החרות שלנו - הגדה חדשה

אנו מכירים מן התנ"ך את דברי הימים א' ואת דברי הימים ב'/ אך עבורנו זו רק פתיחה לַסיפור החדש באמת./ דברי הימים שבתנ"ך סיפרו את החרות שלנו כעם על אדמתו/ איש תחת גפנו ותחת תאנתו./ חיִינו כאן בימי בית ראשון ובית שני- זה היה תוֹר הזהב/ אך כל בית בתורוֹ נחרב.

מאז החורבנות היינו עם בגלוּת/ תלינו על נהרות בבל את הכינור והעוּד/ הופצנו לכל העבָרים/ גם לִנהרות אחֵרים:/ הוולגה, הדנייפר, הוויסלה והדנוּבָּה/ העם פוזַר, וכל ארץ נידחת- היהודים באוּ בּה. / כל היהודים היו רחוקים מגבולם/ נפוצים בכל רחבי העולם/ התפללו תמיד תפילת הטל והגשם שב"סידוּר"/ לפי העונות של ארץ רחוקה על פני הכדוּר- / ארץ ישראל הנכספת הקרובה ללבבוֹת/ ארץ הבחירה, ארץ האבוֹת.

הכיסופים לארץ ישראל

יהודִי בְּבבל ראה בחוץ שמש וחום/ אך התפלל "מוריד הגשם" והמשיך לחלום / על ארץ רחוקה שהיא המקום הכי חשוב/ שיום אחד הוא עצמו אליהָ ישוב. / כך הוא חש גלות וכבלים בחוץ וגם כאֵב/ אך חש את הכיסופים לארצו, את החרות שבלב./ הגעגוע לארץ ישראל היה בו חקוק וחָרות/ וכך הוא חש משמעותה של חֵירות./ כמוהו יהודי שישב אי-שם בפולין/ ראה בארץ זו מקום לחיות וללִין/ אך ידע שהמולדת האמיתית נמצאת אי-שם במִזרח/ סמוך להר-הבית, שם כּוכבו עוד יזרח./ גם כשהיה כפור מחוץ לחלונו, על העצים והיַבּשה/ הוא התפלל "מוריד הטל" לפי העונה בארץ הקדושה./ כך הוא ידע שהוא בן-חורין וחפשי/ מפרש את חרותו פירוש אישי/ מתעלם מן הגלות, ההשפלה והעלבון/ ונושא בלבו את ארץ ציון.

יציאת מצרים

שני אירועים גדולים הוא נשא בלבו כתקווה גדולה/ שני אירועים של יציאה משעבוד לגאולה:/ הוא לא שכח לעולם את יציאת מצרים/ והוא ידע שהעם חצה אז נהר ועבר במים/ הסיר מעליו כבליו של פרעֹה/ גבר על מרכבותיו ועל כל חילוֹ/ קיבל בהר סיני את התורה/ והגיע במסעו אל ארץ הבחירה.

בכל הגלות הארוכה לא שכח העם את מצרים, את הגאולה מעבדוּת/ וראה ביציאה זו מודל לעתיד, לכל יציאה אל חרות./ הוא הנחיל לדורותיו פסוק החקוק על לוחותיים:/ "בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו, כאילו הוא יצא ממצרים".

שיבת ציון

האירוע השני, אירוע מכונן גם הוא/ נשׂא העם בלבו, וכולם זכרוּ ושמעוּ/ הוא האירוע שנשמר כמימוש של חזון-/ הצהרת כורש ו"שיבת ציון"./ העם זכר ולמד/ שזה אירוע מיוחד/ שגם בהיותו בגלוּת-/ עמדו לו החלום והזכוּת/ לשוב מן הגולה אל המולדת האמתית/ לחדש את מקדשו ואת האחדות הלאומית./ השבים קוממו מחדש את ירושלים וּבנו חומות העיר/ חידשו את שירת הלווים, ושחר חדש אז האיר./ זה היה שחר של יום חדש, של הולדת/ לעם שנגאל ושב אל המולדת.

את תחושה הגאולה הזאת העם לא שכח/ וגם כשנכפתה עליו גלות, האור של "שיבת ציון" בלבו זרח. / גם כשמקדשו חרב שוב והמנורה נשבתה/ גם כשכבה האור וירדה עלטה/ הוא חלם תמיד שעוד יבוא יום/ שהוא ישוב אל ציון, ויתגשם החלום.

התנועה הציונית

ואכן בדורנו, לאחר אלפיים שנות אפלה/ זכינו לצאת בפעם השלישית משעבוד לגאולה./ הוקמה התנועה הציונית לחדש את הזהות הקדומה/ התחדשו העליות לארץ, גאולת אדמה והפרחת השממה./ ובתש"ח לפני שבעים שנה/ הוכרזה העצמאות והוקמה המדינה. / אנו שעדיין זוכרים את "יציאת מצרים" ו"שיבת ציון"/ למדנו מאירועים אלה את סוד עברֵנו ואת החזון.

אנו אכן זוכרים את דברי הימים א' ואת דברי הימים ב'/ אך יודעים שהגאולה האמיתית מתרחשת כעת./ אנו כותבים את הגאולה במעשה וגם באימֵייל/ כי אנו כותבים כיום את דברי הימים ג'./ לא שכחנו את המקור, את זהותנו במעשים ובמלים/ לא שכחנו כל הדורות שחלמו אותנו נגאלים./ אנו המשך חדש של עמנו הקדום/ נושאים את מורשתו היחידית לנוכח כל היְקום./ לאחר כל פרקי ההיסטוריה שנכתבו בדברי הימים/ אנו כותבים את הספר החדש שלנו במשפחת העמים.

מדינת ישראל

גם היום אנו ממשיכים בכל שנה לצאת ממצריִם הסוררת/ ובכל פעם אנו יוצאים ממצריִם אחרת. / גם היום אנו קורעים ים סוּף ונחשולים/ נאבקים על זכותנו להתקיים במלחמה ובמילים./ אנו ממשיכים לגאול את היהודים שעדיין בגוֹלה/ מזכירים להם שוב ושוב שרק כאן הגאולה/ שרק כאן בארץ זו הריבונות על גורלנו/ רק כאן נדע מי לנו ומי לצרֵינו./ בכל מקום בעולם שיש יהודים נרדפים/ אנו מספרים להם על המדינה ועל חיינו היפים.

זו חרות היהודי וזו תורתוֹ: מי ששב לכאן בא אל גאולתוֹ/ הוא שב לכאן כי כאן ביתו. / הוא יכול לבוא נכסף כיוֹנה אל ביִת/ והוא יכול להגיע נרדף, פוחד להיות צַיִד./ יש מי שנגאל ובא אלינו כבן אוהב השב אל הוריו/ ויש מי ששב לכאן נרדף, עלה נידף./ כל השבים הם לנו אחים גאולים/ והאחדות היהודית היא ברית המעשים והמילים.

לעולם לא נשכח את "יציאת מצרים" ואת "שיבת ציון"/ נזכור ונספר זאת לדור אחרון./ יָרשנו מכל הדורות את ארץ ישראל ואת העברית/ ירשנו את צופן הדורות ואת הבְּרית/ בדורנו יצאנו לחפשי מִשעבוד לכל המלכויות והגלויות/ הקמנו מדינה לשֵם ולתפארת, לתהילה והללויות.

אנו רואים את גאולתנו בשנת השבעים, והיינו כחולמים/ אנו ממשיכים לכתוב את דברי הימים.