עצי נוי, מדשאות משובצות בפרחים, אגם ובו סירות שטות בשלווה. אתר של נועם ורוגע שמימי בפאתי ברלין בדרום מערב. זוהי "ווילה וואנזה" הווילה שעל האגם. בשנות ה-1930 היא נרכשה בידי הס"ס.
מה שקרה ב"ווילה וואנזה" בינואר 1942 הכל יודעים, נכון יותר, מי שרוצה לדעת יש שפע של פרטים, כולל הפרוטוקול של הישיבה שבה תואמה השמדת יהדות אירופה. אולם, זאת יש לציין - אין תמונה של הוועידה. לעת הזאת התמונה העדכנית המשמעותית, היא זאת שלנו, שרידי השואה שהובאו לשם.
צרופה של קבוצת שורדי שואה לפמליית ראש הממשלה
יאיר לפיד לברלין ול"ווילה וואנזה" זכתה לסיקור בארץ ובעולם. מטבע ענפי המדיה, שהם סוקרים נושאים כלליים, בעיקר מדיניים ופחות ערכיים, אני מדגיש את האירוע כייחודי לי, לא רק כבלוגר אלא כשורד שואה שהעביר מסר. גם החשיבות שאני מייחס לזה היא שלי, ואינה מבטאה איש זולתי.
משלחת שורדי השואה
לראש הממשלה זה היה גם ביקור מדיני של פגישות עם קנצלר גרמניה וכמה מבכירי השלטון. בפועל נוכחותם של שורדי השואה הפך, להערכתי, לעיקר.
לשכת ראש הממשלה פנתה אל המשרד לשוויון חברתי, שהוא המשרד שבו נמצאת "הרשות לניצולי שואה" והוא זה שבחר את חברי המשלחת והפקיד על המשימה את עדי ארמוני שעוסקת בניצולי השואה, בעיקר בהיבט הערכי, והיא זאת שתאמה את כל הלוגיסטיקה הלא פשוטה. מן הרגע של העברת הגבירות והגברים הקשישים אל נמל התעופה בן-גוריון, הסידורים המהירים בטרמינל ועד העברתם לבתיהם למחרת בלילה וכל השלבים של פגישות, הסעות, תיאומים, עטופים בהרבה תשומת לב, מסירות, חום ויעילות. בוואנזה הצטרף אליה מורן נציג המטה לביטחון לאומי בטיפול המסור והאינטנסיבי במשלחת.
בל נשכח שמדובר בקבוצה שהגיל של חבריה או שפשף את ה-90 מלפנים או שעבר אותו, כמה שנים - כמוני. וכל הטיפול, לרבות אל המטוס בהמראה ומן המטוס בנחיתה - הוא אתגר לא קטן. ואלה היו חברי הקבוצה: פנינה קציר, שושנה טריסטר, אברהם רוט, ישראל מילה וצבי גיל. כל אחת ואחד והאסוציאציות שלו לגבי המשמעות של אותה ועידה ב"ווילה וואנזה". פרבר של ברלין מדהים ביופיו שבטבורו שני אגמים, הגדול והקטן.
בין הפגישות הפורמליות שהיו לקבוצת שרידי השואה הייתה פגישה ושיחה עם שר האוצר הגרמני, כריסטיאן לינדר. לי זה היה קצת מוזר שבחרו בפגישה כזאת. אם כבר - אז עם שר החינוך והתרבות, למשל. נמסר לנו כי מדובר בידיד ישראל שעושה רבות למען מדינת ישראל. ואכן כמה ימים לאחר מכן, בפגישה של השרה לשוויון חברתי, מירב כהן, בברלין, לרגל מלאת 70 שנה להסכם לוקסמבורג על שילומים מגרמניה, שר האוצר הודיע על העברת כספים לישראל למען הניצולים הנזקקים. אפשר גם שהקנצלר שולץ ייחס חשיבות לכך בהיותו בעצמו שר האוצר בממשלתה של אנגלה מרקל. התחושה שלי הייתה כי שרידי השואה מזוהים בעיקר בכול הנוגע לפיצויים ושילומים מגרמניה. זה איכשהו הפריע לי. אולם לאחר מעשה, הפגישה הייתה חשובה, שכן השר שנמנה עם צמרת הממשלה שמע בסבלנות רבה את דברי המשתתפים, ביניהם גם בנושא החומרי, אך לא כעיקר.
המסר שלי
מאוחר יותר, ישבנו כולנו, הקנצלר שולץ המארח, ראש הממשלה, יאיר לפיד, חברי המשלחת ומלוויהם. אותי לוותה בתי האמצעית ראומי. זה היה באותו חדר הישיבות שבו נדון "הפתרון הסופי", אך על השולחן היו פרחים צבעוניים מאוד, ורדים, שאפשר וחלק מהם גדלים באתר הירוק והיפה הזה.
