קרוב לצריפנו שבמעברה, הקימו צריף מפח, ששימש ככיתה. היה בו רק חדר אחד ולא היה בו שום דבר מיוחד. הגיע המועד שבכיתה א' אלמד. בלי תיק ובלי קלמר, בלי עיפרון, מחדד ובלי צבעים, הלכתי לכיתה א' לראשונה.
אמא תפרה לי מבד ישן, תיק בצורת מלבן, לגמרי לא מהודר, שלא עוטר בשמי ולא בפרח בר. הכינה לי כריך עם סוכר ומרגרינה ושמה בתיק פנימה. הלבישה אותי בבגדים נקיים וקלעה לי זוג צמות וקשרה לי סרטים ושלחה אותי לבד לכיתת הפח הלוהט, ללמוד בו אלף בית.
אף אחד אותי לא ליווה, לכיתה שלביתי קרובה, שמחה וצוהלת, נכנסתי בדלת, נרגשת לגלות את סוד האותיות.
התיישבתי בשקט וחיכיתי בכיליון עיניים, בגיל ובחיל, שהשיעור יתחיל, כדי ללמוד לקרוא ולכתוב לאבא הרחוק מכתב, כי לא כל יום הביתה הוא שב.
קודם למדנו להתפלל "מודה אני" ואחר-כך "שמע ישראל, ה' אלוהינו..." ומאוד נהנינו.. ולא למדנו אף מילה ואף אות ואיך לאבא אצליח מכתב לכתוב?
לרוב העולים שבמעברה דרים, לא היו בבית כוננית עם ספרים, ואפילו לא עיתון או ירחון, וכמעט לא ראו אותיות או מילים ולא ידעו כיצד הם נראים.
את האותיות הראשונות ראיתי רשומות על-גבי המשאיות המעטות, שהביאו סחורות למכולות: "מרגרינה", "עץ הזית" "אמה" "יצהר", ובנוסף, היה החומש, של המלמד, אבו שאול, שאותו אמי ה"בורה" שכרה, כדי שילמד את אחי לקרוא בתורה ובתמורה שלמה לו כל חודש לירה.
לי, כבת, לא הייתה הזכות ללמוד אצל אבו שאול, אך הסקרנות בי נעורה, ללמוד לקרוא בתורה.
כשהמלמד הגיבן עם עיני התכלת, ללמד את אחי לצריף היה מגיע, אחי היה קם ובורח וסירב ללמוד עם האורח. הייתי יוצאת לחפש אחריו וכשלבסוף היה מתרצה ושב, ליד המלמד התיישב באי רצון וכל אימת שאחי טעה ולא דייק בקריאה, מהמלמד חטף מכות, הרגיש מושפל והתחיל לבכות ועיניו היו עוד יותר מתבלבלות, כי בדמעות היו טבולות והיה מיוסר וחסר סבלנות ובכה נואשות, שיפסיקו אותו לענות.
ואני הקטנה, עמדתי והצצתי מהחלון ותקעתי מבט בחומש שמעיניי לא מש, וכמו בלש, נעצתי עיניי באותיות, שבכל אחת מהן צפון איזה רז, וכך, למדתי לקרוא באופן מזורז ומאז, הקריאה הייתה יקרה לי מפז. מנסה לקלוט את פשר הסימנים, שהיו ערוכים שורות ישרות ובכל יום הן נראו יותר מוכרות.
הצלחתי לקלוט את כל העיצורים, ולשיר אותם לפי הסדר וגם את התנועות קלטתי ומהר לצרפם להברות הצלחתי ואת ההברות חיברתי למילים שלמות וכך פתרתי את סודן של האותיות המתגלות, שאליי מתגלגלות...
וכשהגעתי לכיתה א', למרות העוני, אף תלמיד לא קרא יפה כמוני וזה נתן לי בעצמי להאמין מאז ועד קץ הימים. והקרדיט מגיע לאמא החכמה, שרצתה לתקן את מה, שלעצמה לא הגשימה.
בתום שבוע, אבא שב משדרות, שם עבד. התעניין לדעת מה למדתי בשבוע שעבר. דקלמתי לו: "מודה אני לפניך, מלך חי וקיים... ו"שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד...". ואבא לא התלהב ולא שמח ולא אמר, את מדהימה. הוא הוכה בתדהמה ולא הבנתי למה...
הוא הבין שמדובר בחינוך דתי של ה"אגודה", שכלל לא התאים לאג'נדה. הוא ציווה על אחי, שהיה בכיתה ג', לקחת אותי איתו ביום ראשון לבית-הספר, שבו הוא לומד, כדי שכמוהו גם אני אלמד בחינוך הממלכתי. לא התנגדתי. האמנתי שגם שם יהיה נחמד.
בלי שמישהו רשם אותי, לבד את כיתה א' חיפשתי. נכנסתי, מצאתי כיסא והתיישבתי... המורה נכנסה, קראה שמות. לא מפתיע, ששמי לא הופיע... שאלה מי אני ובת כמה וביקשתי שתוסיף את שמי לרשימה. ולמחרת שוב קראה שמות וכבר הייתי רשומה. משמע אני תלמידה...
שיטת הלימוד פה הייתה שונה, בלי תפילת בוקר ורננה. המורה חילקה "מילים" ואת המילים היה צריך לשים בקופסת גפרורים. חסרו לי המלים שהכתה למדה בשבוע הראשון ולוותר עליהן לא בא בחשבון. לא הפסקתי לנדנד למורה ולבקש ממנה שתשלים לי את ה"מילים", שיש לכל התלמידים. הרגשתי שהמילים הם אוצר, ויהיה לי צר אם אחת מהן לי תחסר. כשהיא הואילה להשלים לי את החסר, שמחתי, הרגשתי שלמה יותר.
המורה בכיתה א' שבתה את לבי ולא בגלל שהיא טובה או לבבית, היא אפילו מעט רשעית, משכה באוזניים וטלטלה ואוי למי שהוציא מילה...
היא הייתה יפה ובהירה עם שיער חום אדמדם. לבשה בגדים יפים שלא ראיתי כמותם מעולם. היו לה שמלות בשלל צבעים, שלהן התאימה נעליים ותכשיטים. את לבי שבתה ביופייה ובחינה. והכל אצלה יפה ומכול בחינה. היא הייתה היחידה שאת התעודה, בסוף כיתה א' עטרה, בציור של זר פרחים מעשה ידה.
מעולם לא ראיתי חנויות בגדים שמוכרות שמלות כמו שלה. האם תופרת תפרה לה בגדים כשל כָּלָה? ומהיכן התכשיטים והנעליים הצבעוניות שהיא נעלה? אולי קרובים מאמריקה שולחים לה?
אהבתי את הופעתה. גרמה לי לחלום, שאני רוצה להיות מורה ולהתלבש כמותה. רק השאלה איך אדע היכן קונים, בגדים כל-כך יפים ונחמדים.
ממנה למדתי שני דברים: חשוב ללמוד, אך חשוב לא פחות, להיראות טוב.
ויושב לו ראש הנחש במינהרה אי-שם ברפי...
