למה דרקון?

בעלת החנות נתנה לי לעיין בספר שכתב ארתור קונן דויל על האֶלפים. עד שראיתי את הספר במו עיני, לא ידעתי שיוצרו של שרלוק הולמס כתב גם על נושאים אחרים. בספר היו גם צילומים של אֶלפים. אך מומחים לצילום אמרו שבמצלמות הישנות מהמאה שעברה הופיעו "טעויות אופטיות" רבות. לפי ספר זה (ששמו פרח מזכרוני), היו האֶלפים יצורים פעילים מאוד וגרמו נזקים גדולים לחקלאים כשהללו הפריעו להם. כך, מי שיבוא לנסר ענף מעץ שבו שוכן אֶלְף, עלול הדבר להפריע לו והוא ינקום בו. יתר על כן, אם האֶלְף מגלה שהעץ חולה ויש לגזום אותו על-מנת שיבריא, אך האיכר אינו עושה זאת, יעניש אותו האֶלְף ויקלקל את כל הפירות שיביא לשוק.

ארתור קונן דויל סיפר על מחקר שנעשה באזור יורקשייר. שם חיים איכרים שעבודת האדמה היא עיקר חייהם והעניין היחיד שיש להם מלבדה בעולם הגדול הוא תחרות הקריקט. את האנשים השורשיים הללו ראיינו החוקרים, ובין היתר שאלו אותם אם הם מאמינים באֶלפים. ביורקשייר סבורים כי רק אידיוט שואל שאלה כזו. וכי איך אפשר לחיות על פני האדמה ולא להאמין באֶלפים? הרי הם מצויים בכל מקום. האיכר המעשי ביותר והמודרני ביותר שאליו הגיעו החוקרים אמר כי אינו מאמין בישו ואינו מאמין באמו מרים. גם באֶלפים אינו מאמין, בהסבירו: "אחרי כל הצרות שהם עשו לי, איך אוכל להאמין בהם?".

צבעי האֵלפים מתאימים לסביבה ולכן אין רואים אותם. צבעי שלכת, צבעי כפור, צבעי אביב עזים, צבעי פירות וצבעי פרחים. כל אֵלף מייצג את הצמח שלו. לאחר שאימצו האֶלפים את כל הצמחים בעולם, הם אימצו את סוגי האבנים השונים, את סוגי האדמה, הגבעות, הבקעות, הנהרות והאגמים. את התפוח ייצג אֶלְף צהבהב, ואת הערמון ייצג אֶלְף אדום שיער, ואילו בובות גדולות יותר שסרגה בעלת החנות ייצגו את הטרולים.

באחד הימים נכנסו בני זוג אמריקנים לחנות. הם היו מבוגרים ויצרו רושם של אנשים שעמלו וטרחו שנים ארוכות, וכעת החליטו ליהנות מכספם ולראות עולם. האיש נטל בידו את אחת הבובות והביט בה בחיבה. הוא שאל למחירה ורצה לשמוע מהן סגולותיו של אותו אֶלְף. בעלת החנות השיבה שאין לבובה כל סגולות, וכי היא רק מייצגת את האֵלף המקורי. "כן", אמר האמריקני, "אבל האם היא תעזור לי לקבל נכדים?", בעודו מגרד באצבעו את האזור שמאחורי האוזן של הבובה, כפי שנוהגים לעשות לחיית מחמד. למראה סימני חיבה אלה, עלה בדעתי שבעלת החנות יכולה לקבל מן האיש כל מחיר שיעלה בדעתה לדרוש.

חשתי כי עלי ללמוד יותר על אודות העולם הקסום של התרבות המערבית המקופלת באגדות אלו. כילד בארץ ישראל קראתי את אגדות האחים גרים ואת המיתוסים של יוון. יותר מזה לא ידעתי. ואילו כאן בהולנד למדתי שלפני אגדות גְרים היו האגדות על פיות וטרולים שאליהם הצטרפו אֵלפים ולפריקון. גם החד-קרן (יוניקורן) קדם לגְרים. ההודים טוענים כי היוניקורן המערבי הוא פלגיאט של החד-קרן ההודי הקדוש, שהוא חלק מן התרבות ההודית, שאינה מערבית, אך גם אינה משתייכת לתרבויות המזרח הרחוק.

מעניין לציין כי אף אגדה מאגדות המערב לא השתרשה בארצות המזרח. המפלצות, המזיקים והבריות המשונות שהניחו את הבסיס לתרבויות המערב הם זרים לחלוטין בתרבויות המזרח. כולם - מלבד הדרקון. זה מצוי גם במערב וגם במזרח. שם וגם שם מצויר ומתואר הדרקון כמין לטאה (רפטיל) עצומה, מכונף ויורק אש, והוא למעשה הקשר היחיד בין בסיסי התרבות המערבית והמזרחית.