לאחר דברי הפתיחה של המארח ושל ראש הממשלה, נשאו דברים השורדות והשורדים, מי בקצרה ומי באריכות תוך קשב מתמיד של שני האישים מבלי להראות ולו רמז של חוסר סבלנות, כזאת שלעתים נמתחה. ראש הממשלה יאיר לפיד נתן לי את רשות הדיבור וזה מה שאמרתי:
מכובדי קנצלר גרמניה מר אולף שולץ, המארח. מכובדי ראש הממשלה יאיר לפיד שלו אני מכיר תודה על כך שהביא אתו קבוצה של שורדיי השואה. שמי צבי גיל, לשעבר צבי גלזר. אני עיתונאי וסופר. נולדתי למשפחה עשירה ומכובדת. סבי היה ראש הקהילה היהודית שמנתה 10,000 נפש בעיר במרכז פולין שמנתה 25,000 תושבים.
בינואר 1942 כאשר הפשע המזוויע, הלא ייאמן וחסר התקדים - התוכנית לחסל את העם היהודי באירופה - תוכננה, המשפחה שלי הייתה עדיין בחיים. שבעה חודשים לאחר מכן, באוגוסט 1942 רוב משפחתי - אבי, אחיי, סביי, ורבים מבני משפחתי נחנקו למוות ברכבי גז הציקלון. גופותיהם הוטלו לבור בגיא ההריגה בחלמנו ושם הם נשרפו והבור כוסה בעפר. מקצתנו, כולל אמי ואני, גורשנו לגטו לודז'.
לבסוף בעת חיסול גטו לודז' באוגוסט 1944, כל משפחתי, למעט אמי ואני, הושמדו ושנינו גורשנו לאושוויץ ולאחר מכן למחנות ריכוז נוספים. אלמלא תושייה, או אינסטינקט חָייתי, של קפיצה מרכבת מוות בתחילת מרס 1945, אמי הייתה היחידה מכול משפחתי הענפה שהייתה שורדת את השואה. בהכירי את אמי אני בספק אם היא הייתה רוצה לחיות כשרידה יחידה. זה היבול של הזרעים שנזרעו על-ידי היידריך וחבר מרעיו הנאצים בשעה וחצי ומכול המקומות - דווקא במקום היפה הזה שנקרא "וואנזה". בשעה שהעם הגרמני שתק.
בסופו של דבר, אנחנו עופות החול - הפניקסים - ששרדו את הגיהינום עליי אדמות. הצלחנו לעלות מן האפר ולהגיע לארצנו העתיקה כדי להגשים את הלקח החיוני הראשון של השואה: מולדת יהודית ומאבקה לעצמאות שבה נטלנו חלק אנו, שרידי השואה, כמו חלק מעמיתי כאן. במרום שנותיי אני יכול לומר בגאווה שאני חי במדינה אשר בהולדתה השתתפתי וראיתי את שגשוגה במהלך שבעה עשורים. יתרה מכך, אני והשרידים האחרים היינו חלק מתקומה חדשה וחסרת תקדים. העדים לכך הם שלוש בנותינו, שלי ושל רעייתי יהודית המנוחה, ניצולת שואה, עשרת הנכדים ושלוש נינותיי.
לפני מספר שנים, בנותיי ואני ביקרנו בברלין. לקחתי אותן ל"שער ברנדנבורג" ואמרתי להן: "מצעד החיים היה צריך להתקיים כאן ולא באושוויץ, לבה של ברלין שסימל את אימפריית הרשע הנאצית וקורא בקול: "עשינו זאת. שרדנו, אנו חיים ואנו פה בברלין".
לפני עשרים שנה בטקס הסיום של הכנס הבינלאומי של מורשת ניצולי השואה (שנערך ב"יד ושם") היה לי הכבוד לקרוא את מנשר ניצולי השואה אשר את הקטע האחרון אקרא עכשיו:
השואה שייכת למורשת האוניברסלית של כל בני התרבות. היא שקבעה את אמות המידה לרוע המוחלט. לקחיי השואה חייבים להיות לקוד תרבותי של חינוך לערכים הומניים, לדמוקרטיה, לזכויות אדם, לסובלנות וסבלנות, ונגד גזענות ואידיאולוגיות טוטליטריות. מהר הזיכרון בירושלים יוצאת לעולם קריאתו של הלל הזקן: מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך ואידך זיל גמור.
זה המסר שלנו לאנושות. זאת המורשת לדורות הבאים.
