השופט: שמאי בקר, בית משפט השלום בתל אביב

המועד: יום רביעי, 17.12.2014, שעה 09:00

הנושא: תיקים פליליים


שמאי בקר הוא מן השופטים היותר-צבעוניים במערכת, לפחות ככל שהדבר בא לידי ביטוי בפסקי הדין שלו: נחרצים, לא מיישרים קו ובעלי לשון חדה ולעיתים אף מליצית. אבל כיצד הוא ביום-יום, באולם הדיונים? המדור יצא לבדוק.

בקר נכנס לאולם ב-09:12, איחור סביר שנגרם בעיקר משום שסניגורים נכנסים להם בנחת. הנאשם הראשון לא הועלה ("בשל לחץ ועומס בשב"ס", מכתיב בקר לפרוטוקול), אך מאחר שהסניגור מבקש דחייה - אין צורך להעלותו. בקר קופץ רגע ללשכה, מברר מתי יש דיון מוקד וקובע את הדיון לאותו יום.

"כולם מייצגים?", שואל בקר בחיוך לעבר ספסל ההגנה העמוס בתיק הבא. אחד הסניגורים עונה שהוא בא לעזור, ובקר מגיב: "אני מכיר את עו"ד חיון, אף פעם לא נתקלתי בזה שהיא צריכה סיוע". בקר מוכן היטב לדיון, בקיא בפרטים ויכול לפיכך להתערב מיד בוויכוח בין ההגנה לתביעה, סביב בקשתה של הראשונה לשקול בעצמה את הסם שנתפס אצל הנאשם: "מה הסיפור? למה שהיא לא תשקול את זה?", שואל בקר את התובע.


"ההצעה של התביעה אינה מתאימה"


כאשר סניגור מתערב, בקר נותן בו מבט וזה מספיק: "אני שותק", הוא אומר. בקר לא מחמיץ את ההזדמנות לשיעור קטן: "המורה שלי אמרה לי: כשבית המשפט איתך - שב ושתוק. אני לא אומר לך 'שב ושתוק'; אני אומר לעצמי". התובע טוען שהנוהל אינו מאפשר את השקילה, אבל בקר לא קונה את זה: "אפשר לראות את הנוהל הזה? תוך כמה זמן אתם מאפשרים להם לבוא ולשקול את הסם ובא לציון גואל? הוא רוצה לשקול, לא לשלול; הוא לא אמר שזה לא סם".

התובע רומז שהוא מעדיף שבקר יכפה עליו את השקילה, ובקר נענה בשפתו האופיינית: "זכותו של נאשם לערער על משקל הסם הלכאורי המיוחס לו בכתב האישום. הטעם לכך ברור: אין הרי כתב אישום המייחס לאדם גידול של X קילו סם מסוכן כהרי כתב אישום המייחס לו גידול של רבע X מאותו החומר, ואידך זיל גמור. אין דרך לעמוד על משקל אלא באופן המסורתי, דהיינו לשקול את החומר. ההצעה של התביעה לפיה תעביר גרם מן החומר להגנה אינה מתאימה כלל וכלל, שכן אין ההגנה כופרת בשלב זה בכך שמדובר בסם מסוכן וחיציה מופנים אך ורק כנגד המשקל נטו. ההגנה בטיעוניה בכתב התביעה, כי כבר היו דברים מעולם, וגם מטעם זה אין בידי לקבל את טענת התביעה שהדבר עלול לפגוע בשרשרת [החזקת] הסם".

בשלב זה נכנס לאולם נאשם אחר: "בוקר טוב, אדוני, הגעתי". בקר: "בוקר טוב, איך אתה מרגיש?". הנאשם: "לא כל כך טוב". בקר: "שב בבקשה, עוד מעט נגיע אליך". והוא חוזר להכתבה (הקצת מגומגמת, יש לומר): "אני מורה אפוא כי המשטרה תאפשר למומחה מטעם ההגנה, בהתאם לזמן ולמקום המתאים לה, והכל בגבולות הסביר, לשקול את הסם המסוכן נושא כתב האישום, ובכל תוך 45 יום מהיום". התובע מבקש יותר, בקר קובע 60 יום ומדגיש בהחלטתו שהזמן נקבע בתיאום עם האחרון.


"תזרוק את המפתח לים"


כאשר סניגור מדבר עם התובע, בקר מתערב מיד: "אדוני, אני באמצע הדיון, תודה". והוא ממשיך בהכתבה: "תשומת לב המשטרה, כי נציגי ההגנה כבר התייצבו פעמיים בשערי תחנת המשטרה ולשווא. אודה למשטרה אם תעשה כמיטב יכולתה כדי לבצע את הבדיקה בהקדם האפשרי, על-מנת שלא לעכב עוד את המשך הבירור בתיק זה" - שהוגש 20 חודשים קודם.

בקר דוחה את הדיון ליום מוקד בחודש פברואר. הסנגורית אומרת שהיא רוצה לנהל מו"מ עם המשטרה, אבל לבקר יש עצה בשבילה: "אני מסכים איתך עקרונית, אבל ביום מוקד יש תעריף נמוך יותר. את רוצה מחיר שוק או מחיר בוטיק? עדיף מחיר שוק". ושוב הוא מעיר לסניגור אחר: "אני שמח מאוד שהגעת, נא לשמור על שקט באולם, תודה רבה".

