יו"ר ביה"נ החדש מייק ג'ונסון הוא טראמפיסט מושבע ונמנה עם אלה שתמכו בהאשמת דונלד טראמפ על זיוף תוצאות הבחירות לנשיאות. פאול קרוגמן חתן פרס נובל ופרשן כלכלי פוליטי במאמר ביום ה' האחרון ב"ניו-יורק טיימס" כותב לאחר בחירתו של ג'ונסון לגבי המפלגה רפובליקאית כי "מה שחשוב הוא שהם בחרו בפוליטיקאי קיצוני רדיקאלי" ובמאמר המערכת צויין כי זהו ניצחון לטראמפיזם.
בכמה פוסטים בעבר כאשר עסקתי בטראמפיזם ציינתי כי בין הסיבות לתמיכה שלה הוא זוכה מציבור שמרני ולאו-דווקא קיצוני, היא, בין השאר, הריאקציה לבדידות וריסוק המשפחה האמריקנית, פירוק השבט. הסיסמה הטראמפיסטית "עשו שוב את אמריקה גדולה יותר" התפרשה בקרב ציבור התומכים כ"עשו אותה ייחודית שוב", ובמידה רבה בדלנית, תכונה שאפיינה את האמריקנים בתקופות שונות. אפילו בתקופות קריטיות כמו בשלהי שנות ה-30 וראשית שנות ה-40 כאשר הנאצים השתלטו על רובה של אירופה וחרף העובדה שהנשיא הדמוקרטי, פרנקלין רוזוולט, רצה בכול מאודו להצטרף למערכה, הם צדדו בבדלנות. ההתקפה הפתאומית של היפנים על "פרל הארבור" גרמה למהפך ולכניסת ארה"ב למלחמה. יתרה מזאת, כיום - הקיצונים במפלגה הרפובליקאית שהביאו להדחת היו"ר של בית הנבחרים ממפלגתם, דוגלים בהפסקת הסיוע לאוקראינה במסגרת האידאולוגיה הבדלנית שלהם. ישראל היא מקרה חריג שזוכה לתמיכה של התנועה האוונגליסטית מסיבותיה הדתיות שלה והיא בסיס תמיכה בטראמפיזם.
מסיבה זאת מצאתי עניין רב במאמרה (19.7.2023) של הפובסליציסטית החברתית פוליטית של ה"ניו-יורק טיימס", מישל גולדברג, תחת הכותרת: "הבדידות שוברת את אמריקה". היא מציינת כי בכתבה של מייקל בנדר בעיתון "וולסטריט-ג'ורנאל", שמבוססת על ספרו, מה שמשך את תשומת לבה הוא התיאור של בנדר איך חסידי טראמפ הלכו אחריו מעצרת לעצרת כמו מוכי סהר בעקבות הרודן. הם חיפשו קשר, זיקה למישהו ולמשהו למילוי החלל לנוכח הבדידות. רבים מהם הפכו לגמלאים לא מכבר ונוצר חלל בחייהם ולא היה להם מישהו בבית שקשר אותם אליו. לחלקם לעולם לא היו ילדים, ואחרים נמלטו מבתיהם. מסיבה זאת בנפילה שלהם לזרועותיה של התנועה הטראמפיסטית, הם מצאו קהילה ותחושת שליחות - קובע בנדר". חייה של סנדרה ממישיגן נעשו מלאים יותר עם טראמפ כשהיא מצאה את עצמה בדרכים כדי לגייס תרומות לרעיון", מתאר הכתב. הוא מזכיר התייחסות אשר מביאה את דעתה של הפילוסופית חנה ארנדט שאנשים בודדים נמשכים לאידאולוגיות טוטליטריות. "המאפיין המרכזי של האדם ההמוני הוא לא אכזריות ונבערות מדעת אלא הבדידות והעדר של יחסיי חברה נורמליים". חנה ארנדט מצוטטת מתוך ספרה "מקור הטוטליטריות" שראה אור בשנת 1951.
חברה לא בריאה
ומכאן לתקופתנו. המסקנה של הפרשנית היא כי מלכתחילה חברה שהיא בריאה חברתית מעולם לא הייתה בוחרת בטראפ כנשיא. סקר שמוזכר במאמר מצביע על כך כי "האנשים שמנותקים חברתית נָטו הרבה יותר לבחור בטראמפ כנשיא מאלה בעלי זיקה חברתית". תופעה דומה שבנדר מזכיר בספרו הוא ההשפעה של מגיפת הקורונה. פתאום ברחבי אמריקה אנשים מצאו את החיים החברתיים הרוסים והרבה אימהות מצאו עצמן מבודדות בבית מעבר למה שהם דמיינו. ובאותו ריק היה להן יותר זמן להשאב במחילות הארנב של תעמולת כזב בראש וראשונה במה שקרוי "הרשתות החברתיות". התוצאה הייתה כי אנשים מבודדים ואטומים פיזית פנו לתנועות שהסיתו אותם נגד קבלת החיסון. טראמפ כידוע היה אלוף אותה תנועה.
בנדר מביא דוגמה של אמריקני, בשם ראנדל טום, בעבר חיל המרינס, שננטש על-ידי אשתו וילדיו בשל היותו מכור לסמים והוא שהה זמן מה בבית כלא. העצרות של טראמפ הפכו למרכז חייו. כאשר חלה והאמין שזאת הקורונה, הוא סרב להתפנות לבית חולים מחשש שמא יבולע לו. הוא בקושי שרד את המחלה אך למרבה האירוניה הוא מת בתאונה דרכים בדרכו הביתה מעצרת תמיכה בטראמפ.
