סוגיות הקשורות בכפר הערבי דווימה

ההיסטוריון בני מוריס מונה את האירוע (להלן הטבח) בין ארבעת אירועי הטבח החמורים שאירעו בעת מלחמת העצמאות. הכפר מנה כארבעת אלפים תושבים (היו הערכות שדיברו על 6,000), ובמהלך כיבושו נהרגו, על-פי הערכות שונות, בין כמה עשרות למעל מאה אזרחים שלא היו מעורבים בלחימה. לפי מספר מקורות, על אירוע זה כתב נתן אלתרמן את שירו "על זאת", העוסק בטוהר הנשק. לעת סיום הדיון בעניין נביא כמה שורות משירו.

על הכפר הסתערה משלושה כיוונים פלוגה מוקטנת של צה"ל שנעה בשבעה זחל"מים. כשהתקרבו כוחותינו אל הכפר, כוסה המישור ממזרח לו באלפי ערבים נמלטים. חיילי הפלוגה הניחו (לטענת גרסה אחת) שתושבי הכפר השתתפו בכיבוש גוש-עציון ויש לנקום בהם. על-פי אחד מיוצאי גדוד 89, אברהם ורד, בתי הכפר "היו מלאים בביזה מגוש-עציון. הלוחמים היהודים שתקפו את את דאווימה ידעו זאת... דם הנטבחים קורא לנקמה; ואנשי א-דאווימה היו בין אלו שלקחו חלק בטבח".

ההיסטוריון אילן פפה טוען כי הכפר נשמר על-ידי 20 אנשים שהיו משותקים מפחד כשראו את הכוחות הישראלים, וכי תנועת המלקחיים בצורת חצי עיגול נועדה לתת ל-6,000 התושבים את האפשרות להימלט מזרחה. הטבח אירע כאשר גל הבריחה הצפוי לא התקיים. גרסה שונה קצת של האירוע נמסרה על-ידי חייל ישראלי, שהגיע לדווימה למחרת כיבושו ושהעביר אותה ב-8 בנובמבר 1948 במכתב לעורך "על המשמר". המכתב המדובר פורסם בהארץ בפברואר 2016 על-ידי י' אורון.

בין השאר נאמר במכתבו של קפלן: "לא היה קרב ולא התנגדות. הכובשים הראשונים הרגו משמונים עד מאה ערבים נשים וטף. את הטף הרגו תוך כדי ריצוץ גולגולותיהם במקלות. לא היה בית שאין בו הרוגים... בכפר נשארו ערבים וערביות שהכניסו אותם לבתים וסגרום בלי לתת להם אוכל ושתייה. אחר כך באו חבלנים לפוצץ בתים. מפקד אחד ציווה על חבלן להכניס שתי זקנות ערביות לבית המסוים העומד להתפוצץ עליהן. החבלן סירב... אז ציווה המפקד על חייליו להכניס את הזקנות והנבלה בוצעה.

חייל אחד התפאר שפגע בערבייה ואחר כך ירה בה. ערבייה אחת עם תינוק בן יומו בחיקה, נורתה אף היא". החייל-העד, טען "שמפקדיהם (של חיילי ישראל) בעלי תרבות ונימוסים הנחשבים כבחורים טובים בחברה, הפכו רוצחים שפלים", ולטענת ש' קפלן (שהעביר את המכתב לעיתון), "זה לא בסערת קרב ויצרים, אלא מתוך שיטה של גירוש והשמדה. עיקרון זה הוא המניע הפוליטי בגירושים ומעשי זוועה שאין מתנגד להם לא בפיקוד המבצע ולא בפיקוד העליון".

על-פי מוכתר הכפר, חסן אבו אחדיב, חצי שעה אחרי תפילות הצהריים, שלוש קבוצות של חיילים ניגשו לכפר, ממערב, מצפון ומדרום: 20 רכבים משוריינים על כביש קוביבה-דאווימה, קבוצה שנייה נעה על כביש בית ג'יברין-דאווימה, וקבוצה שלישית על כביש צפוני. לטענתו לא נשמעה קריאה מצד חיילי ישראל לכניעה ולא הייתה מצד הכפריים כל התנגדות. הכוחות הישראלים ירו ללא אבחנה במשך כשעה, שבמהלכה רבים מהכפריים ברחו.

