|
בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
|
|
|
אך יותר מכל, למדתי ואף לא ידעתי שאת זאת אני לומד, מה פרוש הדבר לעמוד ברשות עצמך ● על אבי היה נטל הפרנסה של משפחה בת חמש נפשות, ואין זה דבר של מה בכך כשאתה לא עובד בחברה גדולה או ממסודת, במשרד ממשלתי או כשכיר
|
|
לפני שישים שנה בפרדס חנה [צילום: ארי בוסל]
|
|
|
|
|
[צילום: ארי בוסל]
|
|
|
|
|
[צילום: ארי בוסל]
|
|
|
|
|
[צילום: ארי בוסל]
|
|
|
|
|
דברים שלמדתי מאבא
אבי לימד אותי לנהוג. הוא לימד אותי דברים רבים נוספים, אותם ודאי כבר הספיק לשכוח. אך לגבי הנהיגה הוא מזכיר לי עובדה חשובה זו כל פעם שאני יושב במושב ליד הנהג ומנסה ללמדו איך נוהגים.
את כל שאני יודע בעסקים למדתי מאבי, שמאז שעזב את העולם האקדמי, בו היה פרופסור שעסק במחקר מעשי (לשיווק פרות וירקות טריים, דבר שעליו אין אנו חושבים בכלל. כה טבעי הוא לקנות בקוסטקו ירקות ממקסיקו או פרות מצ׳ילה ומארצות שונות ברחבי העולם כולו), עוסק הוא בסחר בינלאומי.
נזכר אני בביקור בקמפוס הטכניון הישן, בהדר שבמרכז הכרמל. עמדתי והסתכלתי סביבי, מנסה לזכור. במקום מוזאון. עצרה לידי אישה, שברי היה לה שאיני בן המקום, ושאלה אם היא יכולה לעזור. ״כן, לאבי היו מעבדות מחקר כאן, לפני כמה עשורים, והוא גם לימד כאן״.
זוכר אני כילד תמונה אחת, עת נכנסתי, או אולי ישבתי בכיתה בה לימד אבי. כיתה של ״אנשים מבוגרים״ (כך הם נראו לי), כולם רציניים גם בלבוש וגם במבט, ואבי עומד בפניהם ומרצה. זוכר אני גם מעבדה עם חומרים מבעבעים בכלי זכוכית וצנטריפוגה של מבחנות, כמו גם תצלומים מוגדלים של תאים כפי שהם נראו במיקרוסקופ אלקטרוני.
״מי הוא אביך״, שאלה אותה אישה אדיבה, ועניתי ״ד״ר יוסף בוסל״.
כאילו היה זה תסריט והכל מתוכנן בו לפרטי פרטים, אותה אישה הסתכלה עלי ואמרה ״עבדתי אצל אביך במעבדות״.
איני יודע איך זה ייתכן, ודאי זה לא ישנה אם אחזור ואבקר שם פעם נוספת. הטכניון הישן הוא פריט היסטורי, וכדרך הטבע, אם ישאל מי מהטכניון הנוכחי לגבי ההיסטוריה של האוניברסיטה עצמה, ודאי לא ידע לספר שפעם היה הטכניון לא היכן שהוא היום.
כך לגבי כל דבר אליו אנחנו רגילים. נדמה לנו שהעולם התחיל עם עצם קיומנו, כך היה, כך בהווה וכך גם בעתיד. דבר לא ישתנה. הכל מוצק ומוחלט. נשאל בחור או בחורה ישראלים, עבורם קיום המדינה הוא דבר שבטבע, חסון, תמידי, בלתי ניתן לשינוי. כה שונים היו הדברים פעם, ועוד אגע בזה.
מעשרות השנים בהם אבי עוסק בסחר בינלאומי נפתח בפני עולם ומלואו, דווקא בזמן שבו העולם היה סגור, לא הרבו לטוס כמו היום, ודברים ודאי לא היו נגישים.
אך יותר מכל, למדתי ואף לא ידעתי שאת זאת אני לומד, מה פרוש הדבר לעמוד ברשות עצמך. על אבי היה נטל הפרנסה של משפחה בת חמש נפשות, ואין זה דבר של מה בכך כשאתה לא עובד בחברה גדולה או ממסודת, במשרד ממשלתי או כשכיר. אין צ׳ק קבוע שאתה מקבל פעם בחודש, הכנסה קבועה שאפשר לתכנן לפיה, ואת ההטבות השונות כמו ימי מחלה וימי חופשה ופנסיה וכו׳. כשאין כסף לא מספיק להצטמצם, כי בהקפה לא מקבלים בשום מקום וגם אוברדרפט הוא אינו באר מים או בור ללא תחתית. כאמור, לא הבנתי שזאת אני לומד, מה פרוש להיות ״עצמאי,״ כשהאחריות מוטלת על כתפיך.
זוכר אני לאחר השירות הצבאי, עת החלטתי לא לחזור לאוניברסיטה לסיים את הדוקטורט (הייתי בחופשת העדרות ממושכת מאוניברסיטת סטנפורד בקליפורניה). אבי, שהיה פרופסור זכאי לתואר ״ד״ר בוסל״ עד סוף ימיו, אך אני ידעתי שלא אשאר בעולם האקדמי ובתואר לא חשקתי. העולם ענין אותי הרבה יותר. כך התחלתי לעבוד עם אבי, לעשות ״דוקטורט״ שימושי, מעשי, תחילה כשוליה ואח״כ כאומן בפני עצמו, ולא הצטערתי על כך משך כמעט שלושה עשורים שחלפו להם מאז אותו יום.
אבי הוא מ״הדור הישן״. אצלו מילה או לחיצת יד היו חשובות יותר מכל מסמך חוקי בן עשרות דפים שעלה אלפי או עשרות אלפי דולרים להכין. ״מילה היא מילה״, ואף לא צריך היה להצהיר זאת, כה ברור היה הדבר. היה זה אותו דור כמו ביפן, וליפנים זכרון ארוך. אצלם גם שיטת החוקים והתביעות שונה מאשר במערב, אך אפילו אצלם דברים משתנים.
בזמנו של אבי ביפן, תעסוקה הייתה לכל החיים בחברה אחת. מעטות מאוד הנשים שעבדו והגיעו לעמדות בכירות. היפנים לא נטו ימינה או שמאלה כהוא זה מדרכם.
זוכר אני את הזמן עת כל זאת השתנה, ואנשים התחילו לעבור מחברה לחברה. היינו מקבלים פקסים (דרך התקשורת הנפוצה באותם ימים) שבשל ״בריאות רופפת״ (של בחור באמצע שנות העשרים או תחילת שנות השלושים לחייו), הוא הפסיק לעבוד בחברה מסוימת. הפסיק, והנה הפלא ופלא, מיד אחר כך החלמה מושלמת - ומקום עבודה חדש! ולא רק הוא, כי אם מגיפה שלמה אחזה ביפן באותם ימים, ואתה גם החיסון המיידי.
כשאבי היה טס ליפן, היו היפנים באים להפגש אתו. כך הם הראו לו כבוד. יצא שאבי שהה במלון מרכזי בעיר, וכל שעה היו מגיעים אליו אנשים לפגישה. פרושו של יום עבודה ממוצע היה שש או שבע פגישות ברציפות.
כשהגעתי ליפן לבדי, איש לא בא לראותי. הייתי צעיר מדי, כך שלא היה צריך להראות לי את הכבוד שהראו לאבי. הייתי מכתת רגלי לפגישה, שעה עד שעתיים מרחק (ברכבת או במונית) לכל כיוון. כך יצא שאם הצלחתי לקיים שתים עד שלוש פגישות ביום, הרי שהיה זה יום מוצלח במיוחד.
רק אדם אחד עמד על כך שהוא יבוא לראותי, ומכולם ניסיתי לשכנע דווקא אותו שלא כך יהיה! ״הרשה לי לבוא אליך״, הייתי מנסה פעם אחר פעם, אך הוא בשלו. אדם מבוגר הוא היה, הרבה מאבי, והסיבה לכך שהוא טרח ובא הייתה כבוד שרכש לאבי ורצה להביעו בדרך זו.
מיד אחר רעידת האדמה הגדולה בקובה (ינואר 1995), אבי התקשר לראות איך ניתן לעזור ואף טס ליפן עם מטוס שבטנו הייתה מלאה ביריעות פלסטיק (לכיסוי חלופי במקום קירות שנפלו), מיכלי מים מתקפלים ובגדים תחתונים להחלפה (דבר שליפנים היה חשוב ביותר שכן היגיינה עבורם היא דבר שאינו בר-תחליף). זכר מעשה זה ליווה את אותו יפני עד יומו האחרון, ועלי השאיר חותמו.
