פגיעה בלתי מידתית בחירות אזרחים זרים

שנים, שנים הרבה, נמתחה ביקורת על כך כי בכל הקשור למעצרם של מי שנחשדו בביצוע עבירות פליליות, בתחומיה של מדינת ישראל, מתנהלים מעצרים מנהליים, על-פי תקנות שעת חרום מנדטוריות ולא באמצעות חקיקה מוסדרת, בפיקוחם של בתי-המשפט. מצב דברים אנומלי זה, שהחריג אותנו מלהשתייך למשפחת המדינות המתוקנות, שבהן החוק הינו במרבית המקרים חזות הכל, תוקן בימיה של ממשלת בגין הראשונה, כאשר תקנות שעת החרום המנדטוריות בוטלו ולראשונה - חוקק חוק מעצרים מנהליים, שהסדיר ביקורת ופיקוח על מעצרים מנהליים אלה, תוך זמן קצוב למעצר מנהלי ותוך הכפפתו לביקורת שיפוטית של בתי-משפט.

חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), תשנ"ו-1996, שחוקק בשנת 1996, קובע מיד בתחילתו עקרונות בסיס, לפיהם, אין מעצר ועיכוב, אלא בחוק וגם/או לפי חוק, מכוח הסמכה מפורשת בו; כי מעצרו ועיכובו של אדם, יהיו בדרך שתבטיח שמירה מרבית על כבוד האדם ועל זכויותיו וכן, כי הוראות חוק המעצרים, יחולו על מעצר ועל עיכוב, לפי כל חוק, אלא אם כן נקבעו בחוק, הוראות אחרות.

עתה מוצע - בתזכיר חוק שפרסם והפיץ משרד המשפטים, שהוכתר בשם: "חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים) (תיקון -חזקת המלטות מן הדין), התשע"ו - 2015", להוסיף לאחר סעיף 21 (א), פסקה נוספת, שבה ייכתבו דברים, בזו הלשון:

"(א1)הוגש כתב אישום כנגד אדם שאינו אזרח ישראל או שאינו תושב קבע כהגדרתו בסעיף 2(א)(4) לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952 או שאינו תושב ארעי כהגדרתו בסעיף 2(א)(3) לאותו החוק, בעבירה מסוג פשע, או הוגש כתב אישום בעבירה מסוג עוון, כנגד אדם כאמור שלא התייצב לחקירה או להליכי שפיטה, חזקה כי מתקיימת העילה האמורה בסעיף קטן (א), אלא אם כן הוכיח הנאשם אחרת". (ההגדלות וההדגשות, בקו אחד ובשני קווים, שלי - ח"ש)

בתזכיר הצעת החוק נכתב, כי סעיף 21 לחוק המעצרים, הדן במעצר לאחר הגשת כתב-אישום, קובע עילות מעצר, בזו הלשון:

"(א) קיים יסוד סביר לחשש ששחרור הנאשם או אי-מעצרו יביא לשיבוש הליכי משפט, להתחמקות מהליכי שפיטה או מריצוי עונש מאסר, או יביא להעלמת רכוש, להשפעה על עדים או לפגיעה בראיות בדרך אחרת;

(ב) קיים יסוד סביר לחשש שהנאשם יסכן את בטחונו של אדם, את ביטחון הציבור או את ביטחון המדינה."

סעיף 21(ג) לחוק המעצרים קובע, כי אם הואשם נאשם, בעבירות של עבירה שדינה מיתה או מאסר עולם; בעבירת ביטחון, כאמור בסעיף 35(ב); עבירה לפי פקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], תשל"ג-1973, למעט עבירה הנוגעת לשימוש בסם וגם/או להחזקת סם לשימוש עצמי; עבירה שנעשתה באלימות חמורה וגם/או באכזריות וגם/או תוך שימוש בנשק קר וגם/או חם; עבירת אלימות בבן משפחה, כמשמעותו בחוק למניעת אלימות במשפחה, תשנ"א-1991, הרי חזקה כי מתקיימת העילה האמורה בסעיף 21 (ב) לחוק, בדבר קיום מסוכנות של הנאשם, אלא אם כן הוכיח הנאשם, אחרת.

