השואה שחלפה

לא שכחתי להודיע לכל מי שרק אני מכיר, אנשים קרובים וסתם מכרים, ואפילו כמה אנשים שאני מעדיף לא להיות בקשר איתם כלל ועיקר, שהטקס השנה הוא ביום ראשון, בפן פסיפיק פארק.

היו הרבה מאוד שנים שסירבתי ללכת. איני יודע למה. אולי מרד נעורים. אולי בגלל שהורי שניהם ניצולי שואה, ילדים ניצולי שואה. אולי בגלל שקשה לדבר על כך, אולי יותר "קל" לראות סרט או לקרוא ספר על הנושא במקום ליצור את הקשר האנושי, עם הקרוב לך ביותר. בשנה האחת שהלכתי, הפארק היה מלא אנשים, והיה חם מאוד. לא היה נוח, שכן כולם נדחקו, ובאזור בו היו כסאות ואפילו קצת צל, לא היה מקום אחד לרפואה.

אותה השנה יצאתי ידי חובתי, שכן הלכנו ביחד, אבי ואני, ומאז זה "הספיק" לי, שכן מילאתי את חובתי, עשיתי את שלי, עד שנה שעברה. לקראת הטקס בנו אוהל ענק ובו מאות כסאות, שורות-שורות לבנות. הגעתי באיחור, בדיוק כשביקשו מכל ניצולי השואה לקום. אחד-אחד הם קמו, והיו כה מעט, שבנקל הקונסול הכללי שלנו היה יכול לעבור מאחד לאחד וללחוץ את ידם, ועדיין הדבר לא היה לוקח יותר מאשר דקות מועטות.

כך היה בשנה שעברה. התמקדתי בכל החלקים הריקים, שורות-שורות של כסאות לבנים, ואף לא אדם אחד. אמרתי שלום לג'ו ולבני משפחתו, ששמחו לראות אדם מוכר, והמשכתי בדרכי. הלב נצבט.

השנה החלטתי שלכל הפחות אני יכול להזכיר לאנשים את אותו הטקס, שבעבר כה רבים נהגו לבוא אליו. "שכחתי" לא הייתה סיבה מקובלת, שכן קיבלת תזכורת ואולי אף עוד אחת.

טוב שהצופים התארגנו ובאו, כמאה וחמישים ילדים ובני נוער, ומילאו פינה שלמה באוהל. הם במדי הצופים האפורים עם דגל ישראל והכיתוב "צופי ישראל".

השנה אפילו לא ביקשו את ניצולי השואה לעמוד. ולא בגלל שקשה הדבר עליהם, כי אם לא לבייש את עצמנו, את כולם, כך שהמציאות לא תטפח לנו בפנים ותדהמה תאחז בנו.

מתי מעט.

היו יותר פוליטיקאים ודיפלומטים מאשר ניצולי שואה. בנוסף לקונסול הכללי של מדינת ישראל, היו שם הנציגים הבכירים מצרפת, צ'כיה, אוסטריה, גרמניה, הונגריה, יפן ואיטליה. היה ראש העיר לוס אנג'לס ונבחרי ציבור נוספים. אנשים ניגשו ללחוץ את ידיהם, ובנקודה מסוימת הם נעמדו כך שהצלמים יוכלו לצלמם. אחד מחברי מועצת העיר שראה בזווית עינו שמצלמים והוא לא שם, רץ בדילוג מהיר, למרות מגבלות גיל ומשקל לא מבוטל, שלא יחמיץ את ההזדמנות גם הוא! הנה עבורכם פוליטיקאים!

מה היה חסר לי? בשנה שעברה קונסול ישראל היה יכול לרדת מהבמה וללחוץ את ידי כל אחד מהניצולים. השנה, ניתן היה תוך כדי ליווי הניצולים מהכניסה למקומותיהם, לעבור דרך המקום בו התגודדו הדיפלומטים והפוליטיקאים, ולצלם כל ניצול (עם או בלי בני משפחתו) עם המכובדים שבאו לטקס.

לפוליטיקאים, דיפלומטים ושאר פונקציונרים לא נדרשות תמונות נוספות שלהם עם עצמם ועם שכמותם. יש להם ודאי אלפי תמונות כאלו. אך לתת לכל ניצול תמונה לקחת הביתה זה דבר מרשים, דבר שנשאר איתם. דבר שיוכלו לספר ולדבר עליו, דבר שיישאר איתם עד יומם האחרון. דווקא הם, שלא רצים להצטלם ולהתחכך, היו מעריכים את המחווה הרבה יותר מכל העשירים הישראלים ואחרים, המוכנים לשלם הון עתק עבור תמונות כאלו, הזדמנויות חולפות של רגע.