שתי קבוצות פלשתיניות תפסו מקלט במסגד ובמערה סמוכה. למחרת חזר המוכתר לכפר, ולטענתו מצא כ-60 גופות במסגד, רובן של מבוגרים שהסתתרו בו. גופות רבות של גברים, נשים וילדים, היו זרוקות ברחובות. כ-80 גופות של גברים, נשים וילדים נמצאו בכניסה למערה. במפקד שבוצע באותו יום, התברר כי 455 אנשים היו חסרים - מתוכם 280 גברים, והשאר נשים וילדים. היו גם נפגעים בקרב הפליטים ששהו בכפר, אבל את מספרם המוכתר לא ידע להעריך. המוכתר הצהיר בשבועה שההערכה היא שמספר ההרוגים עומד על 145. ההיסטוריון הפלשתיני סאלח עבד אל-ג'וואד העריך בספרו את סך ההרוגים "בין 100- 200 כפריים".

"הלגיון הערבי" ניסה לחסום את תנועת הפליטים של דווימה לעבר הר חברון, משום שהאזור כבר היה מוצף בפליטים מבית ג'וברין והכפרים שמצפון לו. אנשיו של המופתי אמין אל-חוסייני בבית לחם דיווחו בתחילת נובמבר לחברי הוועד הערבי העליון בקהיר ובדמשק: "היהודים עשו חזרה על הפוגרום של דיר יאסין באל-דווימה. נהרגו כאלף נשים, ילדים וגברים, ובקעו את בטנן של הנשים לאחר שחיללו את כבודן. המשוריינים שלהם עברו על הגופות".

המופתי שאל את איש-אמונו בבית לחם, אם האירוע אכן חמור כל כך, וזה ענה לו תשובה הכוללת מספר שונה: "היהודים הרגו... חמולה בת 27 נפשות בדווימה והם עדיין הורסים בה את הבתים". לדמשק נשלח עד-ראייה, שסיפר לראש משרד הוועד הערבי העליון בסוריה, רפיק אל-תמימי, על האירועים בכפר. בעקבות זאת דיווח תמימי למופתי: "הבינותי היום מפי עד ראייה שהידיעה על שחיטת דווימה היא מוגזמת. לדעתי, רצוי היה לשלוח את כל הידיעות לקהיר, ושם ימיינו מה כדאי לשדר אל התחנות האחרות".

נראה, שהחדשות על הטבח הגיעו לקהילות הכפרים במערב חברון ומרגלות הרי יהודה ויכול שהיוו גורם נוסף לבריחה. עם זאת, ייתכן שהסיבה שבגללה ידוע כל כך מעט על הטבח, היא הפחד של "הלגיון הערבי" לפיו אם יופצו השמועות על הטבח, תהיה לפרשה השפעה מורלית דומה לזו שלאחר האירוע בדיר יאסין, והיא עלולה לגרום לגל נוסף של נטישת כפרים.

לאחר הקרבות באזור, נפוצו בצה"ל שמועות על טבח שבוצע בכפר. ב-4 בנובמבר שלח קצין המודיעין של גדוד 151, אילן ברוך, דיווח לפיו בבתים רבים נמצאו גופות, ובסך-הכל כ-120 הרוגים. הוא ציין כי עם זאת: "היות אנשינו בסביבה של הגוויות מביא לדמורליזציה הולכת וגוברת". ב-5 בנובמבר שלח מפקד החזית, יגאל אלון, מברק ליצחק שדה לפיו יש לבדוק את ה'שמועות' לפיהן גדוד 89 "הרג עשרות רבות של אסירים במהלך כיבוש אל דאווימה", ולהגיב בהתאם.

ב-5 בנובמבר, כנראה מודאג מחקירת האו"ם, הורה אלון לשדה להורות ליחידה "שמואשמת ברצח אזרחים ערביים בא-דאווימה ללכת ולקבור במו ידיהם את הגופות של אלו שרצחו". אף על-פי שעובדה זו לא הייתה ידועה לאלון, גדוד 89 כבר ניקה את אתר הטבח ב-1 בנובמבר 1948. כעבור יומיים נמסר לאלון דוח ובו ממצאי חקירה שהוביל התובע הצבאי של חזית דרום, שלמה אלקיים. נחקרו מפקדי גדוד 89, ושני קצינים מגדוד 151 של מחוז השפלה, שהחליף את גדוד 89 לאחר הכיבוש ונשאר בו כחיל מצב.

