אפרת שחם מלינה, בשם האב

בואו נכיר רגע?
אני אפרת, הבת של ניסו שחם. כנראה שלא כל ה-600 חברים שלי פה בעמוד באמת מכירים אותי, או את השושלת המשפחתית שלי.
ניסו שחם, נו אתם יודעים, עבריין המין המורשע.
סיפור מסעיר, לא? קצין משטרה בטופ 10. בתפקיד הכי מרכזי. מועמד מוביל למפכ"לות.
נחקר בקיץ 2012 בחשד שהטריד מינית "עשרות" שוטרות זוטרות.
וואלה בהחלט יכול היה להיות מסעיר. לו היה זה מחובר למציאות באיזשהו אופן, ולו הקטן ביותר.

תשמעו רגע, אני לא בנאדם מי יודע מה מחובר למסורת. אבל יש משהו בחודש אלול, בכל זאת.
אנחנו אמורים לחפש תשובות לשאלות פשוטות ומהותיות, להתבונן בעצמנו, לעשות סוג של חשבון נפש פנימי וחיצוני. מסע של סגירת שנה לקראת עוד אחת שתתחיל.

ויש גם בחירות באופק הנראה לעין. וגם אבא שלי השתחרר לפני שבועיים מהכלא. ויחד איתו יצאנו כולנו מסוג של כלא. אז מכל הסיבות שמניתי ומאלה שלא, אני מרגישה שכל המילים שגרות אצלי בראש ובלב בעשור האחרון מרגישות מוכנות להיכתב. שחור על גבי פיד.


אזהרת מסע
בהפוך מבתי המשפט, אני לא מתכוונת לעשות הנחות לפרקליטות. והאמת המרה על התנהלותה, לפני תוך-כדי ואחרי הכל, תאמר כאן. וגם אכתוב קצת על הקשר המטריד, השבטי לא פעם, של שבט "אוכפי החוק" ובהם הקשר בין שופטים ופרקליטים.
מי שלא אוהב שעננים מסתירים לו את כל צבעי הקשת, ומעדיף להמשיך להאמין שהכל טוב, נכון וצודק, מוזמן להיפרד ממני כאן.

הנה:
בתיק של אבא שלי אין מתלוננות. אין. וגם לא היו.
ולא, לא בגלל שהן היו בחורות צעירות שהכינו לו קפה וחששו ממרותו. ועל-כך גם הן העידו. פשוט כי היו אלה קשרים בהסכמה בין אנשים בוגרים. וחכו רגע עם המוסר, אגיע לזה.
במשטרה, אז וגם היום, לא קיים איסור על קיום קשרים בהסכמה בתוך הארגון (בדומה למקומות עבודה אחרים). ושימו לב: גם לא בין מפקד לכפיף.
ולפני האירוע של אבא שלי וגם אחריו אף אחד גם לא עמד לדין משמעתי על-כך.
כן, קראתם נכון. תזכרו את זה להמשך.

כל הפרשה הזו התחילה ממכתב אנונימי שמי שלחץ על כתיבתו היה קצין משטרה שאבא שלי הזיז הצידה. בעדה שלנו זה נקרא "סגירת חשבונות".
עשרות נשים הוזמנו לחקירות. הן נחקרו באמצעים פסולים ואסורים. חלקן הגדול לא התנהלו בחדרי החקירות ולא תועדו, כי הן לא עלו בקנה אחד עם התזה של הפרקליטות, שהיא הרשעה בכל מחיר. קטע.


ממשיכים?

