כאשר סארטר השתעמם

שבעים ושבע שנים מאז מתה אנה פרנק מתשישות ומחלות במחנה-הריכוז ברגן-בלזן, נמצאו כביכול הוכחות בעזרת מחשבים וטכנולוגיה חדישה, כי מי שמסר את משפחתה ואותה לנאצים היה מלשין יהודי. "הגילוי" הסנסציוני הזה נעשה דווקא עכשיו, כאשר הגל האנטישמי באירופה, בעזרת תעמולת הכזב של האיסלאם הקיצוני חוזר שוב לאגדה הכל-כך חביבה על מיליוני גויים המאמינים שהיהודים הלשינו על ישו ומסרו אותו לרומאים. כל "חשיפת האמת" הזאת נעשתה באמצעות תקשורת שתכונתה העיקרית היא חיפוש שערוריות ופתרון תעלומות כביכול, על הרקע הנוצרי של "הבגידה בישו" - על-רקע זה נמצא בלש אמריקני בגימלאות שנענה לחבריו ההולנדים והפיץ שמועה על "המלשין" היהודי שהלך בדרכי יהודה איש-קריות. כמה קל להאשים את היהודים הרעים והבוגדניים בגורלם המר של יהודים כמותם? ולמה לא להאמין להשערה זאת ההופכת לעובדה אצל בעלי-אינטרסים כגון בימאי סרטים, תסריטנים וסופרים - שעוד יעשו מחזמר וסרט והצגה על היהודי הרשע שהתנכל לנערה היהודייה הטובה. ואמנם, עם כתיבת שורות אלה נודע כי בהולנד נאסרה בינתיים הפצת הספר שענין זה הוא נושאו, מאחר שהיסטוריונים כינו את התחקיר והספר כ"גבב שטויות משמיצות" (ידיעות אחרונות 2.2.22). אולם הנזק ליהדות מזה - והתועלת לאנטישמיים מאידך - כבר נעשו.

הדבר המזעזע ביותר בסיפור מקושקש זה הוא המקום שהקדישה העיתונות העברית שלנו בארץ לכך. מאז מעצרה של אנה פרנק ומשפחתה חלפו 77 שנים. כל העדים לכך נמוגו כולל המשטרה ההולנדית שהייתה שותפה לגסטפו, ההולנדים שעבדו במשרדו של אביה של אנה פרנק; השכנים באותו בניין ובבניין האחורי הצמוד אליו, פקידי העירייה של אמסטרדם שבוודאי החזיקו רישומים עם כתובות היהודים בעיר; אנשי משרד-הפנים ההולנדי שרשמו את המשפחה עם כניסתה להולנד כפליטים אחרי עליית היטלר לשלטון ב-1933, מכרים וחברים בני שלושה דורות - כל אלה מזמן אינם עלי-אדמות - אך כל "החוקרים" הדיגיטליים החדשים אינם זקוקים לעדויות, הם מסתמכים על דעתם הקדומה נגד יהודים ועל איזה פתק אנונימי משנות השישים שמישהו שלח לאביה של אנה, היחיד שנותר בחיים מהשפחה ובו נקטו שמו של מלשין יהודי. איש לא ראה את הפתק וצילומו גם לא פורסם בעיתונות - לא ידוע מי כתב אותו - אך זה "לא מזיז" לחוקרים הדגולים. לא ידוע אם היה פתק או שפוברק על-ידי אנשים שרצו להגן על שמם הטוב של ההולנדים.

אדישות

אך מדוע צריך להאמין לסיפור שכזה? בהולנד היו ערב מלחמת העולם השנייה 140,000 יהודים ומהם נותרו רק כ-20,000 איש אחרי ההשמדה מאסיבית של יהדות זאת (אנצ'-עברית כרך יג' עמ' 756-7). האם יהודים "הלשינו" על 120,000 יהודים שהושמדו? לנאצים ההולנדים ששיתפו פעולה עם גרמנים לא היה שום קשר לכך? לא הם וסביבתם גרמו לרצח? הוכח שאפשר היה גם לנהוג אחרת. הן ארצות כגון בולגריה וטורקיה ששיתפו פעולה עם הנאצים (בולגריה) או נותרו ניוטרליות (טורקיה) - ובהן התחמקו בפירוש למסור את היהודים. וגם אם נניח שיהודי "הלשין" על יהודי כדי לנסות ולהציל את משפחתו, עדיין מי שעצר את היהודים, אלה הם ההולנדים הנאצים, ומי שרצח אותם אלה הגרמנים - אך שלושה דורות אחרי השואה מי זוכר פרטים "קטנים" אלה? - ונותר רק הסיפור הבדוי בדבר "המלשין" היהודי - יורשו של יהודה איש-קריות, סיפור המטהר את העם ההולנדי ומטיל את האשמה על היהודים.

יש גורם נוסף שיש לקחת בחשבון והוא האדישות של מי שאינם יהודים ביחס ליהודים. השמאלניים ההומניסטים כביכול שישבו בפאריס תוך אדישות מופגנת לגורל היהודים - סארטר וידידתו סימון דה-בובואר היו אדישים ורק נהנו מן החיים הטובים בפאריס ולא אמרו מילה נגד היחס ליהודים. על כך כתב קאמי בספרו "הנפילה" את המשפט הבא שחוקרי הספרות רואים בו כתב אשמה חמור נגד סארטר. בסיפור משוחחים שניים על מה שאירע ליהודים באמסטרדם והאחד מספר: - "אני גר ברובע היהודי, או ברובע שנקרא כן עד שבאו אלינו אנשי-היטלר ופינו בו מקום. איזה מרחץ! שבעים וחמישה אלף יהודים שגורשו או נרצחו. הרי זה ניקוי בעזרת שואב אבק. מעריץ אני שקידה זו אורך רוח שיטתי זה! כשאדם חסר אופי, ראוי לו שימצא לו שיטה"! ("הנפילה, גלות ומלכות" של אלבר קאמי, הוצ' ספרית-פועלים, 1975 עמ' 12). בהקשר זה כדאי לזכור את תשובתו של סארטר לשאלתה של חברתו סימון דה-בובואר אם חש שחרור עם סיום המלחמה, כאשר שוב התחילו המסיבות העליזות - והוא עונה לה: - "כן, היה זה שחרור, אנחנו השתעממנו נורא בזמן הכיבוש" ("אדייא - שלום לסארטר", תרגום אנגלי הוצ' פנגוין 1985, עמ' 318). אכן - הם השתעממו כאשר אנה פרנק נעצרה והושמדה. כמו רוב ההולנדים הם האשמים ולא היהודים.