בדואיסטן - מדינת הבדואים בנגב

הספר החדש של מאיר דויטש, מנכ"ל תנועת "רגבים", נקרא בשמו המלא: "בדואיסטן, כך מדינת ישראל מאבדת את הנגב". הספר כולל כ-220 עמ' ומכיל מפות בשחור לבן ובצבע, תוכניות, תמונות וטבלאות בשחור לבן ובצבע. הספר חולק ל-6 פרקים כולל הקדמות ומנגנון הערות שוליים של למעלה מ-60 הערות.

בגב הכריכה האחורית נכתב: "בשנים האחרונות הפך הנגב לשטח הפקר. כמויות נשק בהיקפים בלתי נתפסים, השתלטות על קרקעות, גניבת חשמל ומים, סחר בסמים קשים, תעשיית גידול קנביס בשטחי האש בצאלים, טרור חקלאי, גביית דמי פרוטקשן ושדידת רכוש מבסיסי צהל - היא המציאות היומיומית בדרום".

עוד הוסיף דויטש 4 שאלות אליהן נחזור בהמשך: למה זכאי כל בדואי בן 18 לקרקע משלו?; מה הופך את הנגב למקום ראשון בעולם בשיעור הפוליגמיה?; איך נגנבים 400 מיליון שקל בשנה בתחנות דלק פיראטיות בדרום?; ומדוע הטענה שהבדואים הם "ילידים" מופרכת? למלאכת הספר היו שותפים העורכת מוריה תעסן-מיכאלי, ואחרים: אברהם בנימין, ישי פלג, ועוד.

במבוא מציג דויטש את תפיסת תנועת רגבים שתלווה את הספר לכל אורכו - הפער בין התדמית שיש לאזרח הישראלי לגבי הבדואים (אהל, קפה, גמל וכולי) לבין המציאות בשטח שהיא שונה לגמרי לדעתו ושהתקשורת והממסד מסתירים: וילות בנות 5 קומות, מכוניות פאר, נשק בלתי חוקי ושדות קנביס מוסתרים. בפתיחה מסביר הסופר את התגלגלות תנועת "רגבים" מגוף שולי וצעקני לתנועה ששמה לה מטרה לשמור על אדמות הלאום.

המחבר הוטרד מדוח טליה ששון (2005 - 2006), ובימי עקירת גוש-קטיף החל בוחן את חוקיותם של המבנים הבדואים בנגב. בשלהי 2006 צלצל אליו בצלאל סמוטריץ' וידע אותו שהוא וחבר נוסף הקימו תנועה "לשמירת אדמות הלאום". דויטש הפך לרכז הדרום של התנועה והחל להוביל סיורים של חברי כנסת ומעצבי דעת קהל בפזורה בנגב. ב-2008 החליט סמוטריץ' להפוך את התנועה לגוף פעיל עם ועד מנהל, פעילים, ולהגדירה כתנועת "רגבים". התנועה החלה להתמודד בזירת בתי המשפט, הכנסת והעיתונות. בשנת 2015 עזב סמוטריץ' לפוליטיקה ודויטש הפך למנכ"ל התנועה.

בפתיחה בפרק הראשון מציב הסופר את 5 הטענות שמשמיעות המפלגות והאקדמיה כלפי תנועת "רגבים" באשר לבדואים, בעיקר בפזורה. 1. הבדואים הם ילידים ומדינת ישראל היא במעמד של כובש קולניאלי ביחס אליהם. 2. הכפרים והיישובים שלהם נמצאים על אדמת הנגב מימים ימימה. 3. אם מדינת ישראל תכיר רק ב-45 כפרים היסטוריים, סוגיית הסכסוך הקרקעי תבוא על פתרונה. 4. הבדואים מבקשים להכיר בבעלותם על אחוזים זניחים בלבד משטח הנגב, והמהומה היא על לא מאומה. 5. וכמובן, שמקור הבעיה בקיפוח תקציבי שכולו אשמת המדינה והציונות שהיא גזענית. מכאן ואילך יעשה דויטש מאמץ להפריך את 5 הטענות הנ"ל. לפני עשור פרסמה התנועה חוברת שנקראה "מעשה בחמישה בלונים" וניתצה לדעתו את המיתוסים הללו אחד לאחד.