אז ככה, הפרקליטות הבינה מהר מאוד שאין עבירות מין. כך העיד ראש צוות החקירה בבית משפט בזמנו.
מה עשתה, שואלים? ניסתה להגיע להסדר טיעון עם אבא שלי. כזה שאין בו עבירות מין (כי אין כאלה) אבל יש בו הפרת אמונים.
כי ככה זה במשחק הזה שלה, you win some you lose some.
אבל אבא שלי לא הסכים להודות במה שאיננו עבירה פלילית.
וכמה שזה עצבן אותם!
אבא שלי, אגב, המשיך להביא להם את הסעיף לאורך כל הדרך. הוא לא יישר קו. הוא לא סתם את הפה. הוא לא השפיל מבט ואפילו התראיין. זה היה בלתי נסלח מבחינתם.
ואז הוגש כתב אישום.
הוא מפחיד והוא מלא בשקרים שיש להם ייעוד, אל תתבלבלו. הם הכלי של הפרקליטות לסחוט באיומים הסדרי טיעון. זו השיטה. שיטה רוחבית אגב. ממש לא רק בהקשר של אבא שלי. שווה שתדעו, ששלוש נשים שנחקרו באותה חקירה, מנהלות תביעת פיצויים נגד מח"ש והפרקליטות על אותה חקירה מוטרפת מאז. במהלכה, כך לדבריהן, גם הן נסחטו באיומים. הן גם הוטרדו מינית על-ידי החוקרים, הושפלו והוחפצו. "אולצנו להפליל את ניסו שחם". כך הן העידו בבית המשפט המחוזי, לפני 4 חודשים, בעת שאבא שלי מרצה את המאסר.
"הוא היה צריך להיות מפכ"ל ואסור היה לתת לו" - כך העידה החוקרת (המתעללת/המחפיצה). ובהמשך אמרה: "אני באה מבית דתי ולא מקבלת את זה". באירן? לא, ממש כאן.

מניחה פה רגע, לבדיקתכם:
האם ארגוני הנשים דואגות לשלוש הנשים האלה שמלינות נגד המדינה? בוודאי שלא.
ואם אתם שואלים למה נהגו בהן כך, אני אספר לכם. כי נורא רצו להפליל את אבא שלי. ומי שלא שיתפה פעולה שילמה מחיר אישי כבד (חלקן היו נשואות וכבר אינן).

וכעת סיפור קצר על גלגולן של שלוש ערכאות:

• בבית משפט שלום - אחרי 5 שנים של משפט, עדויות, תמלילים, ראיות - השופט החליט לזכות את אבא שלי על שלושה מתוך ארבעה סעיפי אישום. זיכוי מהדהד. סיקור נרחב. אפשרות לביקורת ציבורית קשה על הפרקליטות? כנראה שכן. כל אלה היו מנוע וטריגר להתחמשות בעובדות חדשות לגמרי, למרות שהודיעו שהם לא מערערים על העובדות (בערעור שלהם למחוזי). האם טענות ועובדות שלא נטענו בעבר, זה חוקי במשפט הישראלי? לא. האם זה הזיז להרכב השופטים (לכאורה) במחוזי? גם לא.

• אז מה קורה במחוזי? - הרשיעו את אבא שלי, בהתבסס של עובדות שגויות שכבר הופרכו. על מה הם התבססו? על כתב האישום, כמובן. כמו ערכאה ראשונה עם סייג "קטן": ללא התייחסות לקביעות העובדתיות, לראיות, ולהוכחות. אופס. ברור שגם רוח התקופה היוותה משקולת רצינית. ובל נשכח את התקשורת, אותה מזינה הפרקליטות. גם היא תכתיב את הדין של אבא שלי.

• גלגול שלישי ואחרון - אבא שלי הגיש רשות ערעור לעליון. הרשות התקבלה סביב השאלה: האם ניתן להרשיע אדם בעבירה פלילית אחת כאשר כל אחד מהמעשים שעשה איננו מגבש עבירה פלילית?? ומה התוצאה, אפוא? יש תקדים!! לראשונה אימץ בית המשפט העליון ברוב של שני שופטים מתוך שלושה ובניגוד לדעת המיעוט את "תזת הצבירה", כפי שהם קוראים לה. כלומר, אין עבירה ועוד אין עבירה ועוד אין עבירה = עבירה פלילית. מה זה אומר? עוד פעם אכתוב - אימוץ של "תזת הצבירה" אפשר את הרשעתו של אבא שלי בעבירה של מרמה והפרת אמונים, בשל "צבר התנהגויות", חרף העובדה שכל אחת מהן לבדה אינה עולה לכדי עבירה פלילית.