אגב, הקונסוליה יודעת לעשות זאת היטב בארועים גדולים, בהם כל המוזמנים עוברים דרך מקום בו הם מצטלמים עם הקונסול הכללי, ולפני שעוזבים את האירוע מקבלים תמונה במסגרת קרטון או על גבי מגנט, לקחת הביתה.

טוב שהקונסול הכללי של ישראל למדינות מערב ארה"ב, דיויד סיגל, מבין דבר. הוא ידע (שכן כתבתי) על השגותיי לגבי מה שראיתי בשנה שעברה. אומנם הוא לא היה מודע לחמתי על הפוליטיקאים שכל כך שקועים בעצמם שהם מתעלמים למעשה מהניצולים, אך בתום הטקס, עת כולם התחילו להתפזר והוא עמד בנקודה מרכזית ונפרד גם הוא מהבאים, ניצלנו עד מהרה לצילום עם הניצולים ובני משפחותיהם.

היה זה דבר כה פשוט וכה חשוב. הנה הדיפלומט הבכיר ביותר של מדינת ישראל, מדינת היהודים, עומד שם תמיר ונאה, ולוחץ את ידו וידה של כל ניצול וניצולה. פה מחליף מילה, שם מחמיא, יוצר קשר אישי, מראה אכפתיות. הוא ומדינת ישראל איתו, אותם נערה ונער ומגש הכסף. הוא וצבא ההגנה לישראל. הוא והדגל וההמנון והכנסת כולה - בא אליהם בסוף ימיהם, בא בתודה ובהערכה.

אחד אחרי השני, ודיויד לא זרז אף אחד, לא אמר "די" ולא הגיב בקוצר רוח. נהפוך הוא, הוא הבין את חשיבות העניין. הוא הפנים שאולי זו הפעם האחרונה לרבים מאלו שאת ידם הוא לחץ.

ישבתי עם עוד בן של ניצולי שואה, והוא שהוריו כבר אינם בחיים מגיע שנה אחר שנה. ראשית הוא לחש לי עד כמה המקום ריק, בניגוד לשנים עברו שחלק הרבה יותר גדול מהפארק היה מלא באנשים. אחר כך הוא הצביע על הגג המשקיף מלמעלה, שם בעבר היו צלפים. השנה היו רק שישה שוטרים, וגם זה כנראה בגלל נוכחות ראש העיר לוס אנג'לס ומכובדים אחרים. הוא סיפר לי על האזור עצמו, ואני סיפרתי לו על יונה גולדריץ', ישראלי שעשה הון בקבלנות בשנות השמונים, ושהיה הרוח החיה שדחפה ועזרה להקמת המוזאון לשואה כאן בפארק.

בעת שהחזן שר, ראיתי דמעות שנצנצו בעיניו, וגם לבי נצבט, שכן שנינו הבנו שאחרי הדור של ההורים שלנו, ניצולי השואה, אנחנו האחרונים שעוד יכולים להעיד (וגם זה לא ממקור ראשון), שהיו ניצולים, שהייתה השואה, שהיו ניצולים עם מספרים חרוטים על זרועם, שכה רבים מבני משפחותינו נספו, הוצאו להורג בשיטתיות ובצורות האכזריות ביותר רק בגלל יהדותם.

במהלך הטקס, מטפל אסיאתי הוביל ניצול שואה שנעזר בהליכון. האחד בקושי הולך אך מתקדם בקומה זקופה ככל הניתן. את הכל הוא כבר עבר, ועכשיו הוא ודאי לא מתלונן. המטפל אוחז בו, תומך, שלא ייפול. מחוץ לאוהל הגיע קלנוע עם בחור ובחורה צעירים לקחתם למכוניתם. היה זה הרגע המשמעותי ביותר במהלך הטקס עבורי, והוא כלל וכלל לא התרחש על הבמה. נהפוך הוא, זה קרה מאחור, כשפנינו היו מופנות לבמה לעוד נאום ארוך (משום מה, טבע אנושי - או יהודי - הוא שאנשים העומדים לפני מיקרופון וקהל אוהבים לשמוע את הקול של עצמם).

הנה אדם שבקושי רב הולך ובקושי עומד על רגליו, אדם שעבורו להגיע לטקס עולה במאמצים רבים, בניגוד אלי שהלכתי חצי שעה בקצב מהיר להגיע לשם, כתענוג אחר צהריים ביום ראשון. הוא לא התלונן. איש לא הציג אותו. איש לא ניגש ללחוץ את ידו. הוא ממתי המעט שהם ניצולי השואה שעבורם - לא עבורנו - הטקס. הוא לא זכה בחיבוק, וכיוון שעזב זמן רב לפני תום הטקס, הקונסול לא לחץ את ידו, לא חיבק, לא הצטלם ולא הודה לו.