באגדות המערביות יוצאים הגיבורים או האבירים להכניע את הדרקון. סנט ג'ורג' נעשה קדוש לנצרות אחרי שהכניע דרקון. אם תגיעו לכנסיית סנט ג'ורג' בלוד שנבנתה במאה ה-11, תוכלו לראות את תמונת הקרב בדרקון חרוטה באבן המשקוף מעל דלת הכניסה. לפי מיטב ידיעתי, הדרקון מופיע בציורים רק מאז המאה השמינית. אני זוכר סרטים, מערביים כמובן, שבהם מצליח מלך או מושל עתיק להתגבר על צבאות אויביו בעזרת דרקון המשרת אותו. הדרקון הענקי אינו מתעופף בסרטים הללו, אלא נגרר בצעדים כבדים אחר אדונו ושורף באש היוצאת מפיו את גדודי האויב. מעולם לא הבנתי למה הכניסו לו אש בפה. הרי הוא כל כך גדול וכבד, חסון וחזק, שאף חץ או חנית לא יחדרו בעד עורו. מדוע אפוא הדרקון אינו דורס את גדודי האויב ברגליו? אם לא נתקלתם בסרט כזה, אין לי אלא לומר שנולדתם מאוחר מדי.

סינים רבים היגרו למערב במאות האחרונות. אלה מהם שלא עבדו בהנחת מסילות ברזל באמריקה, התפרנסו ממסעדות סיניות. אלו זקוקות לקישוטים סינים. הסינים שהמציאו את הנייר מתפארים בו, מכינים דרקונים צבעוניים מנייר ותולים על הקירות. גם את החזיזים ואת חומרי הנפץ הראשונים המציאו הסינים, כמו גם את זיקוקי הדינור היפים.

הסינים מאמינים כי שנה חדשה מגיעה עם שדים, רוחות ומזיקים. הם גם מאמינים כי השנה המסתיימת מותירה אחריה שדים, רוחות רעות, אכזבות, כעסים ומחלות. לכן, בחודש האחרון של השנה מרבים לפוצץ חזיזים ברחובות בכל שעה על-מנת לגרש את הרוחות הרעות.

לקראת ליל השנה החדשה מקימים דרקון נייר שאורכו כאורך הרחוב כולו. המנהג נעשה מקובל בכל אירופה, והקהל שאינו סיני מסייע בהקמת הדרקון וממתין בקוצר רוח לשעת החצות שבה מתחילה השנה החדשה. השנה מתקבלת בפרץ של פיצוצים מבהילים ובפרץ של זיקוקי דינור העולים מהדרקונים הסיניים. מרוב זיקוקים, עולים הדרקונים הללו באש, ולהבותיהם מאירות את העיר כולה. פנים הדרקון עשוי מתיל שאינו נשרף, ואותו שומרים לשנה הבאה.

רציתי לברר איך הגיע הדרקון האגדי לבסיסי התרבויות השונות ואיך זה שבמערב ובמזרח צורתו זהה. בציורי המערות הקדומים שהתגלו - בצפון ספרד, צרפת, אתיופיה, איטליה ואף בישראל (המערה סגורה לציבור הרחב) - יש תמונות של בעלי חיים מוכרים: ביזון בספרד, שור באתיופיה ובצרפת, עדר ביזונים בספרד, סוס בצרפת, ג'ירפה באתיופיה. דרקונים או תנינים מאיימים אינם מופיעים שם.

התאריכים שבהם צוירו קירות אלו לא ברורים. כולם שייכים לתקופת האבן. אחר שהתגלתה מערת הציורים היפה בספרד, מיהרו כמה מהחוקרים להכריז שהציורים הם בני 18 אלף שנה. אלא שבאותם ימים של גילוי המערה לא הייתה סטרטיגרפיה מסודרת בספרד. על כל גילוי חדש ניתן היה להדביק תאריך דמיוני חסר צידוק. המערה בצרפת התגלתה לפני כ-40 שנה, כשכבר הייתה סטרטיגרפיה מסודרת. גיל הציורים נקבע לאלף השביעי או השמיני לפני הספירה. בצרפת, בספרד, באיטליה או באתיופיה לא צויר דרקון. יש להניח שבצרפת, בספרד ובאיטליה לא היה צייר שראה דרקון. באתיופיה לעומת זאת ראו דרקון אך לא ציירו אותו.