מברוק גם לכם

היום זה אנחנו, מחר זה אתם.
האם התשתית הזו הונחה לראשונה בבית משפט בישראל על-מנת להרשיע את ביבי? שאלה טובה. ואני ממש, אבל ממש לא ביביסטית.

גזר הדין.
אבא שלי קיבל 10 חודשי מאסר בכלא בגין עבירות מין ברף הנמוך, גם לדברי הפרקליטים, ועל העבירה החדשה של צירוף מעשים שאינם עבירה שהוכנסו לעבירת הסל הגדולה מכולן: הפרת אמונים. 10 חודשים.
עבור מביני דבר אחד או שניים, זה קצת פחות קרקע מתחת לרגליים.
עוד אבן יסוד של דמוקרטיה, של שלטון החוק ושל עקרון החוקיות הלכה לעולמה. יהי זכרה ברוך.

כלא.
כמו כל אסיר שמרצה עונש בכלא, יש מה נקרא קיצור שליש וקיצור מנהלי.
יש חוקים בנושא. יש כללים. יש תורה שלמה.
אבא שלי היה ראוי לשחרור מוקדם. כך קבעה הוועדה לשחרורים. חשוב לדעת שהוועדה הינה בלתי תלויה והיא גוף אוטונומי שבסמכותו לקבל את ההחלטה הזו.
מה תעשה הפרקליטות? תערער על ההחלטה הזו. בכל זאת, היא חייבת לציבור מלחמה עיקשת בעבריין מין!
ראוי שתדעו שכדי לערער על החלטת הוועדה צריך להוכיח אי-סבירות קיצונית שנפלה בהחלטה. אז היא תטען שאבא שלי מסוכן לציבור. קטע, הסתובב עשור בחוץ. האיש המסוכן הזה.
אבל המחוזי לא יקבל את הטענה. ובכמה שאלות מאוד פשוטות לפרקליטות, היא תחזור בה מהמסוכנות.
המחוזי יידחה את הערעור של המדינה, ויחליט גם הוא לשחרר שחרור מוקדם.

גלגול שלישי, שוב:
בצעד כמעט חסר תקדים (יש מקרים מאוד בודדים בתולדות המדינה), הפרקליטות תגיש רשות ערעור לעליון. גם שם היא תטען טענות חדשות. מה בתפריט? פגיעה אנושה באמון הציבור.
ואז מה אם היא לא טענה את זה בערכאות קודמות. שיטת מצליח. וואלה לעיתים זה עובד. זה עבד לה בעבר.
הפעם, זה לא עבד להם ורשות הערעור לא התקבלה. ומזל. שתישאר טיפהל'ה אמונה.

ועכשיו לכמה עובדות מעניינות על הפרקליטות ואחרים, ברשותכם
האדם שמוביל את מאבק השחרור של אבא שלי, הוא לא אחר מאשר פרקליטה של (חלק מ)המדינה בכבודו ובעצמו, מר עמית איסמן. למה חלק מהמדינה? כי כך הם רגילים לעשות בדרך של קבע למען המיליה החברתי, מקצועי, דתי, עדתי, מגדרי שלהם (כל התשובות נכונות).
אגלה לכם סוד עליו? הוא בעצמו נחקר בחשד לביצוע עבירות מין, אבל לא על-ידי המשטרה, זה לא בשביל פרקליטים. הוא נחקר בנציבות שרות המדינה. נמצאו ראיות לשני מקרים של הטרדות מיניות תוך כדי עבודה ביחס לכפיפות ישירות, אחת מתמחה. מה נקרא "זוטרה". רק שעבירות המין שלו טופלו בחדרי חדרים, "ברף התחתון של עבירות ההטרדה". והתוצאה? התראה בלבד של מנכ"לית המשרד פלוס קידום לתפקיד פרקליט המדינה, כבונוס על התנהגות טובה.

חושבת אתכם בקול: אילו איסמן היה מנסח את כתב האישום של עצמו; או אולי משה לדור/שי ניצן (פרקליטים של אותו החלק), הוא היה עושה צעידות ערב עם אבא שלי בכלא חרמון? יכול היה להיות נחמד, לא?