אבי עשה דברים חדשניים רבים מהלך שנותיו, אך יותר מכל הוא לימד אותי איך להתנהג בעסקים, בצורה שהיינו רוצים שיתנהגו אלינו. עסק הוא דבר חי, כמו צמח בגינה, ויש לטפחו, לדאוג לו, להשקותו. זכיתי מהלך שלושה עשורים להפגש עם מעטים מאוד עבורם עשיה בפועל תואמת דיבורים ואידאות, שהם מצליחים גם ליהנות ממה שהם עושים, לא רק מהפרות אותם יקטפו בעתיד.
קצרה היריעה מלהכיל דוגמאות אינספור, מסכת עשיה עניפה בת עשורים. כלולים בה מכירת קרח לאסקימואים (סקה ליפנים), גרימה לתקרית בין יפן לבין ארה״ב שעיקרה עידוד בלתי ראוי של יצוא מצד ממשלת יפן, כשמוצר יפני נמכר בארה״ב בפחות ממחצית המחיר מאשר בחנות מול המפעל המיצר אותו, ייסוד הקשר המעשי הרשמי בין ישראל לבין בנק אוף צ׳יינה טרם היו עדיין יחסים דיפלומטיים בין ישראל לבין סין, ביסוס ייצוא של וויסקים אמריקנים לאירופה, עת היו שם בדיוק ארבעה, פתיחת משרד בבייג׳ין, עת העיר עדיין הייתה תחת שלטון מרכזי, ייצוא ראשוני-ראשוני של וויסקים יפנים, ועוד.
דבר נקשר לדבר, דבר יצר וילד דבר, וביחד יריעת עשיה, אריג טווי להפליא. עבורי המאמץ, דרך העשיה והמחשבה סביב אותו בד-יצירה הם עמודי התווך של עצם היותי: צריך ליהנות ממה שעושים, יש להתנהג בצורה שהיינו רוצים שיתנהגו אלינו ולהיות בני אדם טובים. כל השאר הם דברים טכניים פחות או יותר, כמו אומן במתכת או בזכוכית, היוצר יצירת תפארת.
|
|
|
[צילום: ארי בוסל]
|
|
|
|
| בתמונה: עם נשיאת הפדרציה האירנית-אמריקאית-יהודית, סוזן אזיזדה | |
|
|
|
|
אבי התנסה בילדותו באנטישמיות, עת מרבית משפחתו נכחדה בשואה; פרושה של שנאה למד על בשרו ● והנה בערוב ימיו פורצת אותה השנאה פעם נוספת, ומאיימת היא עלינו כפי שאיימה על המשפחה בשנות השלושים של המאה שעברה
|
| ▪ ▪ ▪ |
לאבי ציוני דרך שונים - ילדות עשוקה על-ידי הנאצים, החיים בגטו וארשה ואח״כ במסתור, העלייה לארץ, לאחר קום הארץ, החיים במוצא שלפאתי ירושלים ובתל אביב, הלימודים בפרדס חנה לפני שישים שנים, השירות הצבאי כקצין, הלימודים, הנישואים, הילדים, ומלחמות ישראל. המלחמה הראשונה הייתה מלחמת ששת הימים, אך הורי היו בארה״ב, ועד שהספיקו להתארגן ולעשות מעשה (לחזור להתגייס, שניהם היו קצינים בצה״ל), הסתיימה המלחמה והיהודים כולם הפכו לגיבורי-על, זן מיוחד ממנו נוצרות אגדות. אחרי שבע השנים הטובות החל החרם הערבי, חרם הנפט, ואז הופתענו באמצע יום הכיפורים, אותה שבת השבתות, השישה באוקטובר, 1973. אבי גויס לדרום, ואמי נשארה עם שלושה ילדים קטנים באחוזה שבמרום הכרמל. זוכר אני ירידה למקלט, גרביים וכובעי צמר שהיו סורגים לחיילים בחזית ואת הגלויות המצונזרות שהיו מגיעות חדשים לבקרים עם המשולש מקדימה. עד היום יש לנו תרמילי פגזים מאותה תקופה, עם