אני, מי שתמיד שנאתי

"מילה אחת שלך", שבתרגומו העברי של דלי רום יצא לאור ב-2011 (אחוזת בית), הוא רומן המתאר מערכת קשרים בין רוסריו ומילגרוס - נשים צעירות במדריד של ימינו, שהכירו בילדות המוקדמת בביה"ס היסודי, וחידשו את הקשר מאוחר יותר. הסיפור מתאר את חייהן בהיותן ככל הנראה בשנות ה-20 שלהן, מנקודת מבטה של רוסריו.

הספר מתחיל בתיאור הקשה של רוסריו את עצמה "אני לא אוהבת לא את הפרצוף שלי ולא את השם שלי. טוב, שני הדברים הם בעצם אותו דבר" (ע' 11). רוסריו אינה אוהבת את זהותה המיוצגת על-ידי שמה.

רעיון דומה מבוטא בשירה היפה של זלדה "לכל איש יש שם".

השם שנתנו לה אמה ואביה

רוסריו מוצפת כעס כלפי הוריה ורגשות אשמה על האופן שבו טיפלה באמה בשנותיה האחרונות, כאשר זו איבדה את זכרונה - רגשות שהתגברו לאחר מות האם. אומרת רוסריו, "הנזק שיכול לגרום לנו חולה הוא עצום, קודם הוא הופך אותנו לעבדים לחולשה שלו ואחר כך, אחרי שהוא מת, הוא גורם לנו לשאול את עצמנו אם טיפלנו בו ברצון או אם רצינו כל רגע שהוא ימות" (93).

רוסריו ומילגרוס סבלו בעיות חברתיות קשות. לשתיהן הודבקה תווית חברתית של מוזרות, ותווית זו היוותה את הבסיס לקשר ביניהן. מבחינת מילגרוס זוהי חברות. מבחינת רוסריו הקשר פחות ברור: "אני לא מרגישה שזאת הייתה חברות כמו שיש בין שני אנשים בוגרים, כי יותר מאשר שותפות זאת הייתה נזקקות מסוימת, למרות שלא הצלחתי לנתח את זה" (14).

התייחסותן לתווית החברתית אף היא שונה. מילגרוס אינה מבינה סיטואציות חברתיות. למרות שבני הכיתה מלגלגים עליה ואפילו מתעללים בה, היא סבורה שאוהבים אותה, חשה בנוח בסיטואציות החברתיות ומאמינה שהיא פופולרית, או לפחות כך היא טוענת. רוסריו לעומתה חשה סוג של מוזרות שממנה היא רוצה להימלט. "אנחנו המוזרים מריחים אחד את השני. ההבדל הוא שאני התאמצתי בכל החיים שלי להיות נורמלית ולהתנתק מהשבט שלי. אבל לא נתנו לי. השאיפה הכי גדולה שלי בחיים: להיות נורמלית" ( 14).

הספר כתוב בשפה ריאליסטית, ומתאר, ללא שום ניסיון לייפות את המציאות, שתי נשים המצויות כיום בשולי החברה, שאילו היינו פוגשים אותן, לא היינו מתייחסים אליהן. הסופרת כאילו אומרת לנו הקוראים: תראו איזה עולם מלא מסתתר בדמויות השוליים ה"שקופות" מבחינתנו. קל לנו להזדהות עם הדמויות, עם חולשותיהן ועם תחושת המוזרות שהן חשות.

קיים חוסר איזון בהבנת הדמויות, כיוון שהתיאור של מילגרוס נעשה על-ידי רוסריו, והיכרותה עם מילגרוס היא חלקית. רק לקראת סוף הספר נודעים לרוסריו דברים על מילגרוס ועל ילדותה, שלהם לא הייתה מודעת קודם לכן. ״מה ידעתי על מה שהתחולל בראש שלה, על מה שהזמן מחק או השאיר חתום...זה היה כמו מחלה סמויה שאדם שוכח כי הוא חייב לשכוח ממנה כדי להמשיך לחיות״ (211). על-רקע דברים אלה אנו יכולים להבין את התנהגותה של מילגרוס באופן שונה מזה שהבנו בהתחלה. זה מזכיר את דבריו של לוינס כי האדם הוא לא רק הנראות שלו אלא גם אי-הנראות שלו. האם לא מסתתר בכולנו סוד? כמה אנו באמת יודעים על זולתנו ואולי אף על עצמנו?

נשאלת השאלה, עד כמה הדברים שאירעו לדמויות היו מחוייבי המציאות, ועד כמה ניתן היה לשנות אותם באמצעות אימוץ גישה פסיכולוגית והתנהגותית שונה.