בהתאם להוראת סעיף 21(ב)(1) לחוק המעצרים, הרי לא יצווה בית המשפט על מעצרו של נאשם עד תום ההליכים גם אם מתקיימת לגביו עילת מעצר, אם ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור, שפגיעתם בחירותו של הנאשם, פחותה.

מטרתה של הצעת החוק, שפורסמה בתזכיר שהפיץ, לאחרונה, משרד המשפטים, כמפורט בתזכיר החוק, הינה לקבוע חזקה הניתנת לסתירה של הימלטות מן הדין בהתייחס לתושב זר שאינו אזרח ישראלי, תושב קבע או תושב ארעי, שהואשם בעבירת פשע או תושב זר כאמור שהואשם בעבירת עוון ולא התייצב לחקירה או להליכי משפט בקשר עם עבירה ובלבד שהזימון לחקירה או למשפט נעשה כדין.

הניסיון המצטבר מלמד כי לגבי נאשמים כאמור, אשר אין להם מקום מגורי קבע בישראל, לרבות מסתננים ותושבי הרשות הפלשתינית, בה אין נגישות לרשויות האכיפה - קיים חשש של ממש שימלטו מן הדין ולא יתייצבו למשפט או לריצוי העונש.

עוד נכתב בתזכיר החוק, כי קביעת חזקה הניתנת לסתירה בדבר חשש הימלטות מן הדין, כמוצע, נועדה לכוון את שיקול דעתו של בית המשפט בבואו להחליט על מעצרו של נאשם כאמור כמו גם בקביעת חלופת המעצר המתאימה שיש בה כדי לאיין את הסיכון כאמור.

במצב דברים זה, מוצע לקבוע חזקת הימלטות מהדין בהתייחס לנאשם שאינו אזרח ישראל או תושב קבע או תושב ארעי הנאשם בעבירת פשע או עוון. בתזכיר החוק נכתב, כי: "על-פי מידע שהתקבל ממשטרת ישראל, מדי שנה נמחקים או מותלים כתבי אישום רבים המוגשים בגין ביצוע עבירות כנגד חשודים שאינם תושבי המדינה או אזרחיה ולאחר שהם משוחררים ממעצר בתנאים הם מתחמקים מהדין ואינם מתייצבים למשפטם. בעיקר הדברים אמורים ביחס לנאשמים מסתננים וכן ביחס לתושבי הרשות הפלשתינית.

ואולם, אותו סיכון קיים גם בהתייחס לכל תושב זר- מעצם העובדה שאין לו מקום מגורים קבוע, לא מצוי מידע על-אודותיו בידי המדינה, אין לו בני משפחה בישראל והוא עלול להימלט מהדין בדרך של יציאה לתחומי הרשות הפלשתינית או מחוץ לישראל, מקום בו אין בידי רשויות האכיפה בישראל יכולת לאכוף התייצבותו למשפט או לריצוי העונש. במקרים רבים, גובה הערבויות המוטלות עליהם במסגרת תנאי השחרור ממעצר הוא בשיעור נמוך שאינו יוצר מוטיבציה של ממש להתייצב למשפט, ודאי כאשר מדובר בעבירה שהעונש הצפוי בגינה הוא חמור. סוג הערבויות הנדרשות מהנאשם וגובהן במקרים רבים אינו מבטיח התייצבותו".

כדי לתמוך בתיקון החוק, מצטט תזכיר החוק, פסיקתו של המשנה לנשיאה, כב' השופט, אליקים רובינשטיין, שניתנה בבש"פ 8567/06 מוחמד דאפר נ' מדינת ישראל, בו קבע הוא דברים, כהאי לישנא:

"אכן, במישור העקרוני אין לדבר על כלל שלפיו תושב השטחים לעולם אינו משתחרר לחלופת מעצר. מטבע הדברים, במערכת היחסים העצובה השוררת בין ישראל לרשות הפלשתינית והעדר מנגנונים מתפקדים של עזרה משפטית, הסגרה וכיוצא בזה, יש בהחלט חשד וחשש להימלטות מאימת הדין ואף למסוכנות. בתי משפט יחליטו על מעצר עד תום ההליכים, כשלא ניתן יהא להפיג את החשש להימלטות או את המסוכנות, והעובדה שהמדובר בתושב שטחים היא מהותית לכך בנסיבות אלה, ולכן ישנם - מטבע הדברים - מקרים לא מעטים שבהם אין מנוס ממעצר". (ההגדלות וההדגשות, בקו אחד, שלי - ח"ש)