תחילה מתמודד דויטש מול הטענה כי הבדואים הם בבחינת ילידים (indigenous People), חיו כאן עשרות ומאות בשנים על תרבותם ומסורותיהם ובשנת 1948, כבש הצבא הישראלי הקולוניאלי את הנגב, נישל את הבדואים ומן הדין והצדק להחזיר להם את הזכויות הילידיות. לאחר שהאו"ם פרסם הצהרה בשנת 2007 בנוגע לזכויות של אוכלוסיות ילידות, הבדואים, לדעת דויטש, "התנפלו" על ההצהרה וביקשו שיוכרו זכויותיהם במסגרת הצהרה זו בישראל (בדומה לאסקימוסים, אינדיאנים ועוד).

דויטש מסתמך על פרופ' רות קרק וד"ר חבצלת יהל שקבעו כמה קריטריונים ברורים שאינם חופפים את הגדרות השמאל בארץ לצורך הגדרת אוכלוסיות ילידות ובהם: ילידים הם צאצאי התושבים הראשונים שחיו באזור; משך זמן ישיבתם על הקרקע חייב להיות ארוך, כאלפי שנים; עליהם היה להחזיק בריבונות טרום-קולוניאלית; לטפח קשרים ייחודיים עם האדמה עליה חיו; וזיהוי עצמי, כלומר כילידים והכרה בהם ככאלה מצד קבוצות אחרות. מכאן מנסה דויטש להפריך את חמשת הטיעונים הבדואים העיקריים.

לטענת הילידות עונה הסופר כי היהודים הקדימו את הבדואים בארץ ישראל מאז כניסתם לכנען, הבדואים הגיעו הנה, ברובם מערב הסעודית במאה ה-18, לפני הגיעם לנגב כבר שלטו כאן העותמאנים מאות בשנים. הקשר לאדמה אומנם חזק אך לאו-דווקא לאדמת הנגב, וטענת הילידות עלתה לדיון הציבורי באמצע העשור של המאה ה-21. בית המשפט דחה את טענת הילידות על-אף שפרופ' אורן יפתחאל הגדיר את הבדואים כ"עם ילידי קולוניאלי המתגורר במדינה מתנחלת" בשנת 2008.

השלטון העות'מני לא הכיר בבעלותם על הקרקע משום שלא נרשמה בטאבו אך סימן גבולות בין השבטים כדי למנוע סכסוכים (ראה בספרו של עארף אל עארף). כך נהג גם השלטון המנדטורי ולא ראה במפה תחליף לרישום בטאבו. החוזרים לאחר 1948 רוכזו באזור הסייג (ראה מפה בספרו של ארנון סופר). בשנת 1954 קיבלו הבדואים אזרחות ישראלית. בשנות השבעים של המאה העשרים הגישו הבדואים כ-3,000 תביעות בעלות על קרקע על מאות אלפי דונם בנגב.

המחבר מתעלם מטענת הבדואים כי אי-רישום קרקעותיהם באטבו נבע מחוסר ידע, מחשש מגיוס לצבא ומאי-רצון ויכולת לשלם מיסים גבוהה וכן מתעלם מטענת הבדואים כי עובדה היא שהשבטים מכרו קרקע ליהודים עד 1948, היהודים ראו בהם בעלי הקרקע, שילמו להם כדין ורשמו את תהליך הקנייה בטאבו. הקונים היו בעיקר קק"ל, הסוכנות היהודית ומחלקת ההתיישבות, בעלי הון פרטיים ועוד.

הוויכוח נטוש בין טענת הבדואים כי הם יושבים בסך-הכל על 3% בלבד מקרקעות הנגב והיקף התביעות שלהם הוא 650 אלף דונם, כלומר רק 5% מהנגב המשתרע על פני 13 מיליון דונם. טענת דויטש כי הבדואים מטעים ומדובר על דרישה של 3% מכלל קרקעות המדינה. ממשיך וטוען דויטש כי על-פי תמ"א 35, הבדואים יושבים בפועל על 21% מהאדמות המוקצות להתיישבות בנגב. יתר על כן קרוב ל-25 אלף בדואים תובעים בעלות פרטית על שטח קרקע הדומה לזה שבידי 7 מיליון יהודים. יתר על כן בשנת 1977 טענו הבדואים כי בנגב יש רק 45 אלף כפרים היסטוריים אותם הם מבקשים לבעלותם.

