בכל פעם ש"נשבר" לי רומן רציני, אני שבה ומחליטה עם כל הלב והנשמה, שזהו זה! צריך להוריד את נושא הגברים והנישואין מהראש, ולהתחיל לחשוב ברצינות על חיים מלאים ועשירים... אך לבד!

ילדים, דירה קטנה, עבודה, ידידים וידידות כל אלה יש לי ... ומה עוד חסר לי? כל החיים לפניי. למה להתחבט שוב ושוב באותה משאלה כמוסה של כן אתחתן - לא אתחתן... זה סתם גוזל את שלוות נפשי ומכניס אותי למתח רב עם כל שנה שעוברת.

ובכן, לא מזמן "נשבר" לי רומן בן חצי שנה, שנראה לי ולכל מכריי כסוף טוב מיוחל ומאושר... והותיר בי משקע עכור. הרגשתי מנוצלת ומרומה. מאידך-גיסא, שמחתי שהורדתי את ה"מייק אפ" מפרצופו של ה"חתן" המיועד לפני החתונה ולא לאחריה, שאם לא כן, הייתי ודאי מוצאת את עצמי גרושה בשנית לאחר תקופה מאוד קצרה.

ושוב, כדרכי בקודש החלטתי: די, נמאס לי! לא אחשוב יותר על התקשרות רצינית. אסתפק בכוסיות יין קטנות ולא אחלום על חבית יין משלי.

חודשיים עברו בשקט. היכרות קצרה פה, היכרות קצרה שם... אבל שום דבר רציני, תודה לאל. והנה בערב אחד, צלצל הטלפון בביתי. מהעבר השני של קו הטלפון הציג עצמו גבר צעיר, בעל קול נעים: "שמי אמנון", אמר.

"אמנון"? שאלתי את עצמי, מנסה לדפדף בדפי זיכרוני ולמצוא את שמו, אך ללא הצלחה.

"אנחנו מכירים מאיזשהו מקום"? שאלתי.

"לא", ענה, "ד"ר גליקמן סיפר לי על אודותיך ואמר שכדאי לי לפגשך. מה דעתך"?

"הו", חייכתי, "ד"ר גליקמן הוא אדם מקסים ואני סומכת על בחירתו". את הדוקטור גליקמן (שפירוש שמו בגרמנית "איש המזל"), הכרתי בקופת חולים, עת החליף לתקופת מה את רופא המשפחה שלי, שהיה בחופשה בחו"ל.

מיד שכחתי את הבטחתי לעצמי להפסיק עם היכרויות רציניות.

התנהלה בינינו שיחה מאוד נעימה. אמנון סיפר לי שהוא בן שלושים ושמונה, מוצאו מווינה והוא ארכיטקט גבוה ונאה, היה נשוי חמש שנים, התגרש ואין לו ילדים. שש עשרה שנים בילה בארה"ב ועתה חזר ארצה. הוא אוהב את ישראל ורוצה לתרום מכישרונותיו וידיעותיו לארץ.

החלטנו להיפגש בעוד יומיים וללכת להצגה ב"תיאטרון ירושלים". סימני הזיהוי של ה"פגישה עיוורת" היו: הוא ילבש חולצה תכלת ומכנסי ג'ינס, ואני איראה כמו "כרמן" עם כובע קש ופרח בדש בגדי. נפרדנו בברכת "לילה טוב" חמה.

הייתי מאוד סקרנית לדעת יותר על הגבר שהרשים אותי מאוד "שמיעתית", והתקשרתי לד"ר גליקמן. הוא סיפר לי שהבחור מוכשר להפליא, בחור טוב ויפה תואר: גבוה, עם עיניים כחולות, "כמו שאַת אוהבת", אמר, ושהוא נמצא אצלו בטיפול. "ומכיוון שאַת אישה מאוד אקזוטית ומעניינת, הוא אירופי ואתם באותו הגיל, אז הפניתי אותו אליך", צחק ואמר: "אני מקווה שאַת לא כועסת".

הודיתי לו וחיכיתי מליאת סקרנות ליום חמישי.