כעת עובר בקר לעניינו של נאשם נגדו הוצא צו הבאה משום שלא הגיע לדיון הקודם בעניינו. "בוקר טוב, מה שלומך? יש לך עורך דין?". האיש מסביר שהוא דר רחוב, ובשל כך לא הגיע. בקר מפגין יצירתיות והתחשבות, בלי לשאול כלל את התובע: "יש לנו בעוד שבוע דיון. אני אשחרר אותך עכשיו בתנאי אחד: אתה חותם ערבות, אתה הולך עכשיו לסניגוריה הציבורית, יושב שם בנימוס ולא הולך בלי סניגור. אם לא תהיה פה ב-24 בחודש - אני מוציא לך צו מעצר ולא תשתחרר, תזרוק את המפתח לים. זה ההסכם?". הנאשם מסכים, ובקר מכתיב החלטה:

"לטובתו של הנאשם אניח שלא נוצר קשר עם הסניגוריה משום שהוא דר רחוב. אנצל את העובדה כי מדובר בתיק הקבוע לשבוע הבא, אין סיבה לשכוח, אין זמן להיעלם, והזהרתי את הנאשם כי עליו להתייצב אצל הסניגוריה הציבורית עוד היום ולא לסור משם עד שיקבל סניגור לדיון הקבוע לשבוע הבא (יש להניח כי כבר מונה סניגור בהתאם להחלטתי מחודש יוני). התרעתי בפני הנאשם, כי לנוכח תנאי השחרור הליברליים, כי אם לא יתייצב בשבוע הבא - הוא מסתכן במעצר עד תום ההליכים או בתנאי שחרור הולמים שיבטיחו את ההתייצבות". והוא חוזר לנאשם: "אתה לא זז - בעדינות, בלי להפוך שולחנות. אני מודה לך, יום טוב".


"אני יכול לעשות פרצוף"


בקר יודע לרדת ברוח טובה גם על עצמו, כפי שהוא מוכיח כאשר מתברר שהוא שלח נאשם לשירות המבחן - כאשר בית המשפט המחוזי כבר ביקש חוות דעת דומה. בקר פותח את הדיון בהתנצלות בפני הנאשם לאחר שטעה בשמו וב"נעים מאוד" לסניגור המופיע בפניו לראשונה, ואז ניגש לעניין:

"השאלה אם זו לא אשמת בית המשפט כל הסיפור הזה. בית המשפט הפטרנליסטי אמר כך. [כולם מחייכים ובקר פונה לקצינת המבחן:] הרי כפיתי אותו עליכם הר כגיגית, הרי לא רציתם צו מבחן. [הסניגור מתערב ובקר מעיר בנחת: כהן, שב בשקט]. אז אני מציע, רבותי, תלכו למחוזי; שם ביקשתם צו מבחן, וכאן בית משפט השלום החכם כפה עליכם. מספיק צו אחד [סניגורית אחרת מדברת עם נאשם ובקר מתערב: כץ, בחוץ בבקשה]".

התובע מציין שהנאשם לא הפקיד את הסכום שהיה עליו להפקיד לצורך פיצוי למתלונן, בקר פונה לסניגור, הלה מתחמק - אבל לא כאן: "כהן, הופקד? זו שאלה של yes או no". הסניגור: "גם לנו הוא לא שילם". בקר: "חבל שלא הצטיידתי בממחטה, זה מאוד מצער, אבל לא זו השאלה; איפה הפיצוי?". הסניגור: "הוא בפשיטת רגל, צריך להכניס לכלל החובות".

בקר מכתיב החלטה: "הואיל וצו המבחן בתיק זה ניתן ביוזמת בית המשפט, אין צורך בדיון כפול בשאלת הפקעת צו המבחן שעה שקבוע דיון גם בבית המשפט המחוזי. נכון, יותר לעניות דעתי [וכאן הוא מפסיק את ההכתבה ואומר: יכול להיות שהשופט המחוזי יגיד - מה הוא נותן לי עבודה] שבית משפט בכיר יותר, שכן ראה להוציא תחת ידו צו מבחן בהמלצת שירות המבחן, הוא שיכריע בבקשה. לפיכך הבקשה להפקעת צו המבחן כאן נמחקת, כאשר על הפרק תיוותר אך ורק השאלה אם יש צורך בצו מבחן אחד שיצא מתחת ידי בית המשפט המחוזי. תם ונשלם".

התובע מבקש מבקר שיכריע לגבי הפיקדון שלא הופקד, אך בקר משיב: "אין לי סמכות. אני רשות שופטת, לא רשות מבצעת. אני יכול לעשות פרצוף, אני יכול לעשות נו נו נו. אדוני צודק בתחושה, אבל מה אני יכול לעשות? אני בכוונה לא כותב, כי אני לא רוצה להפוך צווים של בית משפט לאות מתה, כי אין סנקציה".


השורה התחתונה: שופט מרשים מאוד, הבקיא היטב בפרטי התיקים הרבים שלפניו, ומנווט את הדיונים ביעילות ובנינוחות בלא לפגוע כהוא-זה בתקינות ההליכים. לחוש ההומור של בקר ודאי יש חלק נכבד באווירה הנעימה השוררת באולם, למרות שמדובר בתיקים פליליים.

יעילות: 9.

מזג שיפוטי: 9.