בשנים 2003 - 2006 החליטה ממשלת ישראל להקים את 11 יישובי אבו-בסמה כלומר, יישובים כפריים לבדואים. עמותת "רגבים", לטענת הסופר, ערכה מחקר עומק בארכיונים מרכזיים וגילתה שכל הכפרים הנ"ל לא היו קיימים בכלל לפני ראשית שנות הארבעים. העמותה סרקה באינטרנט ובצילומי אוויר ונוכחה לדעת כי לא מדובר ב-45 כפרים אלא ב-2,300 מקבצי מבנים, ונכון לשנת 2021 היו בהם למעלה מ-86 אלף מבנים בלתי חוקיים. כלומר הרעיון הפיכת 45 הכפרים לחוקיים יפתור את הסכסוך כביכול - אין לו שחר.

הסופר טען שארגוני השמאל מראים למבקרים את "השיג" העשוי כצריף עלוב אבל מונעים מהם לבקר בווילות הנהדרות שקמו סביבו. הוא מפריך טענת קיפוח בסיוע ולאחר בדיקה טוען כי הרשויות הבדואיות זוכות ל-90% תמיכה בתקציבן לעומת 39% להן זוכות רשויות עיירות הפיתוח בנגב. יתר על כן בסיוע דוחות ומספרים מנסה דויטש להוכיח כי הרשויות שהתפצלו מאבו בסמה נמנעות מלגבות ארנונה מתושביהן.

במקרים רבים אף מעלימות עין מגניבת חשמל ומים, ובחישוב מהיר הוא מגיע למסקנה שבהשוואה לרשויות היהודיות בנגב נגרם נזק כתוצאה מהתנהלות זו של למעלה מ-20 מיליון שקל. לאחר, שלכאורה, ניפץ הסופר את 5 טיעוני הבדואים כלפי המדינה הוא עובר לטענתו לגורם ראשי המעודד את "מדינת בדואיסטן" - בית המשפט הגבוה לצדק.

דויטש מתלונן כי בג"ץ קבע בשנת 2003 כי יש להקים בפזורה תוכנית מתאר מקומית למבנים זמניים ובכך לעקוף את איסור בנית הקבע אבל התיר הגשת סיוע בריאות, חינוך ועוד לתושבים. בתקופת הקורונה ניסה ארגון "עדלה" לקדם את זכויות הבדואים ודרש לחבר את הפזורה הבדואי לאינטרנט מהיר לצורך למידה מרחוק. "רגבים" הזהירה את המדינה שאין זה חוקי אולם בג"ץ התיר וכך בחסותו הלכה והתרחבה ההתיישבות הבלתי חוקית בנגב. כדי להוכיח טענה זו מספר דויטש בהרחבה את המאבק על קרקעות מארק איסמעילוף שנקנו ממזרח לבאר שבע באופן חוקי מהבדואים ונרשמו בטאבו.

סיפור התיישבות והשתלטות שבטים על ביר הדאג' והבטחת הממשלה להורידם תוך שבועיים וכן סיפור הווילות הלא חוקיות באבו באסמה מובאים בפירוט כדי להוכיח שבג"ץ הפך להיות מעוז מבטחם של הבדואים ומונע בפועל כל הסדר עתידי. דויטש מתאר את מאבק תנועת "רגבים" במשרד הפנים ובשרי הממשלה על-מנת שיכפו על המועצות הבדואיות לגבות ארנונה מתושביהן. כל כמה שנים היה דיון בבג"ץ והנושא הורד מהפרק. כך לדוגמה כתב מבקר המדינה בשנת 2021: "על אף הצהרות המדינה לבג"ץ, מעת הקמת המועצות בשנת 2012 הן לא הוציאו שומות ארנונה לתושביהן כחוק, וממילא לא גבו חיובים אלו".

