מרוקו - הבורות שלטת

לכל המנגחים את נתניהו, באשר לשלום עם מרוקו, שוב מוכח עד כמה הבורות שלטת, מה גם שכל ניגוח מהווה ניסיון להפוך לדגל. במקרה הזה לסמרטוט. בחבל הסהראווי האמור, הייתה תביעה לעצמאות. אך היא הייתה מינורית. מאוריטניה העלתה תביעות בעבר, אבל נסוגה מהן לחלוטין, לאחר שכשלה מול הצבא המרוקני. גם אין שם במקור תנועה לאומית אותנטית, זולת הפוליסאריו, הנתמכת על-ידי אלג'יריה. גם זו כשלה עקב מאבק דומה.

מרוקו הטיבה לקיים מדיניות של התיישבות באזור ובכך צמצמה עוד יותר את הלגיטימיות של הפוליסאריו. ואז, משכשלו כולם, לאן הם רצו? ניחשתם נכון... אל המערכת הבינלאומית ואל האו"ם, כדי להושיעם, איך לא, ממרוקו האימפריאליסטית... מהאפרטהייד, שלא היה ולא נברא...
אבל כל זה לא חשוב... העיקר עוד ניגוח קטן בנתניהו, למה לא...

חלק מהדברים שנכתבו, לגבי השפעת ההסכם על ישראל, הם בבחינת הבל מוחלט. מרוקו היא מדינה חשובה בעולם הערבי, אף מרכזית בליגה הערבית. הטענה כאילו רבין את פרס עשו מהלך דומה, היא בגדר שטות. נהרות הדם שנשפכו ברחובותינו בתקופת האינתיפאדה השנייה, שמו את כל "ההישג", דאז, לריק מתוכן. מה גם שכדי להוסיף מרור לאינתיפאדה, מרוקו מצאה לנכון לנתק עמנו את הקשרים הדיפלומטיים. חיזוק משמעותי למעמדו של ערפאת.

עכשיו בצעד של מרוקו יש החלשה משמעותית של הפלשתינים, שלא לומר אף צפצוף עליהם.
מדובר בפירוש בהישג משמעותי של רה"מ (ושל ישראל), שידע, שוב, להתניע את המנגנונים הנכונים בחו"ל, על-מנת להביא אותו לכלל ביצוע, ממנו נהנה כולנו, גם אנשים כפויי טובה וחסרי דעת המנסים לגמד את ההישגים האחרונים של רה"מ, במסגרת מאבק פוליטי עלוב כאן, בישראל פנימה.

שעת נעילה

הסדרה שעת נעילה, הסתיימה באנחת רווחה. היא לקתה בחֶסֶר גדול מאד. למעשה היא חזרה על הליקויים הקשים של המדיה, המציגה שוב ושוב דפוסי הפעולה המשועבדים לחלוטין, לגחמותיה הפוליטיות. שוב ושוב היא מכסה, חדשים לבקרים, את המלחמה ההיא, אך בעיקשות, לא את האופן שבו נסתיימה.

נזכיר על קצה המזלג. בזירה הדרומית, התהפכו פני המלחמה ב-14.10 לחלוטין. למחרת עברה אוגדתו של שרון את התעלה. בצפון חלה תהפוכה כעבור 5 ימים בלבד, כאשר צה"ל כבש את "המרפסת", הצופה פני דמשק. גם שם המהפך היה מוחלט.

אנחנו מגדלים דור שאיננו יודע מהי תמונת הניצחון, לא בצפון (40 ק"מ מדמשק, איום ארטילרי על הבירה הסורית), ולא בדרום, אוהל שביתת הנשק, 101 ק"מ(!), מקהיר (דגל ישראל בחזיתו).

לא תמצֵא אצלנו תמונת ניצחון כמו הנפת הדגל באיווג'ימה, כאן היא תהיה בבחינת חילול הקודש. ושם? בארה"ב? כל ילד מכיר אותה. ולמה? כי העובדות כאן בבית שלנו, לא באמת מעניינות את היוצרים, מעניינת אותם הפוליטיקה הנמוכה, הרדודה, מעניין אותם לפעול על-פי כללים של הינדוס התודעה המתמיד. מצערת העובדה שהתקשורת תומכת בקו הזה. מצער, אך צפוי וידוע מראש.

המוכיחים בשער - נביאי השקר המודרניים

פרופ' ישעיהו ליבוביץ ז"ל, חמד לעצמו את התפקיד של מוכיח בשער. כמו עוד חברים מהאקדמיה. גם פרופ' זאב שטרנהל הלך בדרכו במינוחים שונים. הוא נפנף במושג פאשיזם, במשך שנות דור, אף לא נמנע מלעשות בו שימוש תכוף בהופעותיו בחו"ל. מדינת ישראל כהדום לרגליהם. מוכפשת ומבוזה. כמה קל. לא נגד אירן. חלילה שם אין פאשיזם... לא נגד טורקיה. חלילה, שם אין פאשיזם...

בימים קדומים היה מצבם של הנביאים או המתחזים לנביאים מר וקשה חברתית. אבל הם כתבו את התנ"ך, ובמקרים לא מועטים, נבואתם התגשמה. לכן הם זכו כבר אז בכותרות. ומה היום? היום קל לזכות בכותרות ולהיות תמיד בפוקוס של תשומת הלב הציבורית, גם אם מדובר בדברי הבל, בנבואות שקר, מראשיתן ועד סופן. ובלבד שתהיה אנטי ציוני, שתהיה 'רקלאביבי'. אני כולל בכך גם את הסופרים המתנבאים ולא אנקוב בשמות. הנבואות הללו הן נבואות שקר. המציאות היא הפוכה. ישראל מתחזקת. אבל הביקורת ארסית במיוחד. כל המרבה הרי זה משובח, התרומה לרייטינג תמיד רצויה.

אף פעם לא הייתי מחסידיהם המתלהמים. רצונו הבלתי ניתן לריסון של חלק גדול באקדמיה, בברית עם כל שונאי הימין, ועם כל שונאי האתוס הציוני, עולה על שורת ההיגיון, עונה גם (בשלילה), על הצורך המוסרי להשיב ביושר מה מציע הימין לעם ישראל, ומה מציע השמאל. ובמיוחד בשים לב לפטירתו, בשעטו"מ, של התהליך המדיני, ז"ל. הפעם בתמיכת מדינות ערב.