שקופיות של חתונה באמצע המדבר, כמו גם חגיגת חג החנוכה עת התרמילים שימשו במקום קנים של חנוכיה. עברו ארבעים שנים (ומעלה), וזכרון אותה המלחמה עדין צרוב בגופו וזכרונו של דור שלם. כך גם אצל אבי. אספר רק סיפור אחד, והוא שיחידתו של אבי, שהייתה אז בקו הקדמי ועסקה בדבר ״סודי ביותר״ בשעתו (ל״א - לוחמה אלקטרונית), הייתה קטנה מדי לפי סדר גודל הכוחות. היא הייתה קטנה מספיק שנפלה מתחת לרדאר, אך להאכיל את החיילים צריך, וציוד יש לקבל, וכך מי שהיה אחראי על חלוקה ליחידות השונות צייד במינימום שהיה יכול, סדר גודל יותר מגודל היחידה. מהלך כל המלחמה היה להם די והותר. אחרי אותה מלחמה ארורה, כשמלווה אותנו עד היום ההבטחה ״אני מבטיח לך, ילדה שלי קטנה, שזו תהיה המלחמה האחרונה״, לא ידעו הדורות הבאים מה פרוש איום קיומי, מלחמה רב חזיתית שמשמעותה האחת השמדתנו המוחלטת. כן, הייתה מלחמת לבנון ב-1982 (זו המלחמה האחרונה בה השתתף אבי, שהיה בסמוך לכוח הקדמי שנכנס ללבנון), מלחמת המפרץ וטיליו של סדאם חוסיין ואח״כ חזרות שהוסיפו את המילה ״השנייה״ לכל מלחמה והמבצעים השונים בעזה וביהודה ושומרון, אך אף לא אחד מאלו עלה לדרגת מלחמת העצמאות, מלחמת ששת הימים או מלחמת יום הכיפורים. נגמרו המלחמות בהן השתתף אבי, אך לא נעלמה השנאה כלפינו, אותה שנאה תהומית, אש הממשיכה לבעור ולהבעיר. אבי התנסה בילדותו באנטישמיות, עת מרבית משפחתו נכחדה בשואה; פרושה של שנאה למד על בשרו. והנה בערוב ימיו פורצת אותה השנאה פעם נוספת, ומאיימת היא עלינו כפי שאיימה על המשפחה בשנות השלושים של המאה שעברה. האם למדנו מהעבר? ההבדל המשמעותי הוא שיש לנו מדינה, שפעם לא היתה, ויחי ההבדל הקטן!
|
|
|
[צילום: ארי בוסל]
|
|
|
|
הבאת בני הישראלים לשרות בצה״ל הייתה עבודה מאומצת, קשה ביותר, שכן היה צריך לשנות גישה ודפוסי מחשבה והתנהגות
|
| ▪ ▪ ▪ |
ניצול שואה, קצין בצה״ל, שילוב של דבר בדבר, עצם המהות שלנו.
דווקא שילוב זה הביא להבנה כפולה, ראשית חשיבות והכרחיות השירות בצה״ל, ושנית חשיבות המלחמה על דעת הקהל בחו״ל ושתוף פעולה עם הנוצרים וכל מי שניתן שיתמוך בנו.
מה עושים הורים עבור ילדיהם? הכל. הכל הם יקריבו, הכל הם יעשו. כך גם הורי. עבורם, כאופייני אצל היהודים, חינוך הוא ערך עליון (כמו גם משפחה, מידות נאות ומעשים טובים). מדוע חינוך? שכן בו טמון העתיד, ואותו לא ניתן לקחת מאתנו. את צלם האנוש הצליחו הנאצים לקחת מאתנו, אך לא את הנשמה והחינוך בהם התברכנו.
כך יצא שעברנו לבורלי הילס, למרות שכר הדירה הגבוה בו הורי בקושי יכלו לעמוד. בתי הספר הציבוריים בעיר נחשבו בין הטובים במדינה - ארבעה בתי ספר יסודיים (מגן חובה עד כיתה ט׳) ובית ספר תיכון אחד, שדורג באותו זמן במקום ה-13 בארה״ב כולה.
מאותו תיכון המשכנו כל אחד לאוניברסיטאות, וכן גם אספנו תוארים מתקדמים רבים. להורי חשוב היה שכולנו נשרת, ראשית שכן זו חובתו של כל יהודי וכל ישראלי, היות שיש לנו מדינה ופעם לא היתה, וחייבים להגן עליה ולמלא את חובתנו כלפיה, ושנית שכן שירות בצה״ל - ורק שירות בצה״ל - מקנה קשר לכל החיים עם מדינת ישראל.
היה זה אבי עם משה פאר, שהיה אז קונסול בלוס אנג׳לס, צ׳יקו אורן, ראש מנהל גיוס בצה״ל באותה תקופה, רבין ז״ל, שר הביטחון בתקופה שלאחר ״נפולת של נמושות״ שעמלו ועבדו על גיוס בני ישראלים השוהים בחו״ל (שימו לב שהמילה ״יורדים״ לא מופיעה כאן) ושירותם בצה״ל.
אני הייתי ״מקרה הבוחן״ ואתי השתנו ונכתבו מחדש פקודות המטכ״ל בנוגע לחיילים בודדים.
הבאת בני הישראלים לשרות בצה״ל הייתה עבודה מאומצת, קשה ביותר, שכן היה צריך לשנות גישה ודפוסי מחשבה והתנהגות. היום לוקחים הכל כמובן מאליו, כמו-כן נפלא שאיש לא מעלה על דעתו שפעם הייתה זאת אדמת טרשים שצריך היה לסקלה מסלעים ומאבנים, לעבדה, לדשנה, להשקותה, לנכשה מעשבים שוטים ושאר גידולי פרא ובר, ולהביאה למצבה הנוכחי - גן לתפארת.
הזכר היחיד לאותן שנים, בנוסף לפקודות המטכ״ל החקוקות לעד, הוא נציג בכיר של צה״ל המגיע ללוס אנג׳לס מדי שנה. גם את זה לא רצו לעשות דרך קבע, אך אבי עמד על דעתו שחייבים לאפשר ולממן זאת, ואכן פעילות זאת ״שרדה״ מזה 28 שנים.
אבי שירת במילואים עד ששוחרר מצה״ל וקיבל תעודה יפה אותה הוא מסגר ותלה על הקיר. אך שירות שהוא בדם ובנשמה לא מפסיק עת אתה מוזמן להופיע לטקס השחרור משירות מילואים בשל גיל. אבי המשיך בפעילות אך בחזית שונה - חזית ההסברה של מדינת ישראל. הוא עשה זאת בשני אופנים: ראשית ישירות, בנקסוס הישראלי-נוצרי, ושנית על-ידי כך שאיפשר לי זמן בלתי מוגבל ואמצעים לא מבוטלים לעסוק בכך בתעסוקה מלאה.
זוכר ומספר אני תמיד על בוקר שישי אחד, בו נכנסתי למשרדו של אבי וביקשתי את מפתחות המכונית. ראשית, אבי נתן לי את צרור המפתחות, ואז הוא הרים את ראשו ושאל: ״אין לך עבודה היום״?
״אני יוצא להפגנה בעד הסגרתו של מכחיש שואה ידוע לקנדה, משם הוא יוסגר מידית לפי החוק הקנדי לשלטונות הגרמניים ושם הוא יועמד לדין״. כך הסברתי והוספתי ״אני יוצא ליצג אותך ואת אמא, אתכם - ניצולי השואה - שכן חייבים אנו להלחם במכחישי השואה, שאם ידם על העליונה, הרי שכל שעברתם ימחק כלא היה״.
אך עשיה הייתה ישירה, לא רק עקיפה. אבי היה חלק מהוועד המקים והמנהל של ארגונו של שמעון ארם ז״ל, הנקסוס הישראלי-נוצרי. שמעון עמד בראש הארגון, פטרישיה ג׳והנסון ז״ל הייתה יד ימינו, הנוצרים עמדו מנגד ותמכו (היה זה ארגון ישראלי-יהודי הפונה לנוצרים לתמיכתם, הבונה גשרים ומבסס את התמיכה לא כדבר מובן מאליו כי אם דבר שחייבים אנו לעמול עבורו ולהרוויחו ביושר), ולצידו של שמעון עמד ועמל צוות שלם של אנשים כמו אבי, מיכצ׳ה אבידן, נילי אקרשטיין, סי פרומקין ז״ל, ניוט בקר ז״ל, ד״ר דרל טמקין ואחרים, קבוצה לא מבוטלת של ישראלים ויהודים שהבינו את חשיבות הדבר עוד טרם נעשה פופולרי ומקובל.
