באר הסיפורים הקצרים

האם באה לו עדנה, לסיפור הקצר? יש תחושה כזאת. משהו שמרחף באוויר עדיין, אך דומה שאכן כן. לאחרונה נפלו לידי מספר ספרים שמכילים סיפורים קצרים שהפקתי מהם הנאה, ודברים אלה אמורים רק באשר לספרים מודפסים. בחלק מן הספרים נוכחתי, בהקשר זה, שכאילו מתוך חשש להידחות או אולי שלא לשבות את לבו של הקורא, נעשה ניסיון, יותר מוצלח או פחות מוצלח, לעשות את הסיפורים קשורים זה לזה לכאורה וליצור תחושה של רומן, ויש אחרים שלא עשו זאת, כמו מחברו של הספר הזה. ואומר כאן כי סיפורים שמצטרפים מטיבם לסיפור חיים, עושים את הצירוף הנדרש מעצם התכנים שבהם בלא שיצהירו עליהם כ"רומן סיפורים". הקורא הנכון מתחבר לכך מעצם הבנתו. מול זאת, כבעולם מקביל ונראה שבפריחה לא מבוטלת, ספרים וירטואליים לא מעטים יחסית מתפרסמים, בצוק העתים וההדרה הלא מועטה של הסיפור הקצר - על-ידי המוציאים לאור לדעתי, מן הסיבות המסחריות גרידא - במסגרת הנוחה להם, גם מבחינת האפשרויות הממשית וגם מבינת העלויות, דהיינו במדיה הדיגיטלית שעושה דרכה בצנעה.

אודה שקריאת סיפורים קצרים כמעט נשתכחה גם ממני, זאת אני מאמין משום נדירותם. משמח, לאחר כל זאת, ליטול לידיים ספר שמאפשר נשימות סדירות, שאין בו יגיעת קריאה, שאתה יכול להניח לו ולשוב אליו מבלי שיידרש ממך לשוב אל הדמויות שאולי כבר התערפלו משהו בזיכרונך, ולעתים לצפות לפתרונו של הסיפור או לסגירתו של הספר מבלי שסיומו יקדים את הֶתֶרו ההגיוני ואת קשירת הקצוות הנכונה של סיפור העלילה שבו.

סגנונו של מר באר, כאמור, אינו מתחכם ולא מתיימר והוא יודע כי בא להביא לפנינו סיפורים אנושיים, מתקופות שונות ומאזורים גאוגרפיים שונים, שמעוררים תחושה שאינם אלא סיפורי אמת. העברית בדרך כלל תקנית, להוציא מקרים בודדים והוא עושה זאת לאורך עשרים ואחד סיפורים, שהקצר שבהם בן עמוד וחצי והארוך שבהם בן ארבעים ותשעה עמודים, טבין ותקילין ביחס לסיפור קצר, ועליי להודות שלאורך כל אותם עמודים הוסיף לעורר בי עניין עד ההעמוד אחרון. הוא נוכח כמעט בכול הסיפורים, אם זה בשמיעה ממקור ראשון ואם זה מניסיון של ממש, אך ברוב המקרים אין הסיפור נסב עליו. הוא משמש לסיפורים מסגרת, זה המביא אותם, ומי שמצויים במרכז הסיפורים הם מי שאכן היו חלק מן האירועים המסופרים.

חלונות מזוגגים

הסיפורים מוליכים אותנו לאחור, לשנות התקומה של המדינה ולשנותיה הראשונות, ולעתים יש בהם מתיקות כשם שיש בהם מרירות, חלקם הקטן מתרחש בחוץ לארץ וחלקם האחר בתוכה. כמובן אזכיר ברשימתי הקצרה אחדים מן הסיפורים שבספר אך בקיצור מוחלט, אולי רק כדי שיהוו דוגמאות לתכנים השונים הכרוכים יחד בין העטיפה הקדמית לזו האחורית:

