בין המסרים

כולנו מכירים את אגדת קמצא וּבר קמצא שבגלל שנאת חינם גרמה לחורבן הבית. צריך לומר שהאבלות הלאומית היא לא רק על החורבן שהתרחש לפני כאלפיים שנה. חז"ל הצביעו על כך, שדור שבית המקדש לא נבנה בימיו כאילו חרַב בימיו. משמע שהאבלות היא עלינו בהווה, על ימינו אנו, על גורמי החורבן שלא תוקנו עדיין, ואשר תיקונם יוביל לבניין הבית השלישי. זה האתגר הניצב לפנינו - לתקן. המסקנה המתבקשת היא שאהבת חינם תוביל לגאולה השלמה. כך גם שמירת שבת, צניעות, צדק וּצדקה וּמצוות אחרות - יתרמו אף הן לבניין המקדש.

הדבר נכון גם לגבי שאר אגדות החורבן, על שלל מִסריהן העשירים, שהם רלוונטיים גם בזמננו ומאתגרים אותנו בכל ימות השנה.

למה צחק רבי עקיבא?

המדרש מספר שרבי עקיבא עלה עִם שני חכמים להר-הבית הֶחרֵב. המחזה שנגלה לעיניהם היה קורע לב. האתר הקדוש ביותר לעם היהודי, הר-הבית, נחשף במלוא קלונו ושִממונו. לא כהנים, אלא שועלים הילכו בו. פרצו החכמים בבכי, אולם רבי עקיבא, האופטימיסט ללא תקנה, צחק.

אמרו לו החכמים: מפני מה אתה צוחק? אמר להם: וּמפני מה אתם בוכים? אמרו לו: שועלים מהלכים בהר הקדוש ולא נבכה?

אמר להם: היא הנותנת. כשם שנתקיימה נבואת הפורענות, כך תתקיים נבואת הגאולה: עוד יֵשבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים... וילדים וילדות משחקים בה".

גם בסיטואציה נבזית משפילה זו של ניבּוּל וטומאת הר-הבית, רבי עקיבא מסוגל לחשוף את שיניו הצחורות וּלחייך מתוך אמונה עמוקה שהתגשמות נבואת החורבן היא סנונית המבשרת את הגשמת בשורת הגאולה ונחמתה. רבי עקיבא הבין שמתוך הגלות תצמח הגאולה. אומנם כעת עת צרה היא ליעקב, אך ממנה יוָשע, ומתוך הצרה תבקע הישועה. במדרש זה טמון מֶסר אופטימי עמוק: גם בטרגדיה הלאומית הפיזית והרוחנית האיומה ביותר שפקדה את עמנו - חורבן בית המקדש - יש תקווה. בכל חושך טמון גרעין של אור.

לכל חודש יש שם

מה הפלא שדווקא חודש החורבן נקרא חודש אב. דווקא בשיא השפל, במצב הגרוע מכֹּל, כשנדמה שהשכינה הקדושה נסתרת מאיתנו, מבשר לנו שם החודש אב, שאפילו בהסתרה שבתוך ההסתרה, כלשון השיר הידוע, גם שם נמצא אבינו השם יתברך. ולא עוד, את ההשגות הרוחנית הגבוהות ביותר אפשר להשיג במיוחד בימי בין המצרים, שנאמר: "כל רודפיה", כפי שמסבירים בחסידוּת, כל רודפי- ה', הרוצים בקרבתו, "השיגוה" מתי? "ּבין המצָרים"!

מתכון לשמחה

אכן, לא מכבר קראנו בפרשת השבוע מסעי 'ויסעו מחרדה ויחנו במקהלות". לפנינו תגלית מדהימה. חרדה ומקהלות הם שמות של מקומות. אך מעבר לכך יש להם משמעות סמלית מובהקת עִם מסר אופטימי: אם אתם בחרדה - סעו משם. לאן? למקהלות! המתכון נגד חרדה הוא הניגון. ועדיף ביחד במקהלה. ולא פעם אחת בלבד, אלא להפוך אותה לקבועה. כך שתמיד תהיו בשמחה. ושימו לב פרשה זו נקראת בשבוע שחל בו י"ז בתמוז. גם בתקופת החורבן אל תהיו בחרדה. זאת מתוך תקווה וציפייה למקהלות הלווים בבית המקדש.

מעשה בנעל

וּמֶה עשתה בשורת המַלכוּת לקיסר? המדרש מספר, כי לאחר שנפגש עם ריב"ז, הלך אספסיאנוס לרחוץ בנהר. כשיצא ביקש לנעול מנעליו. ואז קרה הדבר, ששינה את חייו וגם למרבה הצער, את פני עמנו לרעה בעקבות החורבן שהפך בכייה לדורות.

בעודו נועל נעל אחת, הגיעה אליו הבשורה שהמלך נירון מת וכי הוכתר במקומו למלך. ביקש לנעול את הנעל השנייה ולא יכול. קרא אספסיאנוס לרבי יוחנן בן זכאי לפתור לו את התעלומה המיסתורית. אמר לו הרבי "בוודאי הגיעה אליך בשורה טובה, שנאמר במשלי: 'שמועה טובה תדשן עצם'. "ומה אעשה לנעל הסוררת"? שאל הקיסר. אמר לו הרבי "יביאו לפניך אויב, או אדם שאינו לרוחך", הדיכאון הוא מתכון בדוּק להרזיית... הרגל, שנאמר(שם): "ורוח נכאה תייבש גרם". וכך, על רגל אחת (תרתי משמע) נתן רבי יוחנן לקיסר שיעור בפסיכולוגיה, כיצד להרחיב או להָצֵר את הנעל על-פי החכם מכל אדם שחשף את חוכמת הבורא הכל יכול.

מעתה, היכנסו לנעליים הגדולות... בשמחה!

ולקינוח - במבט אופטימי: חכמינו אמרו "משנכנס אדר, מרבים בשמחה. וּמשנכנס אב, ממעטים בשמחה" - אך תמיד בשמחה!