אחרונה בזחל"ם

כמו בספרה הקודם, "רשימת האימהות" (2017), גם בספר זה גלי מיר-תיבון יוצרת מאירוע היסטורי אמיתי דרמה היסטורית; קרב לטרון, סדרה של חמישה ניסיונות כושלים של כוחות צבא ישראלים לכבוש את מתחם לטרון, שהוחזק על-ידי כוחות צבא עבר הירדן בין ה-25 במאי ל-18 ביולי 1948, במסגרת החזית הירדנית במלחמת העצמאות. באותה תקופה, שחלה בעקבות המרד הערבי הגדול בשנים 1939-1936, לטרון היה בשטח המדינה הערבית, ולכן מדובר במערכה שנתפסה כמכרעת מאוד, היות שמדובר בגישה לירושלים. דוד בן-גוריון ייחס לקרב זה חשיבות רבה, היות שעל הכף היו מוטלים ביטחון תחבורתי, כלכלי, ביטחוני ומדינתי.

הספר הוא על נערה אחת המסתתרת בזחל"ם פגוע, אחרי שכל חבריה לצוות נהרגו. כוחות האויב מתקרבים מרגע לרגע, והיא עם רימון ביד וזועקת לעזרה בקשר. ישנה מלחמה, אך ישנה גם אהבה ברקע. קוראים לה הדס, והיא נערה שנמלטה מאימת השואה בפולין, וכל רצונה הוא להשתלב בחברה הצברית, הביקורתית, כלפי ניצולי השואה.

בספר ניתן לפגוש מספר קולות; כל דמות מביאה את הזווית שלה, וכך מיר-תיבון מצליחה לפרק את התמונה ההרואית והמתבקשת של מלחמת השחרור. כקוראת, מצאתי את עצמי נכנסת לתוך הדמויות, חשה אותן ומגלה סיפור יוצא דופן. מיר-תיבון אינה משתמשת בסנטימנטליות ולא מגישה לקורא את העלילה על מגש. הספר דורש קריאה קשובה ופנימית, כי העלילה, כמו ספרה הקודם, מטלטלת.

הסיפור מתחיל ביום שני, 31 במאי 1948, בשעות הבוקר. הדס מנסה להפעיל קריאות במכשיר הקשר במשך כשעתיים. מנתקת ומחזירה, מנתקת ומחזירה, ועדיין לא נשמע קול אנושי. היא רק מקווה שמישהו ישמע אותה. למעשה, רק היא נשארה. נהג הזחל"ם זינק החוצה למשמע פקודת הנסיגה, הלוחמים גם כן ברחו, בעוד אחרים נהרגו מהרימון שזרקו הירדנים מבניין המשטרה בלטרון, והדף תלש את אוזניה. ספוגה בדם היא החלה לקרוא לעזרה.

היא הרגישה כי הזמן זוחל. הרגישה שהיא נחנקת. היא מזיעה מפחד ומאמץ, אך יודעת שעליה לצאת איכשהו מהזחל"ם. המראות הקשים לא מרפים ממנה. היא נזכרת במה שמפקדה, יאקי, היה אומר לה: "רק אל תפלי בשבי, רק אל תיכנעי. אל תיפלי בחיים (עמ' 10)". והיא הייתה נחושה, אך מצד שני מפוחדת. מישהו בכלל יבוא?

יאקי תמיד ראה בה בעלת ברית חשאית. "ילדת חוץ" בקיבוץ, זאת מ"חברת הנוער". מעולם לא דיברה ביידיש, מעולם לא דיברה על בית הוריה, מעולם לא דיברה על המלחמה ההיא. יאקי קיבל את כינויו כי היה יקה, והוא לא ויתר על יציאה לקרב הזה. זה בכלל לא היה אפשרי. הדס רצתה להוכיח לכולם שהיא הרבה יותר מאותה ילדת חוץ שמצאה את עצמה בקיבוץ מאז שהגיעה לארץ. היא רוצה להיות הנערה שנלחמת עד הסוף. היא גם נזכרת בנתן, אהוב לבה שעזב אותה, ואולי תנסה לחדש את הקשר עמו.

התקופה המדוברת בספר הנה שבועיים אחרי הקמת המדינה. בתקופה זו בכלל לא יכלו לחגוג את הקמתה, מכיוון שמלחמת השחרור נהמה. הדס נזכרת כל הזמן בתקופת חוסר האונים שלה באירופה, בהיותה מיעוט נרדף. גם עכשיו היא מרגישה כך, ואולי גם שאף אחד אינו ממהר להצילה.

כאמור, מיר-תיבון לוקחת מאורע היסטורי, ומביאה לתוכו את סיפורה האישי של הדסה למפל, דרך עיניה ודרך תעצומות הנפש שלה. יש כאן כתיבה אינטנסיבית אך מאופקת, כל מילה נמצאת במקומה, ונוצר כאן סיפור עצוב. הדסה, שהתנדבה להיות האלחוטאית של מפקד הכוח נותרה אחרונה בזחל"ם, והבינה שעליה להינצל, איכשהו. מיר-תיבון מביאה את סיפורה ואת סיפורי המתיישבים, את סיפורם של הכפרים הערביים ששכנו ליד הקיבוצים והמושבים, היחסים ביניהם, תוך תיאור המציאות כפי שהיא.

מיר-תיבון לא עושה הנחות ומשתמשת בתיאורים אינטנסיביים, חדים ומזעזעים, המובאים ממספר זוויות וקולות, ללא שיפוטיות ותוך שימוש בתיאור אותנטי, הכתוב מתוך פנימיותה של המחברת.

הסיפור כאן מרגש ומרתק, מעביר ביקורת חברתית ושם את הדברים על השולחן. מיר-תיבון יוצרת כאן כתיבה נשית חתרנית ובלתי מתפשרת, המלאה בתיאורים מרתקים, היסטוריוגרפיה הנכנסת בסיפורה של הדס ובדמותה ומשתמשת בהרבה חמלה.

כאמור, זהו ספר המזמן קריאה קשובה, מדויקת, פנימית ולא סנטימנטלית, בדומה לספרה הקודם. מיר-תיבון אורגת זיכרון וחלום ומציגה את המציאות כפי שהיא. הזוועות, האימים וחוסר הוודאות - כל אלה יוצרים דמות מרתקת ונחושה, כואבת ומשלימה, הנלחמת על עצמה תוך שימוש בכוחות פנימיים שרק מיר-תיבון מצליחה להעביר.