עולם חדש מופרע

יש הבדל מסוים, וכבר הצביעו עליו, בין הנאצים לחמאס. הראשונים ניסו להסתיר את מעשי הרצח שלהם באופן כלשהו - לא רק מהעולם הרחב, אלא גם מהאוכלוסייה שלהם עצמם - בעוד שהאחרונים הפיצו לכל עבר את סרטוני הזוועה שלהם. לא שהגרמנים התנגדו לרצח המוני של יהודים. הם רצו בו, כידוע, אבל גם ידעו שמעשיהם מנוגדים למוסר האנושי המקובל. הם הבינו שהציבור הרחב, תומכים ומתנגדים כאחד, עשוי להירתע מגילויים מסוימים, יפנה את מבטו הצידה בראותו אותם, ואולי אפילו יחוש בושה על כך שהדברים הללו נעשים בשמו. גם אם הגרמנים צילמו הוצאות להורג שלהם, לא היה זה לשם הפצה והתרברבות, אלא מתוך יצר פתולוגי לתעד מעשים כאלה.

הגרמנים כמובן לא היו היחידים, וודאי לא הראשונים, שרצחו יהודים והתעללו בהם בהמוניהם. לאורך ההיסטוריה שלנו בגלות, ומתוך שנאה עזה של העמים אלינו, אנסו את נשותינו וילדותינו לעיני בעלים ואבות, ביתרו כרסים הרות, כרתו גפיים, ושרפו בני אדם בחיים. את כל זאת עשו לנו, ועