ללב יש היגיון משלו, ולספר הזה יש כוח ועוצמה מחשמלת משלו. לפנינו סיפור אישי מרגש שהופך להיות משָׁל לכולנו, לסיפור לאומי רַב עוצמה.
במבט ראשון, זה סיפורם של הלוּמי הקרב. מעבר לכל זה, לפנינו סיפור אנושי שמהדהד ללא הרף, סיפורה של מציאות שחוטפת מהלומה. ככל שאתה נסחף אחר הדמויות ואחר הרגשות הנקרעים, אתה חש את הכבוד לסבל האנושי, לגבורה שקשֶׁה לתאר במלים. זה סיפורם של בני אדם, שנידונו לתת את התשובה שלהם לאסון הגדול, להתמודד בתוך הוויה נפתלת שמסרבת לשוב לקדמותה.
מלכה נתנזון
מלכה נתנזון משוררת נפלאה חוצבת מלים מתוך סלעי חייה, מלים שהן שברים, שברי לַבּה מתוך האדמה הבוערת. הסיפור מגיע אלינו כווידוי אישי, מחזה עם פרולוג וכמה טלטלות מסעירות: זה המחזה שנורָה ככדור אש מערכה אחר מערכה. מלכה יודעת שסיפורה האישי, שסיפורו של בעלה, זה הסיפור של כולם. ואנו מיטיבים לקלוט, שכל זה אינו רק נחלה שלה. הדרמה הזו אינה דרמה פרטית, והלב הרועד למקרא שיחות הנפש העמוקות שוזר שורה לשורה. הכול ארוג במסכת החיים שלנו, כתב קודש שמתחבֵּר לכתבי הקודש הקדומים, מגילתה של המציאות הישראלית.
ובכל זאת, מלכה ניצבת במגדל הפיקוח הפרטי שלה, מעל לכל שְׂדות הקרב, מעל לכל ההיסטוריה המיוסרת שלנו - ומשם היא יושבת וכותבת את נקודת התצפית שלה. הצופֶה לבית ישראל - כך קראו לנביא בימי קדם, והנה לנו צופָה לבית ישראל. רואָה מה שהיה, ומנסָה לשרטט לנו מה רגשותיה כלפי הקורה וכלפי העתיד.
מלחמות אינן רק זרי דפנה ומנצחים, וסיפורו של אמנון הוא סיפור של הלום קרב במלחמה שלא זכתה אפילו לעיטורי קרב מפוארים, מלחמת ההתשה. וכאן אנו מתוודעים למלחמת ההתשה של אמנון ומלכה, למלחמה שמטילה אלומת אור על חיינו, על כולנו.
מדובר במציאות הלומה, שמכה בהלומי הקרב ומסרבת לעזוב אותם. וכך מתארת מלכה את הטלטלה הזו שנראית כסבל סיזיפי, מכאוב שאינו חדֵל לעולם:
"נמרוד התקבע בתוך שאול שאיננה שלו, וזו מושכת אותו פנימה" - כך אומרת הרעיה ריקי (עמוד 10). כמה שורות לאחר מכן היא מאירה את הטלטלה הזו במלים אלה:
"איזה כוח מחזיק כבר למעלה מארבעים שנה בשטר חוב חתום על-ידי נמרוד ולא משחרר אותו, אמרה ריקי". ובהמשך: "זה הוא עצמו", אמר רונאל, חברו מן הטנק השני, שהצטרף אליהם כדי לסייע לנמרוד, "זה המצפון שלו".
מצד אחד שטר חוב, מצד שני מצפּוּן. האם באמת אפשר לצלול למעמקים, להבין מתחת לרקמת העור את סוד ההלם, אותו הלם קרב מתיש ובלתי נגמר?
המשבר אינו קל, הוא שב וחוזר, ומלכה נתנזון חושפת באומץ רגעים אינטימיים לא קלים, הרצון לשוב לאותם רגעי אהבה שאינם נכנעים להלם הקרב.
"באחד הלילות, ולאחר שחדל במשך תקופה ליטול את התרופות, שב וביקש את קרבתה. אצבעותיו המגששות ברכות וניחוח תשוקתו העבירו בה רעד".
היא מתארת ניסיונות חוזרים, מאבק משותף לשוב ולנַצֵח גם במישור האינטימי, והיא מתארת זאת כתחייה של בריאה, כתמורה מימי בראשית:
"לשון בלשון, לשון בבשר, בשר בבשר - כנשל נחש נשרו המתח, התוקפנות והעגמומיות, ועלה הגרעין הפנימי - זך וענוג, כניצן שעלה כפורח, בבואו במגע עם השמש. ומתוך והפיוס והחמלה, באה ההסתערות המחודשת על החיים, וקיבלה תוקף מועצם" - עמוד 13.
המאבק הופך להיות סיפור מתח, שעוצר את נשימתנו, ואנו עוקבים אחר הרטט הבלתי נפסק, אחר הרצון העז שלא לוותר.