הגעתי לתיאטרון מספר דקות לפני... וישבתי במשרד התיאטרון. בשעה היעודה, יצאתי לרחבה המוארת וראיתי גבר צעיר, לבוש חולצה תכלת ומכנסי ג'ינס. הוא הסתכל עליי, חייך והניף ידו. החזרתי לו חיוך והנפתי ידי לשלום. לחצנו ידיים והצגנו את עצמנו: "נעים מאד", אמר וסקר אותי בעיניו. "גם לי", עניתי ולא סקרתי אותו בעיניי כשהוא מביט בי, כדי לא לתת לו יתרון עליי ושלא יידע שמצא חן בעיניי.

ישבנו בבית הקפה של התיאטרון. בעוד כחצי שעה תתחיל ההצגה. התבוננתי בבן שיחי. הוא היה באמת יפה תואר, גבוה ומרשים... עד שפתח את הפה...

"קניתי לנו כרטיסים להצגה. אומנם המושבים הם בשורה האחרונה, אך מה זה משנה, העיקר שנראה את ההצגה. למה לשלם מחיר כפול עבור מושבים בשורות הקדמיות, נכון"? אמר ולא ציפה לתשובה. "בטלפון אמרת לי שאת כותבת ספר ושזה ספר ראשון שלך. ובכן, זה מוצא חן בעיניי, כיוון שגם אני כותב ספר. עוד מעט אזמין משהו לשנינו", אמר והביט לעבר דלפק המסעדה.

"את יודעת, כשחזרתי לארץ ממש התפלאתי על הבורות שישנה כאן בארץ. אנשים מפגרים בעשרים שנה. אני הייתי ארכיטקט מאוד מצליח, עד שפגעה בי המחלה הזאת שד"ר גליקמן מטפל בי עכשיו".

"איזו מחלה"? שאלתי.

"זו מחלה שהיא ההפך מסוכרת. זאת אומרת, שאין לך סוכרים בגוף, שיש לך אינסולין יותר ממה שצריך וזה גורם לך לדמיונות ובשלב מאוחר יותר, זה גורם שהמוח שלך מפריש חומר שנקרא: "אדרנלין".

"מה אתה מרגיש"? שאלתי.

"אם למשל תהיי פה בבית הקפה, ופתאום יכנסו טרוריסטים ויתחילו לירות. מה תעשי? מיד תסתתרי או שתשכבי על הרצפה, או שתלחמי... תעשי משהו דרסטי, נכון? כדי להגיע לרמה כזאת, המוח משחרר חומר כזה שנקרא: "אדרנלין", ולכן אַת מגיבה כפי שאַת מגיבה, את מבינה? אז היה לי ביזנס... ואיזה ביזנס... ישבתי מול אנשים והרגשתי שאני פוחד. בתוך הגוף היה לי פחד כזה, רציתי להילחם בהם או לברוח, ולמעשה, לא הייתי צריך לעשות שום דבר משני הדברים. זה הרס לי את הביזנס.

כשבאתי לקופת חולים והצגתי לפניהם את העובדות ואת הגרף, אמרו לי שזה שום דבר ושאני צריך לאכול יותר סוכר. השתגעו לגמרי, אסור לי לאכול סוכר, זה רעל! על הכל קראתי בספרים ואני בעצמי גיליתי מה קורה לי. בקיצור, עזבי את המחלה, עכשיו אני בריא כמו שור. ד"ר גליקמן מטפל בי והכל עבר. אני כל כך מוכשר... באתי לארץ לפני שנה ואין פה עם מי לדבר".

"על מה לדבר"? שאלתי.

"על הספר, לא הבנת? על הספר שלי. בספר תהיינה תוכניות קידום ופיתוח לא נורמליים. אני רק צריך 12,000 דולר וסטאף (Staff - צוות) רציני לעבודה.

תראי, למי לא ניגשתי, למי לא: לבעלי מפעלים, למנכ"לים... אנשים פה לא מבינים איזה מוכשר אני. ההמצאה שלי, שאני לא יכול לגלות לך אותה, היא כמעט שווה פרס נובל, את מבינה"?