לקראת סוף הספר המחבר חוזר לסנדרה שאותה הזכיר בראשיתו. כאשר ההמון המוסת הסתער על הקפיטול בעקבות ניצחונו של ביידן היא אמרה למי שהיא חשבה שנמנה עם המארגנים: "אמור לנו היכן עלינו להיות ונעזוב את הכל ונתייצב". בתשובה על שאלה היא ענתה: "אם אתם נותן לאנשים משמעות בחיים הם יתנו לך הכול". מה שהזכיר לי את התפיסה ש"אדם מחפש משמעות בחיים" של ויקטור פרנקל, שאליו התייחסתי בעבר באחד הפוסטים. אך מסתבר שאם האדם לא מוצא משמעות בחיים במובן החיובי, הוא מחפש ומוצא אותה במובן השלילי ביותר. מלוות מסעות וביטויי הסתה כמו אותו מרואיין אצל אילה חסון שהשווה את ההפגנה נגד תפילה במחיצה בכיכר דיזנגוף ל"ליל הבדולח". או השימוש הפרובוקטיבי באב שכול שהובא לכיכר דיזנגוף כדי להתפלל עם מחיצה ופקחי העירייה הסירו אותה אותו. מה שמדבר אליו ואל שולחיו אלה סיסמאות גזעניות.
אחת הדוגמאות המובהקות של תנועה קיצונית שמורכבת מאלמנטים בשולי החברה, כמו אסירים בעבר, אנסים, רוצחים, סוציופתים בגרמניה הייתה הקמת ה-שְׁטוּרְמְאַבְּטַיְילוּנְג, בשמן המקוצר אֶס-אַה, אבותיהם של האֶס.אֶס. היו אלה פלוגות הסער הנאציות. היטלר ומרעיו דאגו לשלם להם יפה תמורת הטלת אימה, ביצוע רציחות, העלאה באש של רכוש וכיו"ב פרעות במשך שנים. ולנוכח האנרכיה שבאה אחרי שלטון "וויימאר", הקרקע הייתה בשלה להשתלטות הנאצים על גרמניה בבחירות ולימים השגת רוב ברייכסטאג, הפרלמנט הגרמני. בשם אותו רוב היטלר השתלט על גרמניה ואחר כך על אירופה.
"המשפחה"
"משפחה" חלופית כזאת - נאצית, טראמפיסטית, סיציליאנית או גזענית לאומנית, או לאומנית דתית, שואבת אם כן את כוחה מאותם אלמנטים חברתיים, שנוצר אצלם חלל נורמטיבי וגורם כלשהו, פוליטי, חברתי או פלילי מנצל זאת כדי לגייס אותם לשורותיו. אני חושב שזה חל על התנועה הרצחנית האיסלאמיסטית החמאס.
החיקוי הישראלי של השם "לה פאמיליה" אשר לכאורה היא חסידת מועדון ספורט "ביתר" - היא תנועה גזענית לשמה. ולא זו בלבד שהיא אינה מתנערת מתואר זה אלא מתפארת בו. לימים, הלאומנים ההגזענים בישראל מצאו בה מן המוכן אכסניה נוחה לא רק להפיץ את ההסתה והרעל אלא להתנכל למי שמתנגד להם. הם תקפו לא רק ערבים אלא עיתונאים, והמטרה החדשה שלהם הם המפגינים נגד המהפכה המשפטית. עד כדי כך שגם חוגי ביטחון ישראלים וגורמים בינלאומיים קראו להגדיר את "לה פמיליה" כארגון טרור.
המאפיין סוג זה של תומכי הממשלה הזאת הוא לכאורה פרדוקסלי. תחושות קיפוח היסטוריות, לרוב עדתיות, שתומכות באישים לאומניים גזעניים אשכנזים. כאן מדובר באיזה דחף שורשי אנושי, שאם אתה חש מושפל, המטרה היא להפוך ציבור כמושפלים יותר. כמו הערבים. יש את מי לדפוק ולשחרר את התסכול. שכן כל הדיבורים על "ישראל השנייה" בקרב האוכלסוייה היהודית בארץ הם מופרכים. המקופחים הם מכול העדות ומכול שדרות העם ובעיקר מקרב האוכלסייה הקשישה. ואם יש "ישראל שנייה" היא שייכת בלבדית למיעוט הערבי הגדול במדינת ישראל.
המסקנה המתבקשת היא שתנועה כמו "עוצמה יהודית" בראשות איתמר בן-גביר - הדבק האידאולגי שלה הוא מאבק ללא פשרות נגד הפלשתינים, נגד ערביי ישראל ולבסוף נגד אלה שמתנגדים להם. תנועה פשיסטית גזענית שנותנת משמעות לחיים של חסידיה.
אירועי "השבת השחורה" ב-7 באוקטובר יחייבו בין השאר עיסוק יותר אינטנסיבי בהיבט חברתי זה. מדובר בשני צעדים דרסטיים מקבילים. לעודד טיפוח של הנהגה צעירה בפריפריה (הבחירות המוניציפליות הן דרך אחת) שתנתב לציבורים שלה דרך שפויה ודמוקרטית. במקביל יש "לבודד" את התנועה הגזענית לאומנית ולהפוך אותה לפסולת של החברה, שם מקומה בהיסטוריה. המלחמה בעזה לא מפחיתה כהוא זה את הסכנה הטמונה לציבור בכלל ולדמוקרטיה בפרט גם אם אלה לא יהיו בשלטון.
מה שקובע הוא מה שהרבנים, המקבלים משכורתם מקופת המדינה, קובעים