ולעתים זו תחושה של עמידה בפני הבלתי ידוע, בפני הפחד להיות מובס. באחד משלבי המאבק אומר נמרוד, בן דמותו של אמנון בספר: "המלחמה מחזיקה אותי בגרון, לא משחררת.אילו לפחות יכולתי לומר, שמה שקרה היה אבן בוחן בשבילי, ניחא, משהו שאפשר להיבנות ממנו...אבל לא! אפילו לא להתנחם בדבריו של גורודיש 'אל המוות הישרנו מבט והוא השפיל את עיניו'...".
עמוד 76.
הסיסמאות ניצבות מול הפרטים הקטנים, השאיפה הגדולה מול ההלם שמסרב להרים ידיים. והמדריכה לחשיבה חיובית מנסה לחזק את נמרוד:
"חשוֹב על החיים. אתה חייב לחשוב על החיים, נמרוד. כדי שיהיה לך כוח להילחם, תשנן כמו מנטרה 'בחיים יש דברים טובים וכדאי לחיות למענם'...כאילו שאני לא יודע".
מלכה נתנזון כצופָה בנקודת התצפית שלה יודעת לתת לכל המסופר נופך נוסף, מתכונת ציורית שנותנת לכול מעטה אלגורי, סיפור שהוא משָׁל לחיי כולנו:
"עין בעין, ריקי ונמרוד, כשתי ציפורים אבודות, הנאחזות זו בזו לרגע אחד של חמלה מטהרת, שני פרפרים נמלטים מאימת הצייד, מלופפים ונלפתים, במחזור קצר של חסד מזכך, אחר הטלטלה".
ובהמשך המלים הקשות, ברגעים של חוסר תקווה:
"אחר כך הבדידות. בדידות גדולה סוגרת כקיר חומה, בלא פתח מילוט. ונותרים, איש בפחדיו, איש בכאבו, איש בספקותיו" - עמוד 77.
גם מראות הטבע שמשולבים בתיאור ניסיונותיהם של ריקי ונמרוד לצאת מן הקטסטרופה - הם דרך ספרותית לתת נופך אחר לכל המסופר, לשוות להתמודדות דרך של מאבק באיתני הטבע, לתת לכל החיים בצל ההלם, רובד של חיים הקמים מתוך הכאוס, חיים הצומחים מתוך התוהו ובוהו.
וכך היא כותבת:
"יום אפור. קווים אדמדמים דקיקים, נגלים ונעלמים חליפות. הגשם זה אך סיים לשטוף את אבק האתמול. הרחובות לבשו דממה חושנית..." עמוד 215.
ובהמשך, במבט של ריקי, אנו למדים על הכמיהה להתחדשות ולשינוי, דרך הצפייה בטבע החושף את יופיו לפניה:
"ריקי הביטה מבעד לחלון המטבח. כשלהבת אש בהקו פרחי אודם הצאלון, יוצרים חופה אדומה קסומת מראה. בעוד חודש ישתרעו הזרועות המשורגות לארבע כנפות שמיים, כמניפה נכלמת, עירומות כביום היוולדן. והשדרה תימלא משטח מרהיב של תלתלי אודם. פירות נטולי אוויר יתנודדו כנטולי נשימה..." - שם.
מעבר לעלילה הפיזית נפרשת כאן עלילה רוחנית, והתמורות שעוברות על ריקי ונמרוד מתחברות לתהליכים קוסמיים, לשבר בעולם הטבע, והתקווה היא להתחדשות בראשיתית. לבריאה חדשה.
המחלה של נמרוד אינה מוצגת רק כבעיה פרטית, ובדרמה הזו הכול מקבל ממדים של אלגוריה, מחלה של חברה שלמה, של מציאות שמובילה לכאב ולטרגדיה.
נמרוד הנסער מציג כתב אשמה באחד מרגעי המשבר: "המדינה הזו חולה...צריך למצוא לה את איש המדיצינה שיעשה סדר בדברים, אחרת היא עוד תמות לנו, כמו סבא שלי".
ברקע של הדרמה הזו מהדהדים כל הזמן הבזקים ממלחמת ההתשה, סיפוריהם של גלי המחאה ששחקו את העורף הישראלי בדמות "מכתב השמיניסטים" ו"מלכת האמבטיה". הרומן של מלכה נתנזון אינו עוצר בתיאור השבר הפיזי והמחלה הפרטית, אלא מחפש את המטריה הרוחנית שמעבר לכול, את הרבדים הנסתרים.
מלכה נתנזון יודעת לעטוף את הכאב ואת הסבל ברובד סמלי, בסיפורי אגדות שייתנו מבט אחר לחיים, לסבל. כך בתיאור הטיול בעין עבדת. סיפורי האגדות כמו 'שערות השולמית' ותיאור המעיין והמערה, התמורה שחלה בשערותיה של הנסיכה, השערות שנצבעו בירוק. מתוך האגדות אנו למדים על המשמעות של אהבתם: אהבה מייסרת, אהבה שלעתים הופכת להיות, כלשון נמרוד, "ריחיים על הצוואר".
