ז'וזפין בייקר שרה את שירה הידוע "יש לי שתי אהבות, ארצי ופריז", וכך יש גם לי שתי אהבות: פריז העיר היפה והמתורבתת בתבל וחיפה העיר בה אני חי את רוב חיי. אך ברצוני להתמקד בשתי כיכרות בערים אלה: כיכר הכוכב עם שער הניצחון בפריז, שהיא יצירת המופת העירונית שאין שני לה, עם 12 שדרות היוצאות ממנה שהמפורסמת שבהן היא שאנז אליזה עד כיכר קונקורד; וכיכר חורב בחיפה שגם ממנה מסתעפים שדרות, דרכים ורחובות לרוב.
כיכר חורב זכורה לי כתחילתה של טרה אינקוגניטה, סוף הציוויליזציה, שממנה יצאנו לאימוני הגדנע בפארק הכרמל וכיום הפכה למרכז העיר, ובדרך גם נעלמה הכיכר. מהצומת לאורך ציר מוריה בואכה מרכז הכרמל, מרחוב אבא חושי בואכה האוניברסיטה, דניה ופארק הכרמל, מדרך פיק"א עד נווה שאנן, הדר והעיר, מדרך פרויד בואכה מת"ם, חוף הכרמל, תחנת הרכבת והאוטוסטרדה. ה"כיכר" אינה יפה ככיכר הכוכב בפריז, אך היא מרכזית כמוה.
ואם בפריז עסקינן, הרי שהמקום האהוב עלי ביותר הוא הכיכר ושער הניצחון, סימטריה מושלמת, פאר היצירה לאדם שאוהב סדר, סימטריה והרמוניה ולא נהנה ללכת לאיבוד בסימטאות יפו, מונמרטר, או הקסבה. אז גם ניו-יורק מאוד סימטרית אך מכוערת להחריד, אך פריז סימטרית ויפהפיה, מושלמת. לחיפה יש יופי משלה, שלא קשור לאדריכלות, למעט הבאוהאוז של הדר, אלא בנוף של הרים, פארק, ים, שלווה, הרמוניה באוכלוסייה, לא בבתים.
בימים טרופים אלה באו לי כמה רעיונות לשינוי שמה של כיכר חורב, כפי שכל החיפאים קוראים לה למרות שאין בה יותר כיכר: כיכר חורב-ן למי שחושב שהלכה לו המדינה, כיכר השילוש הקדוש ביבי/בן-גביר/דרעי, כיכר הדיסקורד (הפלוגתא) להבדיל מכיכר הקונקורד ממול לכיכר הכוכב בפריז ושם בן-גביר יוכל לחדש את פעילות הגיליוטינה עבור המחבלים, הפורעים, אך כמו במהפכה הוא יתחיל עם הערבים ויסיים עם החילונים, עם כולנו.
אפשר להציב בכיכר את עגל הזהב במקום הקיוסק האגדי שהיה בה, לציון הממשלה הימנית מלא מלא, הכי ניאו ליברלית, עם המנהיגים הארכי מושחתים ביבי את דרעי. אך במקום עגל זהב אפשר להציב בה חזיר בר עם נזם זהב לציון שליטי העיר החדשים (אין קשר לשליטי המדינה). במקום האובליסק פסל ביבי או בקבוק שמפניה עם סיגר במקום פקק, שער ניצחון על מודל הבית השלישי, שער גן עדן שרק אברכים בטלנים ומשתמטים יוכלו להיכנס בו.
מודל אחד
לפני שידידיי מהמרכז, השמאל, הימין המתון והערבים המשתלבים, ישמחו על התיאור האפוקליפטי, לאט לכם "חברים וחברות". חגיגות הניצחון של כוחות הריאקציה לא היו מתרחשות אלמלי המאבקים מבית, הפורשים מימינה וממרצ. פסקת ההתגברות לא הייתה מתרחשת אלמלי האקטיביזם השיפוטי הדורסני. איתמר בן-גביר לא היה שר המשטרה אלמלי רפיסותו של עומר ברלב. הגזענות של בצלאל סמוטריץ' היא תולדה של הפרעות ביהודים ואי המשילות.
דונלד טראמפ הוא תולדה של ה-WOKE, התקינות הפוליטית המוגזמת והסהרורית. חיי שחורים חשובים אך חיי לבנים בלב ניו-יורק הם הפקר. ואנו לא רוצים להיזכר "בימים ההם", כשהנאציזם עלה לשלטון בעקבות הסחרור האינפלציוני העצום, אובדן המשילות עם מהומות הקומוניסטים והנאצים. לכל אקציה יש ריאקציה, אחרי אי-הצדק המשווע של הבורבונים פרצה המהפכה. אחרי תאוות הכיבוש והשררה של נפוליאון חזרו לשלטון מלכי הריאקציה.
קיים רק מודל אחד שעובד, בכלכלה, בפוליטיקה, במדיניות, בחברה: מודל דרך הביניים, של אריסטו, של הרמב"ם, של עשרת המדינות המופלאות, שבהן יש שיווי משקל ושילוב בין שגשוג כמותי וערכי לבין אתיקה. אוסלו מביא לאינתיפאדה השנייה, אף שעל מביא למלחמת יום כיפור, פציפיזם ומיליטריזם אחראים למלחמת העולם השנייה. חיפה היא מודל של מתינות, של דו-קיום. גם פריז היא מודל של שילוב מהגרים, רווחה, דמוקרטיה, כוכב הקידמה!
חורב הוא שמו השני של הר סיני שבו ניתנה התורה לבני ישראל. לאן פנינו מודעות לחורבן או לחורב? איזו תורה תינתן לבני ישראל מחורב? תורת השקר של מנהיגים פאנאטים חשוכים, נביאי שקר משיחיים, גזענים השומרים את השבת ומתכחשים לאהבת האדם, מושחתים נהנתנים, פופוליסטים וצבועים? גונבים פיתות ומנשקים מזוזות, החיים על חשבוננו ועושקים אותנו. איך יאכפו משילות אם הם פורקים עול, רוגמים שוטרים ושורפים ניידות?
לכיכר הכוכב קוראים כיום כיכר שארל דה גול, המנהיג ששינה לעד את ההיסטוריה הצרפתית פעמיים, כשהיה האמיץ היחידי שהקים את צרפת החופשית ב-1940, וכשהעביר את החוקה של הרפובליקה החמישית ב-1958. הוא לא היה פציפיסט כמו דלדייה התבוסתן, הוא היה נץ מתון כמו צ'רצ'יל ובן גוריון. הוא לא היה ניאו ליברל אלא דאג לשילוב בין כל חלקי האומה, כאשר גרף 80% מקולות העם. מי ייתן לנו את הדה גול שלנו, האם הוא בחורב?