ואז קראתי באתר דלעיל על אודות מקום באפריקה שבו מונחות עצמותיו של בעל חיים ענק. ממש עצמות, לא מאובנים. בכפרים הסמוכים מכנים את בעל החיים המת בשם "אל ג'אבר". שפירושו הוא "הענק". לפי גודלן של העצמות היו צריכים לשכן אותן באחד המוזיאונים לדינוזאורים שבארצות הברית. אך המדענים האמריקנים העוסקים בדינוזאורים אינם רוצים לבוא לאל-ג'אבר. הם מעדיפים להתעלם ממנו. יש לכך סיבה טובה: באמריקה יש כמה מוזיאונים בהם מצויים מאובנים של הדינוזאורים. על מאובן אפשר לומר שהוא בן מיליוני שנים. אי-אפשר לומר מיליוני שנים על עצמות שלא התאבנו. חוקרי הדינוזאורים אומרים שהם חוקרים את בעלי החיים מהעולם העתיק ואין להם עניין בעצמות של בעל חיים רצנתי. אל ג'אבר הוא דינוזאור והוא מאוד לא נוח להם משום שעצמותיו אינן מאובנים.

אנחנו מכירים כמה בעלי חיים שהם צאצאים ישירים של עולם הדינוזאורים. הקרנף, למשל, או האמנון. כן. הדג הקטן הזה שיש הקוראים לו מושט שייך לסוג הדגה העתיקה שנעלמה מזמן. לכמה מהדינוזאורים היו כנפיים. אופיינית לכולם היא צורת הרפטיל. הלטאה הקטנה והשממית הזעירה של ימינו הן צאצאיות דינוזאורים. כך גם הזיקית, הקרוקודיל והתמסח.

בעלי החיים הללו לא מופיעים בציורי המערות. מציורי המערות אפשר ללמוד על משאלות הלב של הצייר, אך אין הציורים הללו מלמדים אותנו כמה סוגים של בעלי חיים היו באותם ימים ואיזו צורה הייתה לחיות נוספות שאינן מצוירות על קירות המערות.

אם כן מנין לקח אותו צייר אלמוני מהמאה השמינית את דמות הדרקון? הצייר הזה שחי בצרפת צייר את הדרקון כפי שציירוהו הסינים. בצרפת לא היו סינים במאה השמינית. עד שובו של מרקו פולו ממסעותיו לא ידעו באירופה דבר על סין. למרות צבעי הזהב והוורוד המקשטים את הדרקון המצויר אפשר להשוותו ללא קושי עם הדינוזאור. אבל הדינוזאורים האחרונים מתו לפני חמישים מיליון שנים. איש לא ראה אותם כי לפני חמישים מיליון שנים לא היה יצור אנושי בעולם.

לעזרתי באה ברית המועצות שהייתה קיימת באותם ימים. באחד מאותם ימים נחשפה ממותה בתוך קרחון בסיביר. החוקרים עטו על המציאה הנדירה והעבירו את גופת הממותה למכון מחקר. ממותה שייכת לתקופת הדינוזאורים. כיום אני יודע שהמציאה הנדירה הזו חדלה להיות נדירה. התגלו עוד ממותות בסיביר ויש כבר כמה מוזיאונים עם ממותות ברחבי האימפריה הרוסית.

את תוצאות המחקרים אי-אפשר היה לקבל באותם ימים. הסובייטים לא אהבו לחלוק תגליותיהם עם אחרים. לימים התמוטטה ברית המועצות. שעריה נפתחו לרווחה. זרם של אנשים, ידיעות, דמעות ובדיחות יצא לעולם, ובזרם הזה היו גם התוצאות של מחקר הממותה הסיבירית. מתברר שאותה ממותה הייתה בת עשרת אלפים שנה. לא חמישים מיליון ואפילו לא מיליון עלוב אחד. לפני עשרת אלפים שנה כבר היו בני אדם.

אם הממותה שייכת לעולם הדינוזאורים, הרי היו בני אדם שראו דינוזאורים. מה לעשות? הדינוזאור דומה לדרקון מהציור הדמיוני ההוא... לבני-אדם יש זיכרון קולקטיבי. הכוונה אינה לזיכרון של הקולקטיב. הזיכרון הקולקטיבי בא מהמילה קולקט, דהיינו איסוף. הזיכרון הקולקטיבי הוא הזיכרון האספני שלנו. אנחנו רואים דברים שונים, שומעים מילים שונות, קולות מיוחדים, והכל נקלט ונאסף בתאי הזיכרון שלנו. חלק רב מהדברים שנקלטו בזכרוננו לא יופיע שנית. אך לא יימחקו. הגנים שלנו נושאים את הזכרונות הללו והדור הבא נושא את הגנים שלנו. כל אחד מאתנו מאחסן בגופו זכרונות שנוצרו בעשרת אלפים השנים האחרונות.

האמן הוא אישיות בעלת יכולת לבטא את התרבות של זמנו ולהמחיש צורות וצלילים מתוך מאגר הזכרונות האנושי. הצייר שבמאה השמינית המחיש את צורתו המיוחדת של הדרקון, צייר את הדינוזאור שאחד מאבות אבותינו ראה במו עיניו לפני כעשרת אלפים שנה.