר, שאכול אובססיה לתפוס את האסיר לשעבר שנעלם לאחר שחרורו במבחן. יואל ברמן, המצודד והמקסים, עושה כאן דמות של רשע מרושע חסר גבולות. אך בהתאם לקונספציה של וויקטור הוגו, גם הוא עובר לבסוף מטמורפוזה, נוכח טוב ליבו של ז'אן, שבמקום להורגו, משחרר אותו לחופשי, בזמן מהפכת 1830. ברמן אף הוא מוכיח בכל ההצגות ששיחק, את רבגוניותו ויכולת משחקו המרשימה.
ישראל גולדראט - הוא ממש תגלית
הגיבור הנוסף בעלילה הוא הפונדקאי תנארדייה, אותו מגלם תלמיד השנה השניה ישראל גולדראט. הוא ממש תגלית, ובשנה הבאה תוכלו לראותו לאורך כל השנה בהצגות מסיימי בית צבי. קולו הצלול, היגויו הברור, הבעותיו הנפלאות, וקטעי ההומור שהוא מוסך בדמות של הרשע שגידל את היתומה קוזט הפעוטה תוך ניצולה כמשרתת, היותו גנב מחללים בשדה הקרב של ווטרלו, והעמדת פנים כאילו הוא גיבור מלחמה, חייו הבזויים בהמשך בין דלת העם בפאריס - כל אלה והשיר המאפיין אותו שהפך ללהיט - הם חלק מענג ביותר גם הוא בהצגה.
את אשתו מגלמת בכשרון רב שיר זלינגר כמכשפה מרשעת. למעשה כזו שעושה יד אחת עם בעלה בשקרים, העמדות פנים ובניצול אחרים, במיוחד את קוזט. את שיר ראינו ונחזור לראות בקרוב בהצגת "קברט" כ"ביג מאמא" - תפקיד דשן ועסיסי. עדי ביטי כקוזט הפעוטה מקסימה בקול הפעמונים שלה, וכך גם נהדרת בתם של צמד הפונדקאים - אפונין (נוי הלפרין עם קול ומשחק עוצרי נשימה.
לירון ויגדור בתור קוזט העלמה, ואהובה מריוס, בר פלד, מהווים את החלק הרומנטי-האופטימי המסיים את המחזה. נציין גם את רביב מדר המקסים כנער גברוש, גם הוא דמות חיובית במחזה, ועומר קרן עם קולו הבולט באיכותו, וכך גם כל הקורוס הענק בדמותם של תושבי פאריס, הפרוצות בתחילת המחזה, המורדים הצעירים בסופו, והכל בתנועה ובבימוי כה קולחים ומדויקים - הרי שהתפאורה של סלבה מלצב והתלבושות המגוונות התקופתיות של דפנה פרץ משלימים את ההפקה החדשה והכה יצירתית של המחזמר שהפך לקלאסיקה: בגלל איכותו האופראית, (לא כולל את אפלוליות-היתר בקטעים רבים, שכה מזכירה את הפקות האופרה הישראלית), והיכולות הדרמטיות והשיריות.
הצגה-מחזמר המהווה חוויה לכל אחד, שאסור להחמיצה.
העלילה: המשך מסעותיי בארץ הלא נודע. המטרה: צמצום הפערים המדומים. הסיבה: "כי בתוך עמי אני יושבת"
איני בעד, אבל יודע שזה יגיע, ורק באשמת בנימין נתניהו ואיתמר בן-גביר