"שש מאות החלונות" (מעמוד 42), הוא מספרם של חלונות מזוגגים של מנזר נידח. חלונות קדמיים ואחוריים, גדולים וקטנים, גלויים וחבויים, גבוהים ונמוכים, שהיו מקובעים בקירות עבשים כמעט, מקום קיומן האפלולי של הנזירות שחיו בו, שאליו מובאת בעת השואה הילדה הני כדי לתת לה סיכוי לשרוד. אביה משלח אותה עם צרור של כסף לאנשים שיסתירו אותה ושישמרו עליה, בטרם הוא והאם יילקחו לאן שנלקחו כדי שחייהם ייגזלו מהם - אך כעבור זמן העבירו אותה אלה למנזר ואם המנזר ניאותה לקחתה ולספק לה מחסה. טוב לב, אפשר לומר, אך לאחר תקופה מסוימת דורשת ממנה אם המנזר להתנצר ולהיות אחת מהן, נזירה נוצרייה המתפללת לישו. כאשר הני מסרבת לכך ודבקה ביהדותה היא מתאנה לה, עושה אותה משרתת ומעבידה אותה קשות. הברקת שש מאות החלונות שזמן רב מאוד לא עלתה יד המנקה עליהם היו מטלה שהוטלה עליה, והיה עליה לעשות זאת רוב שעות היממה בשל הזמן שהוקצב לה, זאת מעבר לעבודות הניקיון הכלליות. חולפות שנים, ואחרי תום המלחמה הני נעשית מדריכת תיירים, והיא מביאה קבוצת תיירים אל אותו מנזר ומספרת להם מתחת לאותם מאות חלונות את סיפורה.

"פרחיה" הצעירה (מעמוד 92) היא עולה חדשה בשנות החמישים העניות של המדינה, שמצאה עבודה אצל משפחה ותיקה בתל אביב הישנה תמורת תשלום חודשי של ארבע לירות, והיא משתלבת וזוכה לאהבת המשפחה בשל מסירותה וחריצותה. פרחיה חיה בין בני משפחתה בחוסר נורא ובשכרה מסייעת למחיה ומביאה קצת רווחה, אך עם הזמן מוצאת בעלת הבית כי דברים קטנים ואי-אלו פריטי לבוש נעלמים מביתה. למרות אהבתה לפרחיה היא חושדת בה, הסימנים מובילים אליה, והיא מזמנת אותה לשיחה. פרחיה משתפכת בבכי ומודה בגניבת הדברים הקטנים שלקחה לעצמה - זאת כדי לצבור בגדים שאין לה לקראת חתונתה. בעלת הבית שומעת את סיפורה ונוטה לסלוח, אך פרחיה אינה סולחת לעצמה, גם אינה מוכנה שיסלחו לה, אף דוחה את התשלום הכספי האחרון שהגיע לה. היא מחזירה את כל אשר לקחה ועוזבת ללא שוב. בעלת הבית חשה צער לאחר מכן, מבינה כי פגעה בלא משים בנערה חסרת-כל, וגם אם יכלה פרחיה לשכוח, הרי שהגברת ציפורה לא שכחה ומשך כל יתר שנותיה נותרה בה אותה מועקה.

רק אלוהים יודע

"קנקן הבירה" (מעמוד 132) היה משקה הבוקר של ד"ר הורסט גרומן, גרמני, מזכיר המחלקה לאנרגיה במטה הארגון לפחם ופלדה בלוקסמבורג, ואילו המספר הוא מתמחה ישראלי צעיר שמתקרב אליו. בכל יום בשעה בוקר היה מתיישב, לבקשותיו התקיפות, לשולחנו של ד"ר גרומן כדי לשמוע על חוויותיו, על עברו כקצין שריון בקרבות אל-עלמין במדבר האפריקני הגדול עם גייסותיו של רומל. הוא מעיד על עצמו כהומניסט שלא הכיר יהודים וכי הוא מתנגד בדיעבד לדרכו של היטלר ועל המעשים שעשה, שעכשיו הוא יודע עליהם. אלא שיום אחד, בהיות המתמחה שלנו במשרד הארגון, מספרת לו מזכירה זועמת שהדוקטור הנחמד עלב בה, כי "הורסט גרומן היה קצין מודיעין במטה של רומל. חקר שבויים. רק אלוהים יודע מה הוא עשה שם".