העדויות העלו כי אומנם היו במקום מעשי זוועה, אולם לא כפי השמועות. המפקד צסיס שהגיע לכפר רק שלושה ימים לאחר הקרב קבע כי לא בוצעו שום מעשי זוועה, אולם "ייתכן שיצר הנקמה פעל במידה מופרזת", בכוונתו לכך שהחיילים מצאו בכפר מכתבים ותרמילים מגוש-עציון. מפקד הגדוד הכחיש כי היו מעשי אונס ודחה את ייחוס מעשי הזוועה לחיילים יוצאי לח"י, וטען כי התנהגותם אינה שונה מזו של שאר החיילים ילידי הארץ.

עוד גרסה של מפקד פלוגה מהגדוד של מחוז השפלה, ששימשה חיל מצב לאחר כיבוש הכפר, סיפרה שבעת הגיעו לקבל את האחריות על הכפר, מצאו בו חייליו כ-70 גופות של ערבים, וגם שבויים שבתוכם גם זקנים, נשים וילדים קטנים. 50 מהגופות נמצאו בתוך בור ונראה היה לו כי הם הוצאו להורג במקום ונקברו שם. חיילי גדוד 89 לקחו איתם, כשעזבו את הכפר, 15 שבויים חיים. הוא סיפר על הריגת שני ערבים על-ידי אחד מחייליו, שעשה זאת משום שהבין "שההוראה היא לא להשאיר עדים חיים". המ"פ רמז כי גם 15 השבויים הוצאו להורג, אולם היו עדויות סותרות לגבי קבוצה זו. מספר עדים סיפרו כי השבויים נלקחו לקבור גופות ולאחר מכן נשלחו למחנה שבויים, ועדים אחרים טענו כי לשבויים נאמר ללכת מזרחה, תוך זירוזם בעזרת יריות סביבם ומעל ראשיהם.

ראש שירות המודיעין איסר בארי כתב בדוח שלו כי הכפר נכבש תוך כדי קרב, גילה התנגדות ולא נכנע, וכך ספג אבידות כבדות: 80 הרוגים. מאוחר יותר הודה בחקירתו מ"מ אחד מגדוד חיל המצב כי הוא אחראי להריגת 12 איש שנעלמו יומיים לאחר כיבוש הכפר. בארי המליץ להעמיד אותו בפני בית דין שדה, משום שאין מספיק ראיות למשפט מסודר: ברם, לא ידוע על העמדה לדין בעקבות החקירה. צבי ענבר (שמילא תפקידי ביטחון שדה במח' המודיעין) משער שההליך המשפטי שהחל בחקירות אלה דעך בעקבות החנינה הכללית שהוכרזה בפברואר 1949.

ב-10 בנובמבר כתב בן-גוריון ביומן המלחמה את דברי האלוף אלימלך אבנר, מפקד הממשל הצבאי, כי "גדודו של יצחק (שדה) בדווימה לפי השמועה 'שחטו' כ-80-70 איש". ב-19 בנובמבר מינה בן-גוריון את היועץ המשפטי לממשלה, יעקב שמשון שפירא, לחקור זאת. ממצאי החקירה הושארו סודיים.

ב-7 בנובמבר הגיעו פקחי האו"ם לכפר דווימה כדי לבחון את ההאשמות לטבח, שהועלו על-ידי המצרים ופליטים מהכפר. דוחות ערביים שהגיעו אליהם נקבו במספרים מוגזמים של 500 ואף 1,000 הרוגים. אף על-פי שנטו להאמין לסיפורים על מעשי זוועה שסיפרו הפליטים שהגיעו לחברון, לא הצליחו חוקרי האו"ם למצוא הוכחות לטבח. הצוות מצא מספר בתים הרוסים וגופה אחת, ללא ממצאים פיזיים נוספים שיכולים להעיד על טבח. הצוות כן שמע וקיבל את עדותו של מוכתר הכפר.