מעבר לסיפורים נחשף הקושי של נמרוד להטיל על ריקי את ההתמודדות הלא נגמרת עם מצבו: "זה לא הוגן כלפייך, ריקי, את לא חייבת לסבול בגללי" - עמוד 274.
מן האגדות, מן הטבע, מן הניסיון להבין את רזי הבריאה, שואבים חייהם כוחות אחרים, כוחות מחזקים. "תראו את בור המים הזה ששרד כל כך הרבה שנים, וכאן ערוצי הנחלים העמוקים... תראו איזה כוח יש למים, איך הם חוצבים בסלע" - עמוד 277.
סיפור אהבה שנקשר בכוח המים לוקח אותנו לסיפור של רחל ורבי עקיבא: אותו סיפור המתאר את עקיבא צופה בכוחם של המים לשחוק את האבנים. רק אז הוא מגלה את הכוח של האדם להשתנות, לחזק את עצמו.
סיפור אהבתם של ריקי ונמרוד לא פחות חזק, והיכולת לשרוד וללכת קדימה, שואב מכל המעגלים סביב: טבע, ספרות, מדרשים, כל מקורות הרוח.
מעבר לעולם החיצוני יש עולם רוחני שנותן פֵּשר לכול, שיודע לאחות את השברים, שמחבֵּר בין הלבבות.
והווידוי של ריקי אומר הכול:
"כל יום אני מגלה מחדש את היקום, מתחברת אליו...כאן זה המקום הכי נפלא לעשות זאת. זה העולם האמיתי...זו פינת אלוהים הקטנה שלי" - עמוד 283.
מוראות הקיום הישראלי, סיפור השׁוֹאה שמהדהד בחייה של ריקי, שהיא בת לניצולי השואה - הכול מתנַגן בין שורות הספר. מן המוות והייסורים צומחים חיים חדשים, תובָנות אחרות, הרוח לא תיכּנע לעולם.
ככל שאנו רוטטים למקרא העדות והווידוי, אנו משכילים להבין: יש משמעות אחרת לכּתיבה בעקבות שבר גדול, בעקבות סיפור שחוֹבק בתוכו את הטראומה של השוֹאה, את פצעי המאבק לקיום של מדינת ישראל - והסיפור של הלום הקרב הוא דרך למלא חלל גדול, מחסור נורא, תחושה שהחיים נעצרו לרגע, שאיבדת את היכולת לחיות חיים מלאים. מלכה נתנזון כותבת לנו איגרת, שממוענת לכל אחד מאיתנו, זו דרכה לעצב היגד על החיים עצמם, על חשיבות המלים.
כשקראתי את פרקי הפרוזה הכֹּה פיוטיים, מיד עלו לפָניי השורות הנצחיות של חנה גונן בפתח הספר "מיכאל שלי". משהו מרוח הדברים כמו מהדהד כאן: משהו מרוח הבקשה המיוסרת לכתוב ולהעלות מציאות מחדש, להחיות את הכול:
חנה גונן פותחת את הספר "מיכאל שלי" במלים אלה:
"אני כותבת מפני שאנשים שאהבתי כבר מתו. אני כותבת מפני שבהיותי ילדה היה בי הרבה כוח לאהוב, ועכשיו כוחי לאהוב הולך למות. אינני רוצה למות".
הרצון של מלכה לכתוב הוא כדי לתת לחיים כוח לנצֵחַ, ועצם המאבק שלה ושל אמנון הוא עדות לעוצמה הזו. שניהם ימשיכו לאהוב, הספר הזה הוא עדות למאבק שלהם לשמור על הכוח לאהוב, לשרוד את הייסורים הנוראים, וסיפורם בא להעיד עדות ולתת קריאת כיוון חד-משמעית: שניהם לא יְוותרו, שניהם בָּחרו בחיים.
הכוח לחיות מקבל חיזוק באותה אגדה על מעיין מים, באותם מדרשים קדומים על כוחם של המים לשַׁנות, לרפּא. ואכן הכתיבה של הספר היא מעיין מים חיים, היא גנראטור אדיר. לספר הזה יש עוצמה חשמלית שלא מרפה מאיתנו. הכתיבה היא דרך להתגבר על התוהו ובוהו, ליצור עולם מחדש, לברוא הכול באמצעות הרוח והמלים.
לפנינו היגיון מיוחד של הלב, זה הניסיון הנואש להיאחז בחיים, לתת לכול פשר אחר, עמוק יותר. בריאה חדשה. יקום שמכיר בערך האנושיות, בערך האהבה, בערך החיבור בין המציאות לבין הנפש.
הכתיבה נותנת משמעות לכל מה שהיה, לכל המאבק, לדמיון, להכרת המציאות ולהתמודדות שמאחה בין השברים, הכתיבה רוצה לחבר הכול. הכתיבה יוצרת אחדות בין כל העולמות.
ממצרים העתיקה שבה העבדים העברים סיפרו על יציאת האבות מהגלות, עד ליציאת מצרים של תקופתנו היא מדינת ישראל
