ההונאה שמאחורי ההפגנות בבלפור <br>

הצבע הפוליטי של המושכים בחוטי המחאה, חזקה שהוא משקף כוונה אסטרטגית, אשר קרוב לוודאי שהיא נסתרת מעיני מפגיני כת 'רק לא ביבי', שברובם הולכים שבי אחרי סיסמאות 'אוניברסליות' קליטות, המהוות מעין חלופה לתסכולים נוכח הכישלונות החוזרים ונשנים בקלפי. מטרה זו הייתה ועודנה נוכחת ב'מגרש' המדיני.

לפני למעלה מ-40 שנה, בהיותי קצין צעיר בתחום הלוחמה הפסיכולוגית ב-אמ"ן, נהגתי לשאול את עמיתי מדי בוקר, 'אל מי נכוון היום את חיצינו'? היה ברור כי מתבקש תכנון של מהלכים מדודים שישרתו את האינטרסים האופרטיביים, ולעיתים אף האסטרטגיים של המדינה. מהבחינה המקצועית והעניינית, היה עלינו להידרש להתאמת המסרים על-פי תשומות מודיעיניות משתנות.

הערגה לימים ההם מזדקרת לעין נוכח הזילות המדאיגה של השימוש בשיטות לוחמה פסיכולוגית, בעיקר על-ידי 'צוות ההיגוי' של המחאה נגד ראש הממשלה, נתניהו. בניסיון לסחוף אהדה לרעיון סילוקו של ראש הממשלה מתפקידו, הללו מעדכנים את מסריהם חדשים לבקרים; פעם זוהי מחאת נפגעי הסגר והעניים החדשים; פעם מחאה על חוסר הלגיטימיות של כהונת ראש הממשלה הנאשם בפלילים, בהמשך, בכי תמרורים על אובדן הדמוקרטיה, ולאחרונה, טרוניה צעקנית על-רקע מה שנתפס ככישלון טיפולו של ראש הממשלה במגיפת הקורונה. המכנה המשותף המהווה את התוצאה הרצויה, או בלקסיקון המונחים הצבאיים - לקח והישג נדרשים, אמור להניב ליבוי של התסיסה החברתית, תוך דרבון כלי התקשורת ה"מגויסים" להעצים את ממדי ההפגנות ולהטמיע את הרושם שאנו בעיצומו של מרי אזרחי.

כאשר מפקד מחוז ירושלים של המשטרה התייחס (14 יולי 2020) להפגנות בסמוך למעון ראש הממשלה ב-בלפור, כאל "הפגנות שמאל" הוא הפך מטרה נלעגת למתקפה תקשורתית ופוליטית; נטען כלפיו כי הוא משרת את השר לביטחון הפנים במגמה לשפר סיכוייו להתמנות למפכ"ל.

רק סומא עוד יאמין לבדותה לפיה מחאת בלפור היא תגובה אותנטית למצוקה כלכלית-חברתית. רק אדם נאיבי יעלה בדעתו התכנות לסממן של הכאה על חטא מצד התקשורת לאחר שיצא המרצע מן השק. המדיה לעולם תסמוך על הזיכרון הקצר של ההמונים, ותחזור על מודוס אופרנדי זה וחוזר חלילה.

"הקרב" הפוליטי הנחוש על קדושת ההפגנות חרף האיסור על התקהלויות באשר הן, בשל סיכוני הפצת הנגיף, אינו אלא ביטוי פנאטי ללהט של 'חבורת הפיקוד' של המחאה להעצים את גובה הלהבות, תוך הטמעה קונסיסטנטית של המסר כי הסגר שהוטל, מניעיו פוליטיים ותכליתו "סיכול ממוקד" של ההפגנות; אשר על כן, מעצבים סוג של לגיטימציה להפרת הוראות הסגר, או למצער, מעודדים התחכמות יצירתית, תהא אשר תהא. מבחינתם שלא נבלבל אותם עם הנתונים, גם כאשר התקהלות חגיגית ב"בית הלבן", לרגל הצגתה של השופטת איימי קוני בארט, המיועדת לכס בית המשפט העליון גרמה להדבקה המונית, כולל הנשיא טראמפ בכבודו ובעצמו...

הצבע הפוליטי של המושכים בחוטי המחאה, חזקה שהוא משקף כוונה אסטרטגית, אשר קרוב לוודאי שהיא נסתרת מעיני מפגיני כת 'רק לא ביבי', שברובם הולכים שבי אחרי סיסמאות 'אוניברסליות' קליטות, המהוות מעין חלופה לתסכולים נוכח הכישלונות החוזרים ונשנים בקלפי. מטרה זו הייתה ועודנה נוכחת ב'מגרש' המדיני, ותכליתה מעוגנת היטב, קרי - חתירה לפתרון מידי לבעיה הפלשתינית, על בסיס נוסחת שתי המדינות או לחלופין, היפרדות חד-צדדית.

לא ייפלא הדבר כי בעיני גורמים אלה הבוחשים בקדרה הפוליטית, ההסכמים בין ישראל לבין איחוד הנסיכויות ובחריין הם לצנינים, ומבחינתם יהא זה נכון אף לבלום תנופה מדינית זו על-ידי שתדלנות נמרצת הן אצל גורמי האיחוד האירופי והן מול גורמים ערביים מתונים, המגלים נכונות ואף התלהבות לעלות על 'עגלת השלום' במתווה 'תוכנית המאה' של הנשיא טראמפ. בחזונם, הדרך לשלום אזורי מחייבת את אימוץ המתכון של "פלשתין תחילה", בכל מחיר.