רוסריו, כאמור, אינה אוהבת את עצמה, ולכן מסתכלת בפסימיות על הדברים. הסיפור על "פוליאנה" הרואה תמיד את חצי הכוס המלאה, נראה לה ציני ומתחסד. גישתה לחיים היא ביקורתית. "אני מסתכלת בצורה אלימה מדי, אני מסתכלת בצורה מזיקה, בצורה שגורמת לאחרים להתנהג בטיפשות, להיות במתח, אני מסתכלת בלי יכולת להימנע משיפוט מתמיד. אני לא יודעת אם נולדתי ככה או הפכו אותי לכזאת״ (226). וכן "מילגרוס תמיד אמרה לי שאני מחפשת בחיים שלמות שלא קיימת, מילגרוס אמרה שחיפשתי באחרים שלמות שאין לי" (51).

חוסר האהבה של רוסריו את עצמה עוצבה במידה רבה על-ידי האופן שבו ראתה אותה אמה, כאילו אימצה משירה של זלדה את השם "שנתנו לו אביו ואמו". האם ייחסה לה העדר תמימות ורוע, בעוד שלמעשה התנהגותה הייתה תמימה. "היא נהגה לקשט את ההערות שלה ולהגיד שהזדוניות הזאת היא תוצאה של האינטליגנציה העודפת שלי״, כמו-כן, "היא חשבה שאני בנאדם בלתי אפשרי, היא לא אמרה לי את זה, אבל כולנו יודעים מה חושבת עלינו אימא שלנו מרגע שאנחנו נולדים" (112).

בנוסף, האב בגד באם והתגרש ממנה כשרוסריו הייתה ילדה קטנה. לימים נודע לרוסריו שהאב "בגד" גם בה, והשתמש בה כאליבי למעשי הבגידה באמה, בעוד שהיא כילדה קטנה פירשה את התנהגותו כחיבה כלפיה.

האופן שבו רואים אותנו אחרים לעתים נדבק לנו לפנים, כמו מסכה. כתוצאה מכך רוסריו, שכאמור לא אהבה את עצמה, הייתה נעדרת ביטחון עצמי, לא האמינה שהיא זכאית לטוב ולא נלחמה לשנות סיטואציות רעות. קיים רושם שהיא במידה רבה נגררה לתוך סיטואציות, ללא הכוח הנפשי לבחור בדברים ולנסות לשנות אותם בכיוון הרצוי לה. למשל, בספר מובא תיאור של התדרדרותה בעולם העבודה. היא פוטרה, במידה רבה באשמתה, מעבודה של ניקוי משרדים, ועברה לעבוד עם חברתה בניקוי רחובות. גם לסיטואציה זו היא נגררה במקרה, כאשר מילגרוס הביאה אותה לעבוד עמה בניקוי רחובות. אנו עדים לתהליך ההסתגלות הקשה שעבר עליה לעבודה שנראתה לה מביישת ומשפילה. אך עם הזמן היא התרגלה ולעתים אפילו נהנתה מהעבודה. ״זה כבר היה האביב השני שניקיתי רחובות, והאמת היא שעם הזמן מתרגלים ומתחילים להבחין בין רע לפחות רע, ואז הפחות רע נראה נפלא, והיו בקרים כמו אותו בוקר, בקרים שבהם עדיין לא האיר היום אבל השחור של הלילה כבר נפרץ, שבהם היה נחמד ללכת ברחוב״ (120).

עם זאת, בשל ראייתה הפסימית, הנאתה לעולם אינה שלמה." אני אומרת שהייתה במצב הרוח שלי סתירה, מצד אחד הרגשתי מאושרת אבל מצד שני הרגיז אותי לקבל את האושר הזה, כי המשמעות הייתה שבסופו של דבר התרגלתי למה שהתגלגלתי אליו במקרה״ )122(. והיא מוסיפה: "בבסיס, אני אומרת את אותו הדבר שאמא שלי חזרה עליו מאז שהייתי ילדה, את מה שלא יכולתי לסבול שיצא מהפה שלה כי כנראה הרגשתי שהוא נכון, שהדרך שלי לראות את הדברים היא שמכשילה אותי, שאני האויבת הכי גרועה של עצמי, אני לבד מנעתי מעצמי, בגישה שלי, חיים טובים יותר״ (131). יש כאן רמז להשקפה, שהפסימיות היא גם "בחירה" של הפרט ולא רק תוצאה של האופן בו אנשים אחרים ראו אותנו, או האופן שבו אנו סבורים שהם ראו אותנו.

עיקרון ההודיה היה עשוי לסייע לרוסריו

הפסיכולוג ד"ר יאיר כספי פיתח שיטה לטיפול נפשי, תוך שימוש בעקרונות השאובים מן התרבות היהודית. אחד מעקרונות היסוד של השיטה הוא ההודיה. וכך כותב כספי:

"ההודיה היא הכרעה, התלויה רק בי, להגדיל את משקלם של דברים מסוימים בעולמי, ולצמצם אחרים. למצוא את שותפי האמיתיים ולטפח אותם, ולהניח להתעסקות באנשים אחרים.

"הכרת תודה היא מאבני היסוד של הידיעה העצמית, לצד חסרונותינו וניסיונותינו הלא פתורים, שמורים עמנו אוצרותינו הסמויים. הודיה היא השביל המוביל למקום שבו הם טמונים.