גם דברים אלו, כמו גם את מלחמות ישראל, שכחנו. אך מה הפלא? אפילו את התקפות ה-11 בספטמבר על ארה״ב כבר הספקנו לשכוח ולהדחיק, ומהן עברו רק 16 שנים. פלא שאת כל הדור שעבר את מלחמת העולם השנייה, והדור שהקים את המדינה כמו גם את הדור שנלחם את המלחמות הראשונות עת הערבים רצו לזרוק אותנו לים, הדחקנו ושכחנו? [למי שחושב שלא כך הוא, בידקו את מצב ניצולי השואה בארץ, או בלוס אנג׳לס, ואת מצב הקשישים בשני מקומות אלו]
הנה, אבי מאחרוני דור ניצולי השואה, ואחרי דור זה כבר לא יהיו עדים שאכן ניצלו מאותה תופת-זוועה. הוא והניצולים שעוד אתנו, כמו דודי וכמה חברי ילדות אחרים של אבי, מאותה ארופה של לפני ואחרי המלחמה.
חייבים אנו לשאול ולשמוע, לרשום ולהקליט, שכן זו היא ההזדמנות האחרונה.
אבי חוגג השבוע את יום הולדתו השמונים. שמונה עשורים של חיים ועשיה, של עבר, הווה ועתיד, שמונה עשורים של חיים מלאים.
מזל טוב, אבא,
אוהב - מכל הלב והנשמה
בנך
ארי
|
|
| תאריך:
|
08/10/2017
|
|
|
עודכן:
|
08/10/2017
|
|
ארי בוסל
|
|
בניגוד לכלכלת יוון הקורסת הרי כלכלתם של איי יוון עולה כפורחת. עשרות ומאות אלפי תיירים גודשים מדי שנה בשנה, בעונת התיירות, המתחילה בשלהי חודש אפריל ומסתיימת בסופו של חודש אוקטובר כל פינה באיי יוון. כמעט שאין עוד אי-בארכיפלג איי יוון שלא "גילו" אותו עד כה.
|
|
|
|
|
אך פעם לא אהבתי את גב שמרלוף, ותעשו לעצמכם ולי טובה ואל תשאלו אותי למה, כי אין לי תשובה הגיונית. פשוט ככה. חוסר התאמה כימית בסיסית, התנגשות בלתי נמנעת בין שתי מולקולות מנוגדות, תאונת דרכים בין שתי מכוניות שדוהרות באותו נתיב זו לקראת זו. דחילק, אין לי תשובה...
|
|
|
|
|
אחד אחד, אחד אחר השני ביש רואה, במפגיע ובחוסר אכפתיות מוחלטת, לצרכי הכלל, תוך העדפת שיקולים כלכליים וכספיים גרידא נסגרים בעיר, תל אביב, סניפי בנק והופכים למקומות של עסקים. הדברים אינם בגדר של התייחסות מקרית ופרטנית ביחס למקרה אחד, או שניים. מדובר בתופעה כללית, הפושטת ונפרשת על פני העיר, תל אביב, כולה, ללא כל הבדל בין אזור אחד למשנהו.
|
|
|
|
|
טקס השבעה של טירוני מג"ב פלוגת גבע 2017. לבי נמלא גאווה ואהבה לראותך בשורה ראשונה של שרשרת החיול. לבוש במדי א', מדים ירוקים עם נוכחות בלתי רגילה, כיאה לטקס השבעה אמיתי. לראשך כובע מצחייה עם לוגו של משמר הגבול, עומד ביראת כבוד מול מפקדיך באשר הם. זיפים על סנטרך הבתולי של גבר מתבגר, כתפיך הרחבות מחולקות על-ידי רצועת הנשק החגור עליך - ולרגליך נעליים צבאיות שחורות.
|
|
|
|
|
פגשתי בדיזנגוף את אראל "מה נשמע אראל"? שאלתי. "אל תשאלי. לקחו לי את המדינה", אמר ונאנח.
|
|
|
|
|
האם ביבי יודח? 