לוטננט-גנרל ג'ון באגוט גלאב, המפקד הבריטי של "הלגיון הערבי", ציטט דוח של האו"ם לפיו רק 30 נשים וילדים נהרגו. דוח המשך שנמסר לאו"ם על-ידי משלחת מקונגרס הפליטים הערבי דיווח כי ללגיון הערבי היה אינטרס להמעיט מחומרת הטבח, אשר היה, לטענתם, גרוע מטבח דיר יאסין. הקונסול האמריקני בירושלים, ויליאם ברדט, שקיבל את הדיווחים על הטבח, דיווח ב-16 בנובמבר לוושינגטון: "החקירה על-ידי האו"ם מצביעה על טבח שאירע אבל החוקרים לא יכולים לקבוע את מספר האנשים המעורבים".

מאוסף עדויות אלו קשה לקבוע את שתי עובדות היסוד: האם אכן התרחש טבח וכן מה היה מספר הנטבחים והאם היו שותפים לקרב או כפריים תמימים. יתר על כן היו שטענו כי הטבח היה חלק "מטיהור אתני" שצה"ל ביצע בדרום על-פי הוראת ממשלת ישראל. כך למשל פרופ' אילן פפה כותב על הטבח: הטבח שבוצע באל-דווימה (כיום אמציה בחבל לכיש) על-ידי גדוד 89 של חטיבה 8 מוגדר על-ידי החוקר כ"אולי החמור ביותר בגילויי האכזריות בתולדות הנכבה.

ועדת הפיוס של האו"ם שהחליפה את הרוזן ברנדוט בניסיונות התיווך, התכנסה לפגישה מיוחדת כדי לחקור מה קרה ב-28 באוקטובר 1948 בכפר, שאוכלוסייתו המקורית מנתה כ-2,000 איש אבל 4,000 פליטים נוספו אליו בחודשי הקיץ". ממשיך פפה וקובע כי "דוח מטעם האו"ם מה-14 ביוני 1949 קובע כי הסיבה שמעט כל כך ידוע על הטבח הזה, שמבחינות רבות היה ברוטלי אף מטבח דיר יאסון, היא "שהלגיון הערבי" (ששלט באזור) חשש שאם יופצו החדשות, תהיה להן אותה השפעה רעה על מורל הכפריים כפי שהייתה לדיר יאסין, כלומר זה יגרום לשיטפון נוסף של פליטים ערביים".

פסקאות אלו מבסס פפה על דוח האו"ם מיוני 1949 שנסמך על מכתב ששיגר לאו"ם מוכתר הכפר דווימה חסאן מחמוד, דוחות השמורים בארכיון צה"ל. החיילים הישראלים הותירו פתח בריחה ל-6,000 איש ונתנו להם שעה וכל השאר שלא הספיקו, נורו. למחרת נספרו עשרות גופות של נשים וילדים ואף נרשמו עדויות על אונס. מהדוח של התובע הצבאי של חזית הדרום עולה כי תיאורי האונס הוכחשו. יגאל אלון ראה במעשה בדווימה נקודת שפל במוסר הפלמ"חי ויחד עם יצחק שדה תבעו חקירה רחבה בעניין.

אלון זעם שהנושא הגיע לדיון באו"ם ופקד על חטיבה 8 לקבור את הטבוחים במו ידיהם. הטענות על נקמה שבוצעה כביכול על-ידי חיילי לח"י נדחו, וכן הוכחש הסיפור כי נמצאו בבתי הכפר מכתבים מטבוחי חברון שהציתו את יצר הנקמה. מהמסמכים השונים הוברר כי אלון ושדה הסתייגו מהתנהגות החיילים יוצאי צפון אפריקה ואחרים שלא עמדו ברמה המוסרית המקובלת. בפברואר 1949 הוכרזה חנינה כללית לכל חיילי צה"ל ולכן תביעתם של שרי מפ"ם להקמת ועדות חקירה נדחתה. על-אף זאת ביקש בן-גוריון מחיים שפירא לחקור בנושא אך הממצאים מעולם לא פורסמו ואיש לא הועמד לדין.

"על זאת" הוא שיר מאת נתן אלתרמן שפורסם במדורו "הטור השביעי" בעיתון "דבר" ב-19 בנובמבר 1948, בעת שמלחמת העצמאות הייתה בעיצומה. השיר מתאר פשע מלחמה של חייל צה"ל, ובסופו עולה הדרישה למצות את הדין עם פושעי מלחמה ולא לטייח את מעשיהם. לאחר פרסומו הופץ השיר בקרב חיילי צה"ל, לפי החלטת דוד בן-גוריון, ראש הממשלה ושר הביטחון. השיר עוסק בפשע מלחמה של חייל צה"ל, המתואר בשני בתיו הראשונים של השיר:

חָצָה עֲלֵי גִ'יפּ אֶת הָעִיר הַכְּבוּשָׁה,
ַנעַר עַז וְחָמוּשׁ... נַעַר-כְּפִיר.
וּבָרְחוֹב הַמֻּדְבָּר אִישׁ זָקֵן וְאִשָּׁה
נִלְחֲצוּ מִפָּנָיו אֶל הַקִּיר.

וְהַנַּעַר חִיֵּך בְּשִׁנַּיִם-חָלָב:
"אֲנַסֶּה הַמִּקְלָע"... וְנִסָּה.
רַק הֵלִיט הַזָּקֵן אֶת פָּנָיו בְּיָדָיו...
וְדָמוֹ אֶת הַכֹּתֶל כִּסָּה.

בהמשך השיר תובע אלתרמן למצות את הדין עם פושעי מלחמה ("לוּ יוּכְנוּ בְיָדָהּ עֳנָשִׁים שֶׁל פְּלָדָה! / בָּתֵּי דִין צְבָאִיִּים שֶׁל שָׂדֶה!"), ולא לטייח את מעשיהם ("אַל יֻגַּד "רַק פְּרָטִים הֵם בְּפֶרֶק הַפְּאֵר"). האירוע שבו עוסק נאמר "חָצָה עֲלֵי גִ'יפּ אֶת הָעִיר הַכְּבוּשָׁה", אך אין מידע מהו האירוע שדחף לכתיבת שיר זה, באיזו עיר מדובר ומתי נכבשה. פרשנות נפוצה מייחסת את השיר לאירוע שהתרחש במהלך כיבוש לוד, כארבעה חודשים קודם פרסום השיר. מנחם פינקלשטיין מייחס את כתיבת השיר לאירוע אחר, שהתרחש בסוף אוקטובר 1948, סמוך יותר לפרסום השיר, בכפר דווימה שבחבל לכיש, שבמהלך כיבושו על-ידי גדוד 89 של חטיבה 8 נרצחו עשרות אזרחים.

חוקרת הספרות זיוה שמיר הצטרפה לניתוחו ההיסטורי של פינקלשטיין, והוסיפה עליו נימוקים באמצעות ניתוח במישור הפואטי. דן לאור קושר בין רצח הנשים והילדים על-ידי חיילים שפעלו במסגרת מבצע יואב לבין העובדה שאלתרמן התגייס לחטיבה 8 שבפיקוד יצחק שדה והשתתף חלקית במבצע זה. הוא מביא מדבריהם של חיילים מגדוד 89 נגד אלתרמן ושירו ואומר ש"על אף אופיו הכללי של השיר, הבינו הלוחמים היטב, שהדברים מכוונים אליהם".

מירב החומר בסוגיה זו לקוח מספרו של יעקב סטרץ "המחלקה של פני", המכיל כ-150 עמ', מתרכז סביב הפער בין תיאור קרב דווימה על-ידי ההיסטוריונים לבין הלוחמים כפי שהם חוו זאת. הספר שיצא בשנת 2008 מתאר את פעילות המחלקה בחטיבת הנגב במבצעים וקרבות עד תום מלחמת העצמאות.