אבא שלי וכולם אומרים שאני חולם, שאני לא נורמלי. אני לא נורמלי? הם לא נורמליים. אני נורמלי לחלוטין! עכשיו אני לא חולה ואני חייב להשיג את הכסף הזה. דיברתי עם חברים, אבל הם, אַת יודעת, מוכשרים וטובים, דווקא אינטליגנטים, אבל בלי מעוף...

מכיוון שלא הזמין עבורנו משהו לאכול או לשתות, הרגשתי רעבה והוצאתי תפוח עץ מהתיק.

"רוצה ביס"? שאלתי, בתקווה להפסיק את המונולוג השוטף שלו. פעם ראשונה בחיים מצאתי את עצמי מקשיבה מבלי להוציא הגה מפי. בדרך כלל אני זו "המספרת" שבחבורה.

"לא", ענה. "עוד מעט אזמין לנו משהו לשתות".

עיניו הכחולות הבריקו במבט מוזר. היה מדבר ומדבר, עיניו משוטטות על פני האולם והיושבות בו, וחוזר אליי. מדליק עוד סיגריה, מעשן, מכבה בצורה חסרת מנוחה... ואחרי מספר דקות מדליק עוד סיגריה...

"את שומעת"? אמר והמשיך במונולוג שלו. "אנשים פה ממש מפגרים, כולם פוחדים על הכסאות שלהם. תראי, הכל עניין של פוליטיקה, האמיני לי, רק פוליטיקה! במקום לקדם את המדינה שלנו, הם פוחדים ומוכנים לדרוך על המקום.

רק אתמול פגשתי מישהו, קבלן, אדם פשוט אבל אני חושב שהוא על אותו גל שלי. אדם מאוד נחמד וחכם. ממש התפלאתי, לא מלומד ומבין עניין. הוא עודד אותי ואולי נצליח לעשות משהו. אתקשר אליו בשבוע הבא.

תראי, זה ממש קשה לי. אני כאן שנה, אין לי חברה... יצאתי עם בנות, בנות שלא שוות אותי בכלל ומה הן אמרו לי, שהן לא מוכנות להמשיך לצאת איתי. אַת מאמינה? הן אמרו לי. הן לא שוות אותי, בחורות פשוטות, וזה מה שהן אמרו. זה קשה לי בלי אנשים. פעם הייתי יוצא עם שתי חתיכות ביום. סליחה, אני לא רוצה לפגוע בך, אבל הן היו חתיכות לא רגילות, רק המחלה הזאת הרסה אותי. אבל עכשיו, אני מוכן ומזומן להילחם שוב. בסוף אגיע עוד לשיא. יש לי ברירה? תגידי, יש לי ברירה? אמר והדליק עוד סיגריה.

גמרתי לאכול את התפוח והמשכתי לשמוע, מסתכלת בעיניו הכחולות היפות והמטורפות. חשבתי בלבי: איזה בזבוז של יופי. מסכן, רחמנות ממש, ואת הדבר הזה רצו לשדך לי... מחר אלך לד"ר גליקמן ואחנוק אותו במו ידיי. שישדך את הפסיכי הזה לבת שלו, זו שיש ממנה כבר ריח של נפטלין ועוד לא עמדה מתחת לחופה אפילו פעם אחת!

"אַת יודעת", המשיך במונולוג שלו, "אני גם כן טועה לפעמים".

"באמת? לא, איך זה יכול להיות"? אמרתי והתאפקתי לא לצחוק כשראיתי את הרצינות הנסוכה על פניו.

"כן, את צודקת, אני לא טועה בכלל, זה קורה לי רק לעיתים מאוד רחוקות, אבל זה קורה. פעם התאהבתי בבחורה אחת, אנגליה. נסעתי אליה עד לשם, עד לאנגליה, והיא, לא שמה עליי אבל אני אהבתי אותה ועד היום לא מבין למה רדפתי אחריה כל כך. היא הייתה בחורה נאה, אבל מה שהיה הכי יפה אצלה, הבגדים! היא לבשה בטוב טעם והדירה שלה, הייתה טיפ טופ!

תראי, אני ארכיטקט מהשורה הראשונה, ולא סתם. אני תכננתי בתים של אנשים מאוד חשובים שאַת מכירה".

"את הבית של מי תכננת? שאלתי.

"נו, באמת, לא חשוב למי, אבל אהבתי אותה. איזה טעם היה לה, איזה יופי... ובכלל, היו לי נשים, לא סתם. כן, תסלחי לי, גם אַת נחמדה, אבל הן ידעו איזה סוג יין צריך, איזה רוטב מתאים לכל ארוחה וכל מיני דברים כאלה. בקיצור, נשים על רמה.

אַת יודעת עם איזה אנשים נפגשתי בחיים שלי? אם הייתי אומר לך, לא היית מאמינה. לבסוף החלטתי לעשות קַאט ולגמור אתה את היחסים! רק המחלה הרסה אותי, אבל עכשיו יש לי מכתב שכתבתי כדי לשלוח למשפחה שלה. אני עשיתי קַאט סופי וזהו! החלטתי להתחיל מחדש את חיי ואני בטוח שאצליח! רק שיבוא לי מממן", אמר והיכה באגרופו על כף ידו באקסטאזה.

"המשפחה שלך לא יכולה לעזור לך"? שאלתי.

יש לי גיס קמצן, אני שונא אותו. מה זה 5,000 דולר בשבילו? זה כסף קטן, אבל הוא קמצן נורא. הוא אומר שאני לא נורמלי. אם זה היה נכון, אז מדוע הוא הציע לי לעבוד אתו"?

"נו, למה באמת"?

"מה, את לא מבינה? כי הוא יודע שאני ארכיטקט מעולה, לכן הוא הציע לי עבודה, אבל לא הסכמתי".

"אם אתה כזה מוכשר, מדוע שלא תצא לעבוד"? שאלתי, "כך תוכל לחסוך ואז יהיה לך כסף לכתוב את הספר שלך ולפרסם אותו".

"הלכתי לעבוד, אבל איפה..., עבדתי יומיים... האנשים כאן ממש מטומטמים. איך הם לא מבינים איזה גאון אני. הם אנשים פרימיטיביים, ששומרים וצמודים לכסאות שלהם. תאמיני לי, הכל כאן פוליטיקה, ה כ ל! אולי הקבלן הזה יעזור לי. אני אבקש ממנו 12 אלף דולר בתקווה שהוא יבין מה שאני רוצה, כי הוא לא מלומד.

"כתבת כבר את הספר"?

"לא. אַת לא מבינה? לא כתבתי אותו, הכל כאן בראש. אני צריך סטַאף (צוות -(Staff, פקידות, שׂרטטים, משרד שלם כדי לכתוב, לשרטט תוכניות, ולערוך את הספר, זה דבר גאוני, אמרתי לך, כמעט מגיע לפרס נובל.

מה שאני צריך עכשיו, זה מישהו שילך לאבי וישכנע אותו בחשיבות של הספר שלי ושהוא ישכנע את גיסי לתת לי כסף לנסוע לארה"ב. שם, תוך שבועיים מקסימום, אמצא מוציא לאור לספר. הספר הזה יימכר במיליונים, מ י ל י ו נ י ם, אַת שומעת? אני בטוח שעד גיל 40 אעשה את מיליון הדולר הראשון שלי. במיליונים הספר יימכר. מבטיח לך!

אבל מה, אני ציוני ורוצה שפה בארץ ירוויחו את זה, לא בחו"ל, זה מה שכואב לי, שאנשים כאן לא מבינים. כבר אמרתי לך שיש כאן אנשים מאוד פשוטים?

תראי, אני שנה בלי חברים, זה משגע אותי, אין לי עם מי לצאת הערב, מחר אלך לבריכה ובמוצאי שבת גם אני לבד. תסלחי לי, אנחנו ידידים טובים, אבל חברה מ מ ש..., זה קשה לי. אנשים פה פשוט לא מבינים אותי, כך זה עם גאונים, הם אומרים לי שאני לא נורמלי, את מאמינה? ומה אַת רוצה שאני אחשוב עליהם, שהם מסכנים? מה אפשר לעשות? לא כל יום רואים בחור כמוני.