שי ניצן, דנינו, איסמן
עוד סוד? הגיעו מכתבים אנונימיים (שניים לא אחד כמו נגד אבי) על-כך שלמפכ"ל המשטרה לשעבר, יוחנן דנינו, זה "שניקה אורוות" אחרי אבא שלי, היה קשר בהסכמה עם כפיפה וצעירה ונמוכה ממנו בדרגות. "זוטרה". סורי, אבל הטרמינולוגיה לא שלי.
אבל מה קרה במקרה שלו? רוצים אינסייד אינפורמיישן?
יאללה בואו איתי.
דנינו מוזמן לחקירה. פרקליט המדינה דאז, שי ניצן, מורה לעדכן אותו לפני החקירה שהקשר עם אותה שוטרת באישון לילה מוקלט. מה שנקרא, מזהיר אותו לא לשקר. שיבוש הליכי חקירה?? תחליטו אתם.
למה ככה עזר לו? אה, שכחתי לכתוב. שי ניצן ודנינו היו יחד בצבא. אחים לנשק. לכן, העובדה שמותר לקיים קשר בהסכמה, היה אז טיעון שנטען מול מר דוד רוזן מנציבות המדינה כדי לא להמשיך ולבדוק את התלונה נגד דנינו. וראו זה פלא - זה עבד. התלונות נגד דנינו, שנתמכו בראיה פורנזית, כלל לא נחקרו.
פה, במקרה הזה, "אין תשתית לחשד לעבירה פלילית".
אותו המסטינג וזה.
הרשימה עוד ארוכה. והיא בעיקר מכילה צביעות, מוסרנות וכפל מוסר. זו כל התורה.

אפילוג/נימה אישית
הסיפור של אבא שלי מעניין כי הוא נוגע במוסר. ואנחנו כולנו יצורים שנורא רוצים להאמין שהם מוסריים וערכיים. ואיך אנחנו מאשררים לעצמנו את הרף המוסרי הנורא גבוה שלנו? על-ידי אי-מוסריותו של האחר.

כן, לאבא שלי היו קשרים מחוץ לנישואין. כולם היה בהסכמה ורצון חופשי. ואני כותבת את זה אף שהורשע בעבירה אחת של מעשה מגונה בבית משפט השלום - נשיקה לשוטרת שלא הייתה כפיפה שלו, לא ישירה ולא עקיפה. המחוזי דחה את ערעורו.
האם רציתי לדעת? לא, לא רציתי לדעת את זה. גם אימא שלי לא. גם האחים שלי לא.
אבל.. Shit happens.

הטרגדיה המתוקשרת הזו, גיבשה אותנו עוד יותר ממה שהיינו מגובשים. והיינו גם קודם.
קיבלנו כישורי חיים. למדנו על מורכבויות החיים, על טעויות, על אנושיות. על חמלה ומחילה. על גדילה ועל שינוי. אלול, לא?

אנחנו משפחה חזקה. אבל אילולא היינו, הסיפור הזה שסיפרתי לכם מלמעלה, בעובדות יבשות, היה הורג אותנו. ביחד וכל אחד לחוד. וזו כוחה של תעמולה שלילית. הפרקליטות היא מכונת תעמולה משומנת היטב. שלא נותנת ולא תיתן לעובדות לבלבל אותה. וזה מפחיד, לא פחות.
תכף שנה חדשה.

ואם הגעתם עד לפה אני מבקשת מכם קצת יותר להעמיק. קצת פחות כותרות ריקות מתוכן ואמת. וקצת להיות פחות קלים על ההדק ועל המקלדת. אבא שלי היה איש משטרה מבריק. 35 שנים. הוא אדם יוצא דופן. והוא ממש, אבל ממש לא עבריין.
הוא איש חוק. היה ויישאר.
והסיפור המשפחתי חוזר להיות שלנו.
והמוסר, מה איתו? מציעה שכל אחד יסתכל בראי על עצמו, ויתקן את מה שבא לו, אם בא לו. ללא תלות בעוונות של האחר.

ואם בכל זאת בחרתם לנהל רומן, תעשו טובה תבדקו שאתם נמנים על המיליה הנכון:)

יאללה שנה טובה,
אפרת.