תוך הסתמכות על פסק-דינו זה של המשנה לנשיאה, כב' השופט, אליקים רובינשטיין, מוצע - בתזכיר החוק - לתקן סעיף 21 לחוק, ולהוסיף כי נאשם שאינו אזרח ישראל ושאינו תושב קבע או תושב ארעי, שהואשם בעבירת פשע, חזקה כי קיים חשש שיתחמק מהליכי שפיטה או מריצוי עונש מאסר, אלא אם יוכיח אחרת. עוד נכתב בתזכיר החוק, כי מדובר, כאמור, בחזקה הניתנת לסתירה ומכל מקום ברור כי עצם קביעת החזקה איננה מחייבת מעצרו של אדם. אולם במקרה שבית המשפט יחליט על שחרורו של נאשם כאמור, ייקח בחשבון במסגרת שיקול דעתו בקביעת תנאי השחרור והבטחת קיומם גם את חזקת ההימלטות הקבועה בדין.

תזכיר החוק, מציין עוד, כי חשש זהה קיים גם ביחס לנאשם שאינו אזרח ישראל ושאינו תושב קבע וגם/או ביחס לתושב ארעי, שהואשם בעבירת עוון. עם זאת, מאחר שמדובר בעבירה, ברמת חומרה פחותה תוחל החזקה רק אם כבר קיים ביסוס בדבר חשש להימלטות מן הדין, קרי - במצב דברים, בו הנאשם לא התייצב להליכי חקירה וגם/או להליכי משפט, בקשר עם עבירה זו ובלבד שהזימון לחקירה וגם/או הזימון למשפט, נעשה בהתאם למידע שקיים בידי גופי האכיפה ובהתאם לפרטים שמסר החשוד בחקירתו.

בעוד שבתזכירי חוק, מודגש - כמו-גם מפורט בהרחבה מה היא השפעת החוק המוצע על תקציב המדינה, על תקנים במשרדי הממשלה ועל ההיבט המנהלי, הרי בהתייחס לתזכיר חוק זה, כותב משרד המשפטים, כי: "בשלב זה לא ניתן להעריך את השפעת החוק על ההיבטים האמורים. אפשרות השפעה בהיבטים אלה ייבחנו לקראת הדיון בוועדת השרים לענייני חקיקה".

בכל הכבוד הראוי, לרצון לקדם ענישה באשר לתושבים זרים שאינם בעלי אזרחות ישראלית (כאשר המדובר במינוח מכובס, לפיו כוונת הדברים הינה, ראש וראשונה למסתננים ותושבי הרשות הפלשתינית, בה אין נגישות לרשויות האכיפה, כאשר לאחר שהם משוחררים ממעצר בתנאים, הם מתחמקים מהדין ואינם מתייצבים למשפטם, הרי לא ניתן לקבוע חזקה גורפת, מהסוג שמבקש לקבוע משרד המשפטים, בתזכיר הצעת החוק, תוך הטלת הנטל לסתירת חזקה גורפת זו, על מי שאינו אזרח ישראל וגם/או שאינו תושב קבע, כהגדרתו בסעיף 2(א)(4) לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952 או שאינו תושב ארעי כהגדרתו בסעיף 2(א)(3) לאותו חוק.

כפי שהדברים נראים ומשתמעים מתזכיר הצעת החוק המוצעת, הרי מדובר בפגיעה בלתי הפיכה ובלתי מידתית, בחירותו של אדם זר, כאשר פגיעה בלתי הפיכה ובלתי מידתית נטענת זו, נגרמת, אך ורק בשל היותו מי שאינו אזרח ישראל ואינו תושב קבע וגם/או אינו תושב ארעי, במדינת ישראל. לא מן הנמנע, כי בית משפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, יפסול הצעת חוק זו, אם וככל שתעבור היא שלוש שלבי החקיקה בכנסת ותהפוך לחוק של ממש, בנימוק של פגיעה בלתי מידתית בזכויותיו של זר השוהה בישראל וגם/או בנימוק של אפליה ברורה ובלתי מוצדקת, לכאורה, של זר שכזה אל מול אזרח ישראל, תושב קבע וגם תושב ארעי, בישראל ואפילו מדובר במסתנן ובתושב הרשות הפלשתינית.