ב"אל מלך נצור" (מעמוד 167), מובא סיפורו של הנער הנריק, שהיה מוכשר וניגן על פסנתר ועל כינור, שנשלח בעת מלחמת השחרור על-ידי הוריו לאירופה כדי להרחיקו מסכנה. שֶמע הדברים עורר חלחלה ברחוב היהודי, שכל בניו התגייסו לגדודים ולמחתרות. ההורים נעשו מבודדים ונלעגים. חלפו שבע שנים, בגר הנער והתפרסם ואז באה מלחמת קדש. הנריק, ששמו כבר הלך לפניו כאמן מלהטט, חצוצרן בלתי רגיל ורב כישרון, בא ארצה וחבר לקבוצת נגנים שעשו לבדר את הלוחמים בשטח. כעבור ימים אחדים הפטיר אחד הקצינים כי הייתה תאונה לצוות הנגנים שהרשים אותם כל כך. "אחד מהם נהרג. שלושה אחרים נפצעו. אומרים שגם החצוצרן".

"המורה גרופמן" (מעמוד 197), הוא איש קטן ממדים, מכונס בתוך עצמו, נבול בחזותו המקומטת ובלבושו הסמרטוטי, והוא היה מורה בבית הספר היסודי בו למד מספר הסיפור, שהיה תלמידו. בסיפור הקצר-הארוך מתואר גרופמן כמורה נוקשה וזעוף למדי, נודע בקמצנותו ובחסכנותו, עם זאת היה מקובל ומכובד בהיותו מרתק בהוראת התנ"ך והספרות. התלמידים העריכוהו כמורה שהיה משכמו ומעלה בין כותלי בית הספר בו למדו וגם מחוצה לו. שלושים שנה לאחר תום הלימודים בבית הספר היסודי, פוגש בו המספר, והוא רואה לפניו איש מבוגר ונרגן עדיין, שפוף וקירח, שעושה הימורים מגוחכים באלו אלפים זעומים של לירות שברשותו. המספר, תלמידו לשעבר, שהיום הוא איש עסקי הבורסה לוקח אותו תחת חסותו, נעשה מורהו, מלמדו את חכמת המשחק, עד שזה מאבד שליטה ומתחיל להמר בסיכונים גבוהים. כאשר מנסה המספר לעצור אותו יוצא זה נגדו ואף מרחיק אותו מחייו. הוא אף מקבץ סביבו גמלאים מורים כמוהו שהשתכנעו להשקיע את מעט כספם במיזם יומרני שהגה, וגורם להם לאבד את חסכונותיהם המעטים. סופו של דבר, הם קמים עליו ובצוק עתותיו הוא מביא על עצמו את מותו.

נעימות וסקרנות

אלו הם קוויהם העיקריים של חמישה סיפורים, אבל כאמור אוגד הספר עשרים ואחד סיפורים, ובכל אחד דמות אחרת, משקע אחר, נוף אנושי אחר ותרבותי אחר. אומר, כי דומה שלִקְחם של כל אותם הסיפורים הוצנע על-ידי המחבר, מתוך רצון וגישה שלא להטיף אלא רק לספר את הסיפור, ובדרכו אינו מבקש מן הקורא להסיק את הלקחים הקיימים. לא את הלקחים, לא את מוסר החיים, לא את המסרים שיכולים להיות. זה לא מונע אותנו כמובן, אך אפשר לומר שזוהי מין צניעות בסוגה, והיא דומה בעיניי למי שבא לכתוב על רגשות אך לא נותן לעצמו להיסחף לרגשנות יתרה של פתוס. כאמור, הסיפורים זורמים, אמינים, לא מתארכים ללא צורך והייתה לי נעימות וסקרנות לא מבוטלות בקריאתם.

יש לברך על האפשרות ההולכת ותופסת תאוצה יחסית, במדיה זו או אחרת - או שמא אני טועה - של פרסום ספרים המכילים סיפורים קצרים. יפה עשה אוריה באר בפרסמו את ספר סיפוריו (לאחר הרומנים והמחזות שכתב ושהוצגו על במות, כפי שמצוין על גב הספר), זאת על-אף שהדרך לעשות זאת אינה קלה כיום. אני מאמין שהייתה לו הנאה לא מבוטלת בדלייתם, ליקוטם, כתיבתם ועצם פרסומם, זאת מעבר לדחף הכתיבה המוכר והדוחק שמצוי מטבע הדברים בכל כותב. כאן, בספר הסיפורים, מותר לחשוב שמלאכתו של מר באר דמתה להריון מרובה עוברים.