הגונג צלצל.

"בוא ניכנס להצגה", אמרתי. "אך לפני כן, אני רוצה ללכת למקום, שגם המלכה הולכת לשם לבד".

"מלכה? לאן היא הולכת לבד"?

לחשתי לו באוזן "לשירותים"...

"הו..., צחק ואמר, "לשם צריך באמת ללכת לבד, בינתיים אקנה משהו לנשנש וניפגש בפתח האולם".

אחרי מספר דקות נפגשנו בכניסה.

מצאנו את מקום הישיבה שלנו באולם. הוא ישב והפנה גבו אליי, מסתכל על המסך דרך כתפו הימנית (אולי יש לו טחורים, חשבתי).

במחצית הראשונה של ההצגה אמר לי: "ההצגה נורא משעממת, בואי נצא מהאולם ונדבר".

הסטתי ראשי הצידה בשל ריח הבצל שנמהל בריח הסיגריות שנדף מפיו.

"ההצגה מעניינת ואני רוצה לראות מה קורה הלאה", לחשתי.

הוא ישב עוד מספר דקות ואחר כך לחש לי שוב: "טוב, אני ממתין לך בחוץ. ניפגש בהפסקה ונדבר. בינתיים אקנה לנו משהו מבית הקפה".

ההפסקה הגיעה.

מצאתיו יושב ומעשן. "נו, איך ההצגה"?

"מעניינת", אמרתי.

ואז המשיך לדבר במונולוג שוטף. עיניו הכחולות הנוצצות באור מוזר נעות סביב סביב, בוחנות את הנשים שעברו בסך.

"אַת יודעת מה זה לא לצאת עם אישה שנה שלמה? שלא לדבר על, תסלחי לי, לדפוק מישהי? זה קשה, אני זקוק לחברה, לחברים. אבל אנשים פה מוזרים, אמרתי לך את זה, לא"?

"אולי בכל זאת תעבוד עם גיסך"? ניסיתי להסיטו מהנושא האינטימי שהטרידו.

"בעבודה לא צריך אהבה, תתפרנס בכבוד ואז תחסוך מספיק כסף ותצא לכתוב את הספר בארה"ב", אמרתי.

"השתגעת? אני שונא את גיסי. אני לא יכול לעבוד עם אדם שאני שונא, אני סובל מזה. אבל בשבוע הבא אפגש עם הקבלן הזה. איזה בחור גזעי, למרות שהוא פשוט, אבל הוא הבין אותי. אַת יודעת איזה ארכיטקט אני? משהו יוצא מן הכלל".

"אם כך, אז אולי תבוא ותייעץ לי מה לעשות בדירה הקטנה שאני קונה עכשיו"?

"לא, בשום פנים ואופן לא! כל אחד מנצל אותי. אַת יודעת, פתאום בשבוע שעבר מצאתי את עצמי מצייר לאיזו חברת אופנה מודלים בחינם. מה את חושבת שאני, פראייר? איזה ציורים יש לי, משהו ע ו ל מ י.

לפתע הופנו עיניו לגרם המדרגות. הוא רכן אליי ואמר: "אַת רואה את זאת? האישה שעכשיו עולה במדרגות? זאת הציירת שתמונותיה מוצבות בכניסה".

"הו, מדוע שלא תציע את תמונותיך ותעשה כאן תערוכה"?

"מה אַת מדברת..., באתי להנהלת תיאטרון ירושלים ודיברתי איתם על זה ואַת יודעת מה הם אמרו לי? שהציורים שלי לא מספיק טובים. הם לגמרי דפוקים על כל הראש. הציורים שלי לא שווים? חה חה חה. יש לי ציורים שבחו"ל מתו עליהם והציעו לי עשרות, אפילו מאות דולרים על כל תמונה, אבל לא הסכמתי למכור אותם והם אומרים לי שהציורים שלי לא שווים? יש לי תשעים ציורים בבית. אמרתי לך, אין כאן עם מי לדבר. אבל זה לא מאוחר להתחיל עכשיו, נכון"? שאל.