בפרק זה מתאר דויטש את המצב בו אין משילות בנגב ואת תוצאותיו. בין היתר הוא מזכיר את גניבות הרכוש, הרכב ויבולים החקלאיים, את שדידת בתי עלמין ובתי כנסת (בנבטים), את ההשתוללות בכבישים ובטרקטורונים בשטחי הירי של צה"ל, ואת ההטרדות של נשים צעירות במרכזי הקניות בבאר שבע. לכך הוא הוסיף תיאורים של תופעות פרוטקשן גם במגזר עצמו וגם בקרב הקבלנים היהודיים הנאלצים לשלם "דמי שמירה".

הסופר מצדיק את התנהגותם של אריה שיף ושי דרומי שהוכיחו כי מערכת המשפט עדיין לא מכירה בזכות הקניין הפרטי בנגב והעונשים שהוטלו על יהודים המתגוננים בנשק כנגד פורצים בדואים - היו מגוחכים, על-אף שמרביתם לא הופעלו לבסוף. תאונות הגמלים המשוטטים הפכה למכה והצעת "רגבים" לשתול שבב בכל גמל לא הושלמה. מתוך 7,500 גמלים החיים בנגב כיום השבב הושתל רק בכמה מאות ואין פיקוח על השיטוט שלהם בלילה ואין אפשרות לקבוע מי הוא הבעלים.

בסיס צאלים הפך ליעד עבור הבדואים המשייטים בשטחי האש ביום ובלילה וגונבים נשק וציוד אחר. הממשלה דנה בכך כמה פעמים ואף הוקמה ועדה מיוחדת, אלא שמקרי השוד והגניבות לא פסקו. באמצעות תנועה בשם "די להפקרות בצאלים" הצטרפו אלפי אוהדים דרך הרשת החברתית והצליחו להוות דעת קהל התובעת מנבחרי הציבור לעשות משהו בעניין. במקביל החלו הבדואים בעשור האחרון לגדל בחממות מוסתרות את הקנביס וצמחי סם אחרים. צה"ל והמשטרה איתרו כמה וחיסלו, אולם חממות כאלה קמות במהירות אחרי כמה ימים. הסמים האחרים מגודלים לצורך הברחה למצרים ולירדן אך צה"ל, לטענת דויטש, אינו מסוגל לעצור את "השטפון".

כן מפרט המחבר את תופעת תחנות הדלק הלא חוקיות הצצות במאהלים וכן מביא את סיפורו האישי של ראש מועצת עומר, פיני בדש, כיצד איים על ראשי השבטים והוכיח "שזו השפה שהם מבינים". את החוק נגד הפוליגמיה לא אוכפת המשטרה בנגב והסתבר שדווקא בקרב צעירים משכילים בני 30 - 40 רווחת התופעה ומקיפה כ-30% מהמשפחות הבדואיות בדרום. בחברה שבטית בהאיטי למשל, ירד בעשור הראשון לשנות האלפיים אחוז הפוליגמיה מ-20% ל-16%.

ברור שעל-פי חוקי הביטוח הלאומי אחזקת נשים רבות מכניסה לבעל כסף רב. דויטש מצטט את פרופ' סופר בנושא: "הילדים האלה (של הנשים מעזה בעיקר), גדלים כילדי הפקר מוזנחים ללא חינוך מסודר, הם מרירים ומוכנים לנקמה. כל מה שמלווה נער שוליים ומכאן גם ממדי האלימות שאין כמותם בשום מרחב בארץ-ישראל, ולכן יש תוצאות קטלניות לאוכלוסיית הבדואים עצמה ולכל הסובבים אותה בכל מרחבי הנגב הצפוני, הדרומי והשפלה".

הסופר ממשיך ונאבק בתופעת הפוליגמיה ומציג מספרים - כל אישה שגורשה מקבלת מעל 3,000 שקל לחודש מהביטוח הלאומי וכן סיוע בקניית מגרש, פטור ממכרזים, סיוע לחינוך הילדים והקלות שונות במס. דויטש מגדיר את הפוליגמיה כמכרה זהב עבור הגבר הבדואי וטוען שנמצאו גברים שיש להם כ-100 ילדים. את התופעות השליליות הקשורות בפוליגמיה ציין השופט אלון גביזון שהגדיר את תופעת הנשים הרבות שנישאו לגבר אחד כחסרות מעמד, והן סוג של שבח"יות.

