מדינת ישראל נגד קלמן ליבסקינד

כשרותם ביקש להוציא צו מיידי שיחייב את האם לשוב ארצה, מחשש שתיעלם, קבע גרמן ש"חשש זה אינו קיים בשלב זה". כשרותם ביקש ממנו להתיר את פרסום הפרשה, כדי לעורר דעת קהל שתסייע לו באיתור הילדה ואף גייס לעמדתו זו את פרקליטות המדינה, נבהל השופט מהאפשרות שקלונו ייוודע ברבים והתיר לפרסם רק את מה שהתרחש מהרגע שאחרי החלטתו, לא כולל ההחלטה עצמה.

כשהמקומון "צומת השרון" פנה לנשיא אהרן ברק בבקשה לפסול את השופט, בטענה שאחרי הטעות שלו הוא לא יכול לשקול שיקולים נקיים בשאלת הפרסום, קבע ברק ביהירות כי "חזקה על שופט היושב בדין כי אין לביקורת זו או אחרת המושמעת כלפיו השפעה כלשהי על החלטותיו לגופן".

חודשים ארוכים עברו והשופט המשיך לאסור בדבקות את פרסום המחדל שלו עצמו. על הרקע הזה החלטנו בעיתון שזה בדיוק המקום שבו אנחנו צריכים להפסיק לשחק את המשחק. שאם יש איזושהי משמעות לתפיסה של התקשורת ככלב שמירה של הדמוקרטיה, זה הרגע. החלטנו לפרסם את סיפורו של השופט גרמן, על מחדליו ועל השימוש שהוא עושה בכלים השיפוטיים כדי להגן על שמו, בידיעה שבכך אנחנו מפרים את צו איסור הפרסום ושלא מן הנמנע שיהיה לזה מחיר.

למחרת פורסמה הידיעה, כשאנחנו מקפידים שלא לציין בה שום פרט שעלול להסגיר את המעורבים. לא שמות בני המשפחה, לא ציון המדינה שאליה ברחה האם, אפילו לא את גילה של הקטינה.

ידיעות מהסוג הזה, חשוב לציין, מתפרסמות תדיר מבתי הדין הרבניים או מבתי המשפט לענייני משפחה. אם העיתון לא מגזים במסירת מידע מזהה, המערכת מקפידה לעצום את עיניה.

שלושה ימים אחרי הפרסום הוזמנתי להתראיין בתוכנית ביקורת התקשורת של רשת ב'. אני הייתי על קו אחד, האב על קו אחר. קודם לכן רשמתי לעצמי במסודר מה אני יכול להגיד, כדי שלא לחשוף פרטים שיזהו את בני המשפחה. התוכנית החלה בשיחה עם רותם. המראיין, שאני מסופק אם הבין מה הוא עושה, שבר כבר בשאלה הראשונה את צו איסור הפרסום לרסיסים.

"שלום ירון רותם", פתח. "בתך הקטנה, לילך, נחטפה על-ידי גרושתך מרינה לרוסיה. ספר לנו את הרקע לדברים". לרגע לא הבנתי מה קורה פה. היה נשמע לי הזוי שהמראיין מזמין אותי לדבר על צו איסור פרסום שאני הפרתי, בעקבות שניים ורבע פרטים שגיליתי, ועוד בטרם שאני מוציא מילה מהפה הוא בעצמו פורט את הסיפור עם כל השמות וכל הפרטים כאילו תיקי גירושין בבית משפט לענייני משפחה הם הדבר הכי פומבי שיש. המראיין הזה, אגב, לא היה היחיד. בימים הקרובים עסקו בפרשה הזו גם הפרשן המשפטי של גלובס ומגיש פופוליטיקה בערוץ אחד ואחרים. כל אחד עבר על הצו לפי מידתו.

כעבור כמה ימים, הייתה זו שעת צהריים, אני זוכר את השעה והמקום המדויק, צלצל הנייד. על הקו היה קצין ממרחב ירקון. "אתה דרוש לחקירה". "באיזה עניין?". "הפרה של צו איסור פרסום". ארבע שעות נמשכה החקירה. הקצין, איש חקירות חביב ולבבי, ישב מולי עם קלסר עב כרס. אוסף של כל מה שנכתב בעיתונים על הפרשה. היו שם הכתבות של כל הקולגות שלי שעסקו בנושא. רובם הגדול הפרו את אותו צו שאני הפרתי, מי מעט ומי הרבה. היה שם, בפתח הקלסר, גם תמליל אותו ראיון שנערך איתי ברשת ב'. החוקר ציטט לי ממנו כדי להסביר לי את חטאיי. "תגיד לי", שאלתי אותו. "מי נראה לך מפר יותר את הצו בשיחה הזו, אני או המראיין?". התשובה הייתה ברורה. "גם אותו זימנתם לחקירה?", שאלתי. "ואת כל החבורה שמופיעה אצלך בקלסר? איפה כולם? איך אני לבד בסיפור הזה?". "מצטער", אמר, "אתה היחיד שנגדו הוגשה התלונה".

הרעיון היה ברור. הצו הזה הופר, כאמור, על-ידי שורה של עיתונאים. אני הייתי היחיד שלא הסתפקתי בעיסוק אינפורמטיבי, אלא מתחתי ביקורת על השופט. פנייה רשמית שיזמנו אל מערכת אכיפת החוק העלתה שהנהלת בתי המשפט לא אהבה את הפרסום שלי, פנתה לפרקליטת המדינה עדנה ארבל וזו הורתה לראש אגף החקירות, משה מזרחי, לפתוח נגדי בחקירה.

כעבור זמן מצאתי את עצמי יושב על ספסל הנאשמים באולמו של השופט דן מור, משיב לכתב האישום. "מדינת ישראל נגד קלמן ליבסקינד". בעקבות סדרת דוגמאות של "עבריינים" נוספים ששיגרו עורכי הדין של העיתון אל היועץ המשפטי לממשלה, החליט האחרון לסגור את התיק תוך כדי המשפט.

האמת היא שכתב האישום הזה לא מאוד הטריד אותי. במובן מסוים הייתי אפילו גאה בו. מה שהוציא אותי מדעתי הייתה האכיפה הבררנית שבחרה לדון רק אותי, משום שמישהו במערכת לא אהב את הביקורת.

ומה עשתה מערכת המשפט לשופט גרמן, זה שבגלל פאשלה שלו איבד ירון רותם את בתו, זה שהוציא צו איסור פרסום על המחדלים של עצמו? כלום. עד כדי כך כלום שכעבור זמן מה ידו של האיש לא רעדה, כשהגיש את מועמדותו לבית המשפט המחוזי. לילך, אגב, חוגגת בימים אלה 16 שנה. ברוסיה. רחוק רחוק מאבא. מאז הסיפור הזה, כבוד השופט גרוניס, אני לא קונה את האגדות על מערכת שיודעת לבקר את עצמה. אם אנחנו לא נעשה את זה, אף אחד לא יעשה את זה.