"בטח שלא", אמרתי. "רבי עקיבא התחיל ללמוד רק בגיל ארבעים".

"מי? מי?... מי זה רבי עקיבא"? שאל.

"רבי עקיבא, לא שמעת עליו? הוא היה רועה צאן ש..."

"רועה צאן? נו, נו, אני תיארתי לעצמי שאַת בחורה אינטליגנטית, ידעתי שאלמד ממך משהו. נו, ספרי לי מי זה רבי עקיבא"?

סיפרתי לו את קורותיו של רבי עקיבא שהיה רועה צאן והפך לרב גדול בישראל.

הוא הקשיב לדבריי בקשב רב, שותה בצמא כל מילה שיצאה מפי. עיניו קדחו בכחול והוא הדליק סיגריה נוספת.

"איזה סיפור יפה", אמר נרגש. "אַת יודעת איך אני מרגיש את הספר הזה שאני צריך לכתוב? אני מרגיש את זה בעצמות".

"כמו הנביא", אמרתי

"מה? איזה נביא"?

"הנביא ירמיהו אמר: "... והיה כאֵש בוערת עצור בעצמותיי ונלאיתי כלכל ולא אוכל".

"מי זה היה? בחיי שאני לא יודע. תסבירי לי, תסבירי", אמר בלהט. "ידעתי שאַת בחורה אינטליגנטית. תשמעי, אני אוהב לשמוע מאנשים, ואפילו שהם פשוטים ממני, כן? מה הוא אמר? כאֵש מה? כן, כן, כך אני מרגיש", אמר, שהסברתי לו את הרגשתו של הנביא.

"בדיוק כך אני מרגיש, כמו, איך קראת לו? אה, ירמיהו, אבל איש לא מבין אותי, אפילו לא הבחורות. הן לא יודעות, מסכנות, מה הן מפסידות".

"אני רוצה לקנות פרוסת עוגה", אמרתי אחרי שנואשתי מהבטחתו שיקנה לי משהו מהמסעדה. הלכתי וקניתי פרוסת עוגת גבינה. אכלתי אותה עד תומה, מבלי להציע לו ביס... הפעמון צלצל.

"אַת חוזרת להצגה"? אמר מאוכזב, "תראי, אני לא חוזר. בואי נמשיך לדבר, ההצגה לא מעניינת אותי".

אמנם ההצגה לא הייתה מעניינת במיוחד, ובנסיבות אחרות בוודאי שהייתי חוזרת הביתה, אך עתה ידעתי, שמפלטי האחרון מהבחור השׂרוט הזה הוא ההצגה, שאם לא כן, אשרוף את כל ערב יום החמישי עם גרנדומן חסר התקנה הזה!

"לא, אני רוצה לראות את סוף ההצגה", אמרתי מבלי להביט בפניו.

"טוב, אז תסלחי לי, אני הולך. זה לא נעים לי, אבל אני הולך".

"זה בסדר מבחינתי. לך ותכתוב את הספר, פשוט חבל לך על הזמן", אמרתי.

"נכון, נכון, אלך לכתוב את הספר", אמר ופסע בצעדים נמרצים לעבר דלת היציאה.

בשעת ערב מאוחרת הוא התקשר והתנצל: "תראי, אני מצטער שעזבתי אותך בהצגה לבד", אמר תוך שהוא לועס דבר מה (אולי בצל).

"לא נעים לי, פגישה ראשונה ועזבתי אותך לבד בהצגה. אני מבקש סליחה. מאוד אשמח לראות אותך שוב, אבל בשבוע הבא, כי יש לי המון עניינים לעשות ולא יהיה לי זמן. יש לי פגישות עסקים וכל מיני...".

"זה בסדר", אמרתי, "גם לי אין זמן. אני עוברת דירה ויהיו לי המון עיסוקים".

"אז לילה טוב", אמר והמשיך ללעוס.

"לילה טוב", עניתי, הנחתי את שפופרת הטלפון וחשבתי בלבי: אם זה מה שיש לחיים להציע לי, מוטב לחיות לבד!