חדר אחד, בבקשה! <span style='font-weight:normal;'>[פרק שלישי ואחרון]</span> <br>

ניסיון הבריחה

בשעת הערב צלצל הטלפון בחדרנו. הוא הרים את השפופרת ועיניו נמלאו פליאה כששמע שמבקשים אותי לטלפון. הייתה זו האישה מחברת הנסיעות שבישרה לי, שהשיגה לי כרטיס טיסה לישראל מחר, בחצות היום, תמורת הכרטיס שלי!

הבלעתי צעקת רווחה שעמדה לצאת מפי וצהלתי בלבי. לא הראיתי שום אותות שמחה, לא רציתי שיידע שמחר אני נוסעת ובלילה, יהיה פחות מנומס וידרוש ממני את "דג הזהב".

נסגרתי, כדרכי, בחדר האמבטיה והוא ניסה פעם ופעמיים, בקול ענות חלושה, לשכנע אותי לצאת ואף הבטיח לי שלא ייגע בי לרעה. לא האמנתי לו, כי לא קיים את הבטחתו לשכור שני חדרים... פעם שקרן, תמיד שקרן!

כבר מבעוד בוקר קמתי, התרחצתי ויצאתי מחדר האמבטיה רק כששמעתי שהוא קם ומתחיל להתלבש. הוא לא דיבר על ארוחת הבוקר, כדרכו כל בוקר, ופניו האדומים בדרך כלל היו חיוורים ועצובים.

בתום הארוחה אמרתי לו שיש לי כרטיס טיסה הביתה בחצות היום ושאני מבקשת שהוא ידאג לי לתחבורה לשדה התעופה, שלא אאבד את הטיסה. הוא הביט בי נדהם והניח את כוס הקפה שהייתה נתונה בידו על השולחן. "איך עשית את זה, מתי שינית את הכרטיס והלא אני אתך כל הזמן"? שאל.

"לא משנה", עניתי, "אם לא תדאג לי לתחבורה, אני אדאג, ותהיתי בלבי איך אעשה זאת בלי כסף... הוא קפץ ממקום מושבו ואמר שעליו לעלות למספר רגעים לחדר ומיד ישוב. לא האמנתי לו ואמרתי לו שאני באה אתו, כדי לקחת את המזוודה שארזתי מבעוד מועד. הוא הסמיק ובלית ברירה הסכים שאבוא אתו לחדר.

בזריזות אספתי את כל חפציי מחדר האמבטיה, את נעלי הבית וחלוק הרחצה ותחבתי אותם ללא כל סדר למזוודה. סגרתי אותה ועמדתי עם המזוודה הארוזה ושקית הכובעים שלי בסמוך לדלת, שלא יברח לי. הוא השים עצמו מחפש דבר מה וכנראה ניחשתי נכון. הוא רצה לברוח ולהותיר אותי עם הוצאות חדר המלון והמזון היקר שאכלנו.

השיבה הביתה

מונית באה לקחתנו לשדה התעופה ולא היה זכר למכונית השחורה ולנהג עם המדים שליווה אותנו כל הימים להיכן שנסענו. אף מילה לא הוחלפה בינינו בשעת הנסיעה. גמעתי בעיניי את הירוק בגווניו השונים, את הבתים היפים והשמיים בצבעי אפור, לבן וכחול...

המונית נעצרה, הגענו לשדה התעופה. הוא עזר לי לשאת את המזוודה והלך לצדי שקט וקפוא לכל אורך סדרי שדה התעופה. כשעמדתי להיפרד ממנו, פרץ בבכי מאופק ואמר: "אני מבקש את סליחתך, אל תלכי, בבקשה, אל תלכי, אל תשאירי אותי כאן לבד".

הבטתי בו ברחמים גדולים. הוא נראה כמו בלון שדקרו אותו בסיכה ושכל האוויר יצא ממנו. הייתי נבוכה לראות אדם מבוגר, לבוש בלבוש ספורט אלגנט יקר, נודף ריח כסף, עומד מולי ובוכה חרישית כילד. לא הבטתי סביבי, כדי לא להיתקל בעיניים סקרניות. שיערתי שיחשבו שהוא קרוב משפחה שלי המתרגש מכך שאני טסה בלעדיו והפרידה קשה עליו.