מדוע הוא שם? מדוע הוא בכלל טרח? הלא את השואה הוא שרד, וגם שבעה עשורים אחריה, עת העולם כבר התחיל לשכוח את שקרה בעבר ואת ההבטחות שהבטחנו לעצמנו ולאנושות כולה, אם אותנו זה לא מעניין, הוא כבר לא יסבול כשיקרה בעתיד הקרוב את שיקרה. מדוע הוא מקפיד להגיע, שנה אחר שנה, בדיוק כמו אבי, בהתמדה, בדבקות, בנחישות?

הוא שם בשל אותה סיבה בדיוק שבני אותו דור - כמו ג'ו וסול וג'וליוס - מגיעים מדי שבוע לבית הכנסת כדי להשלים מניין. הם לא יהודים אדוקים. הדבר בשבילם הוא מעמסה (פיזית). כך קורה בבתי כנסת רבים בלוס אנג'לס: הדור הישן הולך לעולמו, ונהיה קשה יותר ויותר להשלים מניין. הדור החדש כבר לא מעוניין וגם לא מתעניין, למעט פעם או פעמיים בשנה (במקרה הטוב). הם חיים את חייהם, והעולם "הישן" כבר לא נוגע להם כל כך.

אצל הדור הישן זו מחויבות, דבר שבכלל אינו בר שאלה. לעולם לא אשכח את מר מרקמן, יהודי אחר שבאתי לבקרו בבית החולים ביום שבת אחד בצהריים. השאלה הראשונה שהוא שאל: "האם היה לכם מניין?" וכבר היה מוכן לזנק ממיטת חוליו ולבוא למלא את חובתו - להתייצב לשירות! כמו כל אותם החיילים בעת שישראל מותקפת, והם לא מחכים לצו, עוזבים את כל שהם עושים, את עבודתם ומשפחתם, ומתייצבים להגן על מולדתם, מכורתם, ביתם. (מר מרקמן נפטר זמן קצר לאחר מכן, איני חושב שאפילו חזר מבית החולים. לכל חיי אזכור ואזכיר אותו.)

הנה שלוש התמונות שמלוות אותי מטקס יום השנה בפארק השנה: ג'וליוס שלא היה יכול לבוא יותר. הניצול שממשיך להגיע בעוד כל האחרים זנחו, שכן זה כבר לא מעניין אותם כל כך. וקונסול ישראל, דיויד סיגל, שהתפנה מהאח"מים והקדיש את כל תשומת לבו לניצולים, האנשים החשובים באמת.

מעברו השני של הכביש, ממול לפארק, אחד מהקניונים המפורסמים ביותר בלוס אנג'לס. עברתי דרך ה"גרוב", באותו יום ראשון אחרי הצהריים, בדרכי חזרה מהטקס. שם ראיתי משפחה חרדית, זוג הורים וילדיהם, עם שקיות של חנויות מאוד מפורסמות בידיהם. האימא אמרה: "בואו נאכל גלידה ונלך הביתה".

בעבר היו הרבה דתיים בטקס יום השואה, שכן הפארק נמצא במרכז השכונה החרדית בלוס אנג'לס. השנה היה גבר חרדי אחד ואישה חרדית אחת. איני חושב שמרבית הקהילה בילתה בקניות ובגלידה, שכן זה דבר מאוד לא אופייני לקהילה הזו, המורכבת מאנשים טובים, אנשים שאכפת להם, אנשים עובדים ולעיתים רחוקות מבלים. אך היכן הם היו? איני יודע. אולי נכשלנו להזמין אותם, להזכיר להם ולהזכיר שנית.

שני עולמות זה לצד זה. העולם שכמעט נסגר ואיננו, של ניצולי השואה ואלו שהפנימו (גם אם לא היו יכולים לדבר על כך משך כל ימי חיי הוריהם או קרוביהם), וכל השאר. העולם היום שכח, השואה קרתה מזמן, וקל להגיד "אנחנו זוכרים" ו"אף פעם זה לא יקרה בשנית" ועוד הצהרות מהפה לחוץ (וכמובן שמתכוונים להן, אלא שלא מוכנים לעשות ולו את הצעד הקטן ביותר הדורש מאמץ לקראתן), אך את מי זה באמת מעניין?