ערך את הספר אלי אורן והוקדש לזכרו של חברו הטוב של המחבר - בנימין (פני) בודנר שנפל בקרב באזור דווימה ב-20 באפריל 1949. על הכריכה האחורית נכתב: הספר מספר את סיפורה של מחלקה בגדוד השמיני של חטיבת הנגב-פלמ"ח ושל מפקדה הנערץ, סגן בנימין (פני) בודנר ז"ל. תולדותיה של המחלקה שזורים בסיפורו האישי של המחבר, יעקב סטרץ - מימיו כלוחם בנגב הנצור ועד למבצע "עובדה" ולימיה האחרונים של מלחמת העצמאות... הגדוד קלט תוך זמן קצר חיילי גח"ל... בשביעי של פסח (20 באפריל תש"ט) באזור דווימה (דרומית-מזרחית לבית ג'וברין), נפל פני ועוד 11 מלוחמי המחלקה". הספר כולל מפות, צילומים בשחור לבן, ומספר איורים.

במבוא לספרו טוען סטרץ שרק לאחר קריאת ספרו של פרופ' י. גלבר "קוממיות ונכבה" שבו ניתן תאור קרב דווימה על 12 נופליו במפורט, הרי שעדיין קיים פער רחב בין המציאות לבין תאורה אצל גלבר. נראה שגלבר הסתמך בעיקר על מסמכים ודיווחים שנמצאו בארכיון צה"ל אך הם לוקים בחסר, רצופים באי דיוקים ומעל לכל - התמונה שהצטיירה מהם עושה עוול ללוחמים שנפלו בקרב זה. הקרב התחולל כשבועיים לאחר חתימת הסכם הפסקת האש עם הירדנים ובאזור עדיין לא סומן הגבול בצורה ברורה.

היתקלויות ותקריות אש עם כוחות ירדניים בלתי סדירים היו עניין שגרתי. מצד הירדנים השתתפו בקרבות מאות רועים, ואנשי ג'יהאד אל-מקדס מהכפר אידנא וסביבתו ועם סיומו, הם ניסו להציג כאילו התחולל הקרב בצד הירדני של הגבול. בן-גוריון דיווח לממשלה שהקרבות פרצו לא באשמת הירדנים משום שלחיילנו נמסרה הוראה לא להתקרב לקו הגבול. בוועדת החוץ והביטחון אמר הרמטכ"ל יגאל ידין כי שיקולי מפקד המחלקה היו נכונים. לדבריו, לערבים היו 9 הרוגים ו-15 פצועים. למרות הזמן הרבה שעבר (60 שנה עם כתיבת הספר) עדיין חש הסופר צורך לפרט את מהלכי הקרב ואת הגבורה שגילו אנשי המחלקה ובראשם בנימין בודנר (פני) מגדוד 8.

הסופר נשלח לחלץ פצועים שעלו על מוקש בואדי לכיש. המוקשים הונחו על-ידי מסתננים מהכפר קובייבה. הוא דיווח על כך למ"מ פני ויצא לחלצם. הפצוע פונה והובל לתל-השומר מאחר שרגלו רוטשה. סטרץ' '(שהיה בוגר קורס מ"כ בדליה) התבקש על-ידי המ"מ ללוות את הפצוע ושם הוברר כי הוא יחלים אך יישאר נכה ברגלו. סטרץ חזר בערב בטרמפים לבית ג'וברין ותוך כמה שעות היה עליו להצרף לקרב מתוכנן צפונה מבית גוברין. בעת ההכנות שם לב סטרץ כי למחלקתו צורפו אנשי גח"ל שבקושי הכירו את הנשק ואת כללי התנועה בלילה.

סטרץ ניגש למחלקתו החדשה, ברובה יוצאי מרוקו ומקצתם הגיעו מטריפולי. נוצרו בעיות באוכל בשל הכשרות שדרשו עולי מרוקו אך לא היה הרבה זמן להסביר את המצב משום שהוטל עליה להסתנן דרך קווי המצרים דרומה. פני גילה מנהיגות וכמ"מ מנוסה הוביל ביד בטוחה את המחלקה אל מעבר לקוי המצרים אל הנגב הנצור.