הטיסה בחזרה הביתה הייתה מאוד שונה מזו שזכיתי לה בבואי ללונדון. ישבתי צפופה במושב, משני צדדיי ישבו שני גברים, אחד צעיר ואחד מבוגר. לא שמתי לב לדוחק ולאי הנעימות כשביקשתי מהגבר המבוגר, שישב ליד המעבר, לקום כדי שאוכל ללכת לשירותים..., ועם כל זאת, חשתי משוחררת ומאושרת!

הגעתי בשלום הביתה ולמשרד רואה החשבון. שום שאלה לא נשאלה, מלבד: "נו, איך הייתה החופשה בצפון"? "היה כיף!", עניתי ופניתי לעבודתי. לא סיפרתי לאף אחד במשרד שאני נוסעת עם הלקוח הכי הכי שלהם. אמרתי שאני נוסעת לצפון עם חברה, וכך מנעתי מעצמי לשון הרע, חשד בכשרים ושאלות חקרניות.

עט נובע מזהב

אחרי שבועיים, בא האיש למשרדנו. אחרי שבירך בחמימות את בעל המשרד, סירב בנימוס לסיגר ולמשקה שהוצעו לו, אך ביקש שיכינו לו כוס קפה בחלב ועמד מול שולחני. לא נשאתי אליו את עיניי. אף פעם אני לא מביטה בעיניי אדם שאני כועסת עליו!

"אני מצטער", אמר בלחש. "לא התכוונתי לעשות לך כל רע. הבאתי לך משהו יקר כדי שתסלחי לי. הנה, יקירה, קניתי לך עט נובע מזהב טהור, 18 קראט. תוכלי לכתוב שירים וסיפורים בכתב ידך הנאה", כך אמר בתחינה. "תביטי בי, בבקשה", ביקש. "תודה", אמרתי מבלי לשאת את עיניי. קולו רעד כשהוסיף, "אני מתבייש בעצמי, איך לא יכולתי להתאפק, סליחה"!

"מה חשבת", אמרתי בשקט כשעיניי עדיין מושפלות, "שמשום שאני אישה גרושה וענייה אתה מרשה לעצמך להתנהג אליי בחוסר נימוס כזה כאילו אני אישה מהרחוב? תתבייש לך ועוף לי מהעיניים אתה ועט הזהב שלך, אני לא זקוקה לו"!

הטלפון צלצל. הרמתי את השפופרת והצגתי את שם המשרד וברכתי לשלום את הפונה בקול חינני וחמים, בלי לתת ללקוח מעבר לקו הטלפון להרגיש את סערת רוחי. שמעתי את בקשתו והעברתי את השיחה לאחד מרואי החשבון.

"בבקשה, קחי את העט, בבקשה", התחנן. מקצה העין ראיתי קופסה מאורכת ויקרה. הוא עמד שם, ידו הצלופחית רועדת באוויר, בתחינה, אוחזת בקופסה... ואני חששתי שמישהו מהמשרד יבוא, יראה את הסצנה המוזרה הזאת ויחשוד בכשרים.

"טוב, בסדר, אקח את העט, אבל תבטיח לי... אה, אתה בטח לא תקיים..., תשתדל לא לגשת אליי יותר, אלא רק בענייני עבודה"! אמרתי ונטלתי מידו במשיכה את הקופסה המהודרת, פתחתי את המגירה וזרקתי אותה פנימה וסגרתי את המגירה בטריקה.

הוא עמד עוד רגע קט, הביט בעיניי המושפלות והלך, מותיר על שולחני את כוס הקפה בחלב שהכינו לו, ממנה לא שתה. יותר לא ראיתיו, לא במשרד, לא ברחוב ולא בשום מקום אחר, תודה לאל!

אני משערת שתשאלו את עצמכם, מה עשיתי עם עט הזהב? בוודאי תגידו: "מכרת אותו". לא, לא מכרתי אותו. תגידו: "השתמשת בו בכיף וכתבת בו שירים וסיפורים, כמו שאמר האיש". לא, לא השתמשתי בו.

יש לכם רעיון אחר? ספרו לי ואולי תגיעו לתשובה הנכונה.