ימים אפלים

אובדן אמון

"איבדתי בהם אמון", קבע הרב שמואל אליהו לאחר שערוותה של המחלקה היהודית בשב"כ נחשפה שוב בפרשת הירי בכפר בּוּרקה. ליתר נכון, בהתנכלותה לשני היהודים שנעצרו לאחר התקרית, כשאף מתפרע ערבי לא נעצר ולא נחקר.

ההתנכלות לאלישע ירד וליחיאל אינדור, שנפצע קשה בתקרית בבורקה, מזכירה את ההתנהגות השערורייתית של השב"כ ושל משטרת שומרון ויהודה (ש"י) בתקרית ליד אריאל ב-21 ביוני 2022. קבוצה של יהודים שיצאה מגדר אריאל לסייר בסביבה הותקפה על-ידי ערבים מהכפר איסכּאכּא, ואחד התוקפים נדקר למוות. הדוקר פנה למשטרה והתלונן על תקיפת הקבוצה, אך נעצר, והוחזק כמה ימים במעצר, כשהשב"כ והמשטרה מדליפים האשמות מצוצות מן האצבע נגדו. בינתיים, לטענת החשוד, הוא עונה במעצרו בשב"כ. כחודשיים אחר-כך נסגר התיק כיוון שגרסת החשוד שזו הייתה הגנה עצמית לא הופרכה.

תוך כך, פרסם ארגון "חוננו" סיפור מטריד: יהודי תושב בנימין, שפרסם פוסטים בפייסבוק בקריאה לשחרור העצורים המנהליים היהודיים, קיבל שיחת טלפון מאיש שב"כ, שהציג את עצמו כעובד משרד ראש הממשלה, וניסה לשכנעו להיפגש עמו במשטרת בנימין ל"שיחה לטובת ביטחון המדינה". המתיישב, שעבד פעם בארגון "נתיב" (גם הוא במשרד ראש הממשלה), ניסה להבין מאיש השב"כ היכן בדיוק הוא משרת, אך זה התחמק ממנו. לפיכך, סירב המתיישב לבקשתו. בתגובה טען איש השב"כ כי יש בידיו פרטים על המתיישב והוא יוכל לאמת את היותו עובד משרד ראש הממשלה.

כלומר, משלחים את השב"כ לרדוף את מי שמתנגד למדיניות המעצרים המנהליים של יהודים ביהודה ובשומרון. ארגון "חוננו": "במשטרת המחשבות של השב"כ כתיבת פוסטים נגד התנהלות מרושעת של המשטר מהווה עילה לרדיפה ושיחות איומים. טוב שהאזרחים מבינים כי אסור לשתף עם זה פעולה".

וזה מזכיר לי ימים אפלים בזמן החתימה על הסכמי אוסלו. אז הסירו "אלמונים" כרזות נגד ההינתקות ונגד ההסכמים מחצרות בתים פרטיים, והשב"כ עצר אוטובוסים שהסיעו מפגינים למחות נגד ההסכמים המבישים. כיוון שהצליח להם זה חזר גם במחאה נגד גירוש היהודים מגוש-קטיף.

כניעה - כהרגלם

שירות בתי-הסוהר (שב"ס) נכנע, כנראה, כהרגלו לתביעות המחבלים האסירים בבתי-הכלא, כדי שיפסיקו את שביתת הרעב של כאלף אסירים. כלומר, ישופרו התנאים בקייטנות שמנהל שב"ס לגרועים שברוצחים. כזכור, התנאים הללו אינם ניתנים לאסירים יהודיים.

כמו אז

באחד ביוני 1967, כמה ימים לפני מלחמת ששת הימים, הוקמה ממשלת אחדות לאומית, שאיחדה את הכנסת למעשה לקראת המלחמה הקר̤בה. הקמת ממשלת האחדות הייתה כניעה של המערך בראשות לוי אשכול להסתה ארוכה וחסרת אחריות של מפלגת רשימת פועלי ישראל (רפ"י) נגד אשכול ונגד ממשלתו - שאחד הכלים הראשיים להפצתה היה עיתון הארץ.