המחלקה תפסה משלטים מול משטרת עירק סוויאדן. החיילים הבלתי מנוסים לא ידעו להפעיל את הרובים ואף לא לזרוק רימון ובאמצעות תורגמן הוסברה להם מצבה של החזית. ערב פרוץ הפלישה היה עסוק הסופר עם מחלקתו במסגרת הגדוד בטיהור השטח מדרום לרחובות ועד באר-שבע לקראת ההתקפה המצרית. לאחר כמה זמן קיבלה המחלקה הוראה להצטרף לכוחות שנשלחו להגן על כפר דרום המותקף. סדר הגודל של הכוח התוקף מנה שלושה טנקים, התקפת מטוסים והרעשה כבדה.

המחלקה ירתה לפריסקופים של נהגי הטנקים הללו נסוגו והשאירו את כוח הרגלי המצרי חשוף. בשל מחסור בתחמושת הופסקה ההתגוננות במגמה להשאיר 25 כדורים מינימום לחייל. מכון המים נפגע וחיילי המחלקה קיבלו הקבה של ספל מים ליום. 2 חיילים מהמחלקה נהרגו והוחלט להקים מחפורות שיתנו הגנה טובה יותר מפצצות המרגמה. לאחר נסיגת המצרים המשיכה המחלקה להשתלב בהגנה על קו המים וסבלה הטרדות ממשטרת עימרה שאוישה על-ידי הבדואים. הללו הצליחו לגרום לתקלות רבות בקו המים. הבריטים התערבו מדי פעם ואף ניסו לשחרר טייס מצרי שנפל בשבי על מטוסו.

על הסופר הוטל לפקד על משלט שהוחלט להקימו בסמוך למשטרת עימרה ולשחרר את הגדוד מהטיל עליה מצור. עד "מבצע יואב" תפקד הסופר כמפקד כיתה וכמה ימים לפני המהלך החדש הועלה לתפקיד סמל המחלקה. בהנחה שהקורא מכיר את מהלכיו של "מבצע יואב" נקפוץ לעדות הסופר על שהתרחש בביר עסלוג'.

בפרקים הבאים מתאר הסופר את השתתפות המחלקה בקרבות ובמבצעים. מתחיל באשר אירע בביר עסלוג' (יוני 1948), כורנוב ("מבצע לוט) חלקה של המחלקה ב"מבצע חורב", ב"מבצע עובדה" ובקרבות ערב שביתת הנשק. בעמודים אלה צירף הסופר צילום של פקודת המבצע של מג"ד 8 המורה על הצטרפות פלוגה ב' למבצע עובדה מיום 8 במרס 1949. הדגש בתיאורים אלה הוא הדוגמה האישית שנותנים המפקדים לחיילים, ביוצאם תמיד בראש אל מול האויב. עוד מקפיד הסופר לתאר את התערותם של החיילים שעלו לא מזמן ארצה (גח"ל) והיותם לחלק אינטגרלי של המחלקה והגדוד כולו. על כל אלה נפסח ונגיע לשאלה העיקרית שברצוננו היה לבחון - מה קרה בקרב דווימה והאם אכן היה שם טעות בקרב הנסיגה כפי שניתן לקרוא ממקורות אחרים.

תחילה נתאר את זווית ראייתו של סטרץ' ולאחר מכן נאמת ונבחן אותה לאור מקורות נוספים. בפרק על הטבח בדווימה הזכרנו שיר של אלתרמן וגם פה, פותח הסופר בציטוט שירו של נתן אלתרמן "אחד מן הגח"ל" המתחיל בשורות אלה: "מסיפון אונייה מתנדנדת/הוא ירד אל רציף הנמל/ וחיכתה לו ברציף מולדת, בדמות אוטו צבאי וסמל".

בשלהי מרס 1949 עזבה המחלקה של פני את מחנה ביל"ו בדרכה להחליף מחלקה "מאלכסנדרוני" שתפסה משלט בכפר דווימה. יחד עם פני סימנו הסופר והמ"פ נקודות אסטרטגיות אותן יתפסו בכפר הכבוש. המחלקה חולקה לארבע כיתות ופגשה את אחרוני "חטיבת אלכסנדרוני" שנותרו לשמור על הציוד. הפסקת האש עם מצרים נחתמה ועוד קט יחתם ההסכם עם ירדן. רוב האוכלוסייה ברחה והייתה לפליטים בירדן אך בלילות חזרו לקחת רכוש או לגנוב.

בכפר אידנא שהו כוחות בלתי סדירים פלשתינים שעסקו במיקוש ובירי מהמארב. למחלקה נודע על כוח זה רק לאחר המלחמה מהמסמכים שחשף פרופ' גלבר. פני החליט שעל המחלקה לערוך פעמיים בשבוע סריקה באש בכפר קוביבה שם עברו כל לילה מסתננים חמושים. המחלקה התפנתה לסילוק הרועים שרעו בעדריהם בשטח הריבוני של ישראל. הפעילות של המחלקה הביאה לירידה בהיתקלויות ובחדירות מסתננים לאזור דווימה והיישובים החדשים באזור. כך התנהלה המחלקה של פני עד שהוחלט כי הגדוד כולו, יבצע ב-20 באפריל, סריקת אש בואדי ובשרידי הכפרים על-מנת להפסיק כליל את תופעת ההסתננות. פקודת המבצע הגיעה לידיו של פני רק שלוש שעות לפני תחילת המבצע.

כצעד ראשון הוטל על המחלקה לפנות עדר כבשים ולהבריח את הרועים דבר שגרר תגובת אש. יותר מכך, האש שנפתחה באה מכיוון שטח שהיה בידי מחלקתו של פני. לפתע החלו להופיע בוואדי כמה חיילים מוכי הלם. סטרץ חזר בריצה למפקדה מתוך כוונה להזעיק עזרה לחילוץ החיילים בוואדי. אט אט שיפרה המחלקה התקועה בוואדי והאש הפכה לדלילה. בינתיים פני ואנשיו ספגו אבידות כבדות.

על סטרץ הוטל למצוא את גופת פני משום החשש שהאש תתחדש. עם השקיעה גילה סטרץ את גופתו של פני שהתעללו בה ללא הכר. בסיום הפרק הביא הסופר את הדיווח מעיתון "דבר" ועיתון הארץ מיום 22 באפריל 1949 על הלוויה ברחובות – תשעת חללי דווימה. בקרב נפלו עוד 3 חיילים שאחד מהם, ארתור גיסנר, עדיין מוכרז כנעדר. לדיווח עיתונאי זה הוצמדה רשימת חללי הקרב שהגיעה ל-12 חיילים. בעודם מתאמנים נשלחו אנשיו של פני ז"ל למשלט מול עזה ושהו שם עד תום המלחמה. במשך השנים הפך הקרב בדווימה בצה"ל לדוגמה של כשלון צבאי.

בקטע המסיים את הספר הרשה לעצמו הסופר, שהיה נוכח בקרב, לבקר בחריפות את כל שנכתב עד היום על הקרב בדווימה וטוען שנעשה לחיילים, למפקדים, ולבני משפחותיהם עוול. נרשה לעצמנו לצטט כמה וכמה שורות שלו:

פקודת המבצע הגיעה לידיו של פני המ"מ רק 3 שעות לפני המבצע. טענו כנגד פני וסטרץ כי פעילות החרמת העדר הייתה בניגוד להוראות וסיבכה את החיילים בקרב מיותר. סטרץ דוחה טענה זו ומגן על החלטת פני שאמר לו כי ממילא 8 עד 10 רועים ברחו ועל סטרץ רק להוביל את העדר למכלאה בדווימה. האשימו את פני כי החזיר מספר פרות מלוות על-ידי מספר חיילים וזה עורר את השטח לקרב בוקר.

ברור לדעת הסופר, שאין כל קשר בין החרמת העדר (שלא עיכבה את הכוח) לבין הזעקת מאות ערביים מזויינים לשטח. חייליו של פני לא ברחו מול אלפי התוקפים אלא ניהלו קרב נסיגה מסודר. הם נפלו כגיבורים ולא כפחדנים שברחו מהקרב. סטרץ וחבריו שמרו במשך שעות ארוכות, תחת אש, על גופות החיילים עד שהגיע כוח החילוץ ולא ברחו מהמערכה כפי שנטען.

נראה שעדיין לא נאמרה המילה האחרונה לא בעניין הטבח בדווימה ב 1948 ולא על קרב הנסיגה ב אפריל 1949. הנושא עוד יתוחקר ויבורר.