הסכמי תעתועים במזה"ת - "תקייה"

ה"תקייה" עומדת בשורש מגמות מרכזיות במזרח תיכוניות: כישלון כל יוזמות השלום האמריקניות מאז 1948; 1,400 שנות מלחמות בין-ערביות; תוחלת חיים מוגבלת של רוב ההסכמים הבין-ערביים; תזזיות, הפכפכות, אלימות וחוסר-סובלנות שורשיים ביחסים הבין-ערביים מאז המאה השביעית, כפי שמפגין הרחוב הערבי הגועש ב-2013.

משמעות ה"תקייה" היא התחזות, הטעייה, הונאה והסתרת האמת - בגיבוי האיסלאם - להגנת האיסלאם ו"המאמינים" מפני "כופרים" ומוסלמים עויינים. ה"תקייה" ננקטת כאשר יד "המאמינים" על התחתונה, כדי להשיג הסכם זמני, אותו יש להפר כאשר מאזן הכוחות מאפשר זאת.

לדוגמא, נשיא אירן, רוחאני, שהוא יקירו של המנהיג הרוחני האירני, אייאטוללה עלי חאמנאי, הפגין כישורי "תקייה" כאשר היה ראש צוות המו"מ עם הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (סבא"א). רוחאני השתמש בכפל-הלשון להטעיית נציגי סבא"א, להענקת זמן יקר לאירן לפיתוח יכולת גרעינית, תוך הפרת התחייבויות אירן.

בספטמבר 2002 הצהיר רוחאני, שכיהן כיו"ר "המועצה העליונה לביטחון לאומי": "חתימתנו על אמנות בינלאומיות מעידה שאיננו חותרים לנשק גרעיני, נשק כימי או נשק ביולוגי. איננו מעוניינים בכל אלו". כישורי ה"תקייה" של רוחאני הקנו לו תדמית מתונה במערב למרות הרקע שלו: מתומכיו הראשונים של חומייני; נציג חומייני ב"מועצה העליונה לביטחון לאומי"; יועץ לביטחון לאומי של הנשיאים האשמי וחתאמי; שותף לתכנון הטרור במרכז הקהילה היהודית בבואנוס איירס (85 קורבנות).

ה"תקייה" היא מונחית-קוראן, אומצה לראשונה על-ידי השיעים ואחר-כך על-ידי הסונים. לפי סורא 3 פסוק 28, מוסלמי רשאי לפייס "כופרים" בפיו אך לא בליבו. לפי סורא 3 פסוק 54, סורא 8 פסוק 8 וסורא 10 פסוק 21 "אלוהים הוא הטוב בזוממים". סורא 16 פסוק 106 מציינת שנסיבות חמורות עלולות לחייב מוסלמים לפייס "כופרים" כאמצעי זהירות, גם אם מצטיירים כמחללי האיסלאם. סורא 2 פסוק 225 קובעת: "אללה לא יבדוק את שבועותיך חסרות-ההיגיון אלא את כוונות ליבך".

מכאן, בין היתר, התבטאויות ערביות מתונות בתקשורת המערבית, לעומת התבטאויות אותנטיות בתקשורת הערבית. מחמוד עבאס, כמו קודמו ערפאת, מיישם את ה"תקייה" על-ידי כפל-לשון במגעיו עם ישראל, ארה"ב והמערב, במקביל לחינוך לשנאה של הציבור הפלשתיני באמצעות מערכות החינוך, הדת והתקשורת.

ה"תקייה" עיצבה את "הסכם חודאיבייה" מ-628 לספירה, המהווה נדבך חשוב של האיסלאם המודרני והמדיניות הערבית, מכיוון שגובש על-ידי מוחמד הנתפש על-ידי המוסלמים כשליח האל. לפי "החודאיבייה", הסכם עם "כופרים" הוא זמני, בלתי-מחייב וצעד טקטי, המאפשר לצד המוסלמי להתאושש ולהתגבר על "הכופרים", כדי לקדם את היעד האסטרטגי - ניצחון גלובלי של "בית האיסלאם" על "בית הכופרים".

לפי ריימונד איבראהים, חוקר האיסלאם: "ה'תקייה' היא נחלת המוסלמים מן השורה... ה'תקייה' שגורה בפוליטיקה המוסלמית העכשווית... המלחמה ב'כופרים' היא מתמדת... לכן, שלום עם אומות לא-מוסלמיות הוא זמני ומוביל להבסת ה'כופרים' על-ידי האיסלאם... לפי השריעה, הונאה איננה רק אפשרית, אלא בתנאים מסוימים היא מחויבת המציאות".

הרחוב הערבי הגועש מפגין את העוצמה ההרסנית של ה"תקייה": הפרה סיטונאית של הסכמים בין-ערביים, המדגישה את ההיבט המתעתע של הסכמים אלו, הכתובים על קרח ולא חרוטים בסלע. האם הגיוני לצפות שהסכמים עם "כופרים" יהודים ומערביים יהיו פחות מתעתעים?!