"הודיה היא גם הפעולה הפשוטה והזמינה בין דרכי העבודה. היא נושאת עמה את יחסי העלות- תועלת הגבוהים ביותר. אם יש לך רק רגע פנאי לעצמך, שווה למצוא משהו להגיד עליו תודה...(מודים על) משפחה. חברים. בריאות. עבודה. שינה מתוקה. תפילה שנתממשה. ביטחון כלכלי. תובנה. אפשרות לתקן. סופו של רשע. זריחה. שקיעה. עולם. בריאת האדם. קידמה. הזמנה להכיר אלוהים. חביתה טעימה. עמק יפה. ציפור בחלון. שורה בשיר. ביצוע נפלא. זכות למלא תפקיד".

תרגול בעיקרון ההודיה, שהוא עיקרון חשוב ביהדות ושעליו מבוססת התפילה, עשוי היה לסייע לרוסריו. באחד הקטעים בספר מסופר שהיא מוצאת בשוק חפץ שאותו שמכרה פרוטות לאחר שמתה אמה, וכעת מישהי שהחפץ מזכיר לה את עברה, מוכנה לשלם תמורתו סכום גבוה. ״הרגשתי שיש כאן משהו מעוות, או בה (באשה שקנתה, א"ש), שהייתה מסוגלת לשלם הון תועפות כדי להשיג חפץ שיזכיר לה את העבר שלה, או שאולי היה בי משהו מעוות, כי לא ידעתי לראות שום דבר טוב בשלי, בעבר שלי, והייתי מסוגלת להיפטר מכל זיכרון רגשי, כאילו הזיכרונות מהשנים שברחתי מהן כמו ממגפה היו נגועים" (142).

גם הקושי בפתיחות כלפי החבר שלה והקושי שלה להודות בפני עצמה על רגשותיה כלפיו, נובע מההערכה העצמית הנמוכה שלה כלפי עצמה. ״בגלל שהיה משונה בעיני שמישהו חושק בי בכזאת עֹצמה״ (173).

יש בספר שני רבדים מקבילים. רוסריו חשה לעתים כי יחס אחר שלה לעצמה ולעולם היה עשוי לשנות את נתיב חייה. במקביל, היא גם מתלבטת אם התנהגות שונה שלה הייתה יכולה לשנות את מעשיה של מילגרוס (שאותם אני נמנע מלחשוף על-מנת שלא לפגום בחוויית הקריאה). ״הפניתי לה עורף, אם לדבר ברורות, השתפנתי. האופן שבו היא בכתה באותו לילה, בצורה כל כך חסרת נחמה, כל כך ילדותית, הכאיב לי מאוד, נכון, אבל לא עד כדי כך שאסתכן בעצמי ואעזור לה, על כל ההשלכות של צעד זה״ (174). רוסריו מתייסרת ומרגישה אשמה על איך שהתגלגלו הדברים: ״ואני משנה את הסוף ומדמיינת שהדברים התרחשו כמו שהיו צריכים להתרחש״ (174). משפט זה מזכיר את ספרו של אלבר קאמי "הנפילה", שהוא מונולוג של ז'אן באטיסט קלמאנס המתאר אירוע שבו נוכח, של התאבדות אשה המטילה את עצמה לנהר סיינה. קלמאנס אינו עושה דבר להצילה, חש רגשות אשמה קשים ומביע רצון לחזור לאותה סיטואציה ולקבל החלטה אחרת.

רוסריו, בשל החוויות הקשות, עוברת תהליך של שינוי נפשי ואולי של התבגרות. החוויות הקשות גורמות לה להבין טוב יותר את רגשותיה כלפי החבר שלה שהיא נמנעה אפילו לכנות אותו כך, ״ופתאום הוא נראה לי גבר שאני יכולה להצליח לאהוב או שאולי אני כבר אוהבת״ (225). כמו-כן, היא נוטשת את הפסיביות שאפיינה אותה קודם לכן, ומכירה ברצונה לאימהות: ״אי-אפשר לשנות את העבר, אנחנו גם לא יכולים לשנות את מי שכבר נהיינו, ככה שבואו נביא לעולם חיים חדשים, חשבתי, חיים חדשים שיצמחו מרוסריו הזאת שאני כבר לא יכולה להשתחרר ממנה, רוסריו שלא אוהבת לא את הפנים שלה ולא את השם שלה, נלד תינוק תמים ויפה שיצא ממי שתמיד שנאתי. אולי זאת ההזדמנות האחרונה למחוק מהנשמה שלי את המום המולד הזה, חשבתי, לחפש מחילה, לגרום לי לסלוח על החטא הקדמון״ (226) .

כשסיימתי לקרוא את הספר המרגש הזה, ליוותה אותי שורה מהשיר "אלינור ריגבי" של ה"חיפושיות": "כל האנשים הבודדים / מהיכן כולם באים / כל האנשים הבודדים / /להיכן הם שייכים".