החוקר ארנון סופר טוען כי עד 2003 הוכנסו מעזה ומחברון לנגב כ-14 אלף. נשים אלה, לאחר 5 שנים החלו בתביעה לאיחוד משפחות וכך הוכנסו לנגב עוד 24 אלף פלשתינים. לפי חשבונו, יחד עם מצטרפים נוספים עלה מספר "הזרים" במגזר עד שנת 2004 לקרוב ל-60 אלף נפש. ציבור זה השפיע על הבדואים וסחף אותם להפגנות ומעשי שוד ואלימות כלפי האזרחים היהודיים תושבי הנגב. וזה רק חלק קטן לטענת דויטש מתהליך "הפלשתיניזציה" של הבדואים.

בשנת 2020 קרה לראשונה, שגבר בדואי נידון על קיום פוליגמיה לשבעה חודשי מאסר. אבל זה קצה הקרחון ואין בזאת להוכיח שקיימת אכיפה בנושא. כדי לתאר את חולשת השלטון והאכיפה ציטט דויטש את דבריו של ראש העיר אליהו נאווי ז"ל: "עד גדרה - יש אלוהים ויש שלטון; מגדרה עד באר-שבע יש אלוהים ואין שלטון; ומבאר שבע ודרומה - אין אלוהים ואין שלטון".

בפרק האחרון בוחן דויטש את תוצאות ועדת השופט גולדברג ואת ההצעות שבאו בעקבותיו - הוועדה של בני בגין ודוח פראוור. בכולם לדעתו נכשל השלטון והאכיפה הרכה לא השיגה מאום. בהסכמים הקואליציוניים של ממשלת בנט-לפיד במאי 2021 הוסכם לאשר את מעמדם של שלושה יישובים בלחצה של רע"ם.

הפרק השישי הוא מעין תחזית עתידית ולכן נקרא - וגם הנגב עוד יהיה פורח. עיקרו - על המדינה לגבש עד שנת 2050 מדיניות ברורה של זכאות, אכיפה ומניעה והחזרת השלטון הישראלי לנגב. אם לא כך, יחזרו לדעת דויטש אירועי מאי 2021 בהם התפרעו הבדואים ועשו מעשי לינץ' בכבישי הנגב הצפוני.

אין ספק, בתום הקריאה, ולאחר למידת כל העובדות, הקורא שרוי בתחושה שמתבררת אזלת יד של הממשלה מול השתלטות הבדואים על מרחב הנגב בדרכים לא חוקיות. עם זאת הכותב אינו מתמודד עם הגורמים העיקריים שהביאו את הנגב למצב זה החל משנת 1948. כך למשל הכתבה בהארץ של ע' אנגרט השואלת האם באמת הבדואים מאיימים על קיומה של המדינה?. ר' ברנשטיין כותב במרשתת במאי האחרון כי הספר לא הצליח לשכנע שאכן המדינה מפסידה את הנגב.

א' זנדברג בראיון עם פרופ' אורן יפתחאל מעלה ספקות לגבי הגדרת ותוקף המושג ילידים. יפתחאל במאמריו ובספריו מביא טיעונים רבים כנגד מסקנות דויטש ובעיקר מציג את הגורמים שהביאו למצב הנתון. אנחנו חייבים להודות כמי שתמכו בדו-קיום כל השנים ועשו רבות למען קירוב הבדואים לחברה הישראלית למנהגיה חוקיה ותרבותה, שהמצב שהשתרר לאחר מבצע "שומר חומות" החמיר למדי במונחים של אי-ציות לחוק, השתוללות בכבישים, גניבות, הטלת פחד על צעירות ברחובות באר שבע. מוצע לקרוא את הספר, ובמקביל, לעיין במחקרים נוספים ולבדוק את הגורמים שהביאו למצב זה ואולי בדרך זו לתקן מעט מהמצב.