נזכרתי בזאת לאור הקריאות לסיים את המשבר הנוכחי בהקמת ממשלת אחדות/חירום לאומית. זה הביא אותי להיזכר באווירה העכורה במדינה בתחילת שנות השישים במאה הקודמת, שחוויתי אותה כנער.

אז נפל דבר: דוד בן-גוריון - ראש הממשלה ושר הביטחון, שהכריז על עצמאות מדינת ישראל - התפטר (למעשה, פוטר) כתוצאה ממשבר חמור ביחסיו עם מנהיגי מפלגתו, מפא"י, שחָלקו קשות על עמדתו במשבר "הפרשה" ("עסק הביש" - הפעלה שערורייתית של חוליית ריגול, שהורכבה מצעירים יהודיים ילידי מצרים בשנת 1954).

את מקומו מילא לוי אשכול; וזה קומם עליו את בן-גוריון ואת אנשיו, שהקימו לבסוף את מפלגת רפ"י, שנכשלה לבסוף בבחירות לכנסת בסוף שנת 1965. כיצד העז אשכול, תמהו אנשי רפ"י, להתיישב על כיסא לא-לו, שרשום בטאבו על שמו של בן-גוריון?!

במקביל, הייתה להסתדרות בעיה: מצב של תעסוקה מלאה הביא להתרופפות שליטתה בעובדים, והיא ביקשה להנהיג מיתון קטנטן שיגדיל את האבטלה וימשמע את העובדים, שיחזרו להיות תחת מרותה. מאז הקמתה שימשה ההסתדרות כלי לביסוס ההגמוניה של מפא"י ולאכיפתה על העובדים בישראל (גם באמצעות "הפנקס האדום", שבלעדיו נותרו רבים מובטלים). לכן, נענה פנחס ספיר, שר האוצר, לבקשת ההסתדרות. אלא שספיר ואנשיו באוצר איבדו שליטה על המיתון הקטן ועל האבטלה שחולל; וכתוצאה מכך נכנסה המדינה לבעיה קשה, שהעיבה על המוראל ועל החוסן הלאומי.

שמעון פרס וחבר מר̤עיו, שניהלו את מערכת הבחירות של רפ"י, החלו במסע דלגיטימציה לאשכול, אישית, ולממשלתו. מחד-גיסא הם המציאו סיפור על "מחדל ביטחוני חמור", שרק יודעי ח"ן עמדו על פשרו, אך כשפרס וחלק אנשי רפ"י - שהיו דמויות ידועות בביטחון ישראל - אמרו זאת, נטה הציבור להאמין להם. וזה לא היה השקר (בלשון ימינו - פייק ניוז) הראשון שניצל לרעה את תרבות החיסיון הביטחוני הישראלית. בנוסף, יזמו פרס וחבר מרעיו את פרסום "בדיחות אשכול" בעריכת אורי סלע - מצבור אדיר של בדיחות פוליטיות שחוקות מרחבי העולם, שעובד למציאות הישראלית, כדי לקעקע את שלטון אשכול.

תוצאת כל ההכפשה היו ירידה עצומה במוראל וגל גדול של ירידה (גם כתוצאה מהמיתון ומהאבטלה) שהניב ירידה נוספת במוראל. אחת הבדיחות המפורסמות דאז - שוב מבית היוצר של אורי סלע - הייתה: "האחרון, שיסגור את האור בנמל-התעופה לוד".

לדעתי, לאווירה בישראל באמצע שנות השישים הייתה תרומה חשובה לאובדן ההרתעה הישראלית, שהתבטאה בכניסת צבא מצרים לחצי-האי סיני - בניגוד להסכמים לפירוזו בתום מלחמת סיני (1957) - שהביאה לפרוץ מלחמת ששת הימים.

נזכרתי בסיפור דנן כיוון שהדברים נשנים פחות או יותר. גורמים בעלית הישראלית, שהבינו כי סיכויהם לחזור לשלטון נמוגים, וכי דור חדש של אנשי ימין בלתי-ראויים בעליל (לדעת מיוחסי העלית בלבד) מתכוון לתפוס את ההגה ולמשול, החלו במערכת השמצה בינלאומית - כנראה, בסיוע ממשלות זרות ובעלי הון זרים - שנועדה לחבל במעמדה של מדינת ישראל ובאינטרסים שלה. קשה לא להבחין בנזקים המתהווים ולתמוה, לפיכך, מה ההבדל בין מחרחרי המחאה לבין אנשי BDS?!

בעיקר, חמורות השפעות שיח המחאה על הנרמול של הסלמת האלימות ברחובות, שמצביעה לכאורה על כוונה לחולל מלחמת אזרחים, ועל נרמול הסרבנות לשירות מילואים. לשתי התופעות ולפגיעה בתדמית ישראל בעולם יש משמעות אסטרטגית חמורה - כפי שהייתה, לדעתי, לתעמולה המשמיצה של רפ"י באמצע שנות השישים.

אם, חס וחלילה, נתדרדר למלחמה באחת משבע חזיתות העימות בינינו לבין שכנינו, או למלחמה רב-זירתית - הרי ההשוואה בין תעמולת הזוועה של רפ"י באמצע שנות השישים לבין התעמולה המשמיצה של העלית המתמרדת כעת נגד הכרעת העם בבחירות 2022 תקבל עוצמה אדירה.

חופש ביטוי

פקחים של עיריית ירושלים הסירו ברוב חוצפתם כרזה, שתלה יונתן סורצ'קין במרפסת ביתו, ונאמר בה, "אהוב את המלאכה ושנא את ההסתדרות". גילוי נאות - אני מסכים לחלוטין עם תוכן הכרזה. למרבית הבושה, החליטה העירייה לקנוס את סורצ'קין על הצגת שלט ללא אישור וללא תשלום אגרה כחוק. העירייה טענה שהשלט "מהווה פגיעה ברגשות הציבור".

לבסוף, נטען, כי מדובר בהסתה נגד ההסתדרות. סורצ'קין לא ויתר, ובמקום לשלם את הקנס, פנה לבית משפט, שלאחר סאגה מעניינת שנמשכה ארבע שנים (!), פסק לטובתו.

כיוון שהתנכלות פוליטית לשלטים נפוצה מאוד במקומותינו, עוד לפני המחאה המתנהלת ברחובותינו, פסק-הדין נגד עיריית ירושלים חשוב ביותר, כיוון שהבהיר את גבולות חופש הביטוי. אני מקווה, שיונתן סורצ'קין ימשיך הלאה ויתבע אזרחית את העירייה ואת הפקחים על הפגיעה בפרטיותו ובזכותו להביע מחאה נגד ארגון המתעמר מהקמתו בעובדים בישראל. דרך אגב, בזמנו הזהירו אותי לא לקשור על מכוניתי סרט כתום המביע מחאה נגד הפוגרום שתכננה ממשלת אריאל שרון ביהודי קטיף, שמא ירסקו "אלמונים" את מראות מכוניתי או ינפצו את שמשות רכבי. למרות שראיתי שהיו דברים מעולם, אך לא נרתעתי.

על ראש הגנב בוער הכובע

ההתנגדות הנמרצת של היועצת המשפטית לממשלה, של השב"כ, של המשטרה, של הפרקליטות ושל דובריהם הרשמיים והלא-רשמיים לוועדת החקירה לענייני הרוגלות, שמשתמשים בהן שלא כחוק במדינתנו, מלמדת היטב שהוועדה חיונית ביותר, כיוון שהתופעה נפוצה מדי ומלמדת על חדירה אלימה ובלתי-חוקית בעליל לפרטיות האזרחים.

צעקת החשודים מלמדת כי על ראש הגנב בוער הכובע, והם ינסו באיומים ובהליכים שונים למנוע את חקירתם. בית המשפט העליון יהיה, אני משער, לצדם כי הוא מבני מינם - ובניגוד לתדמיתו השקרית, אינו מתכוון להגן על זכויות האזרח אלא רק על זכויות הפריווילגים.

בעניין הזה מעניינת מאוד ההתקפה של אביעד גליקמן (הידוע כ"דליפמן"), כתב המשפט של ערוץ 13, שהתנדב מזמן להיות דובר ללא-חת של הפרקליטות. הוא תקף בחמת-זעם (כיאות למציית ל-his master's voice) את השופט בדימוס משה דרורי, שמונה לעמוד בראש ועדת הבדיקה לעניין הרוגלות. גליקמן סבור, שכיוון שדרורי הביע דעתו בנושא, הוא פסול לכהן בראש הוועדה, ונעלב קשות כשדרורי סירב לשוחח עמו. עליי להודות, גם אני הייתי מסרב לשוחח עם גליקמן ונעלב מעצם פנייתו אליי.

אבל נזכיר בהזדמנות זו לגליקמן ולשולחיו, כי השופטת אסתר חיות הביעה מזמן את דעתה הנחרצת נגד ביטול עילת הסבירות, ובכל זאת לא פסלה את עצמה מלשבת במותב שידון בעתירות לפסילתה. על כך כבר אמרו הרומאים, "מה שמותר ליופיטר אסור לשור". או כדברי גליקמן, "יש הבדל ענק בין נשיאת בית המשפט העליון, שמדברת על פגיעה של חוקי הפיכה משטרית, לשופט שעומד בראש ועדה שמה שהוא צריך לבדוק הוא דיבר לפני שנה". הבנת את זה, ברוך?!

יפצה

"התביעה מתקבלת באופן חלקי ואך ורק ביחס לאמירה המייחסת לתובע [אריה דרעי] ולפיה ׳דמם של 45 נספי אסון מירון מרוח על ידיו׳", כך פסק השופט אביים ברקאי מבית משפט השלום בתל אביב נגד בן כספית, וחייב אותו לפצות את אריה דרעי בשישים אלף שקל, ולשלם לו הוצאות משפט ושכר טירחת עורך-דין בסך עשרים אלף שקל.

לפי השופט ברקאי, הפרסום של כספית, שדמם של הרוגי מירון מרוח על ידיו של דרעי, מהווה לשון הרע כיוון שהוא קביעה עיתונאית בדבר אחריות אישית למותם של אנשים.

השופט דחה גם את הטענה כי מדובר בהבעת דעה, אף שפורסמה במאמר פובליציסטי, וכן דחה את הטענה כי כספית זכאי להגנת "עיתונאות אחראית": "על-מנת ליהנות מהגנת 'עיתונאות אחראית' יש לקיים שני תנאים מצטברים - ראשית, יש לתמוך את הפרסום בעובדות קיימות וחד-משמעיות, דבר שלא נעשה כדבעי בענייננו", פסק השופט. "שנית ובנוסף, יש לקבל את התייחסות הנפגע, בעניינינו התייחסות התובע. דבר שאין חולק על כך שלא בוצע".

איני בטוח, שזה סוף הסאגה, אך זו תגובה נאותה לחוצפת כספית להתקיף פוליטיקאי, ולקבוע את אשמתו, למרות שדרעי אפילו לא קיבל מכתב אזהרה מהוועדה, הבודקת את אסון מרון.

אני מפקפק האם כתוצאה מהרשעתו ילמד כספית לקח, או ייפגע מעמדו בעיתון או בדעת הקהל, למרות שבהרשעה בהוצאת דיבה חבויה אמירה ברורה, שהעיתונאי דיווח לא-אמת. לצערי, בישראל יש כמה וכמה עיתונאים - גם בכירים - הנושאים עליהם זר הרשעות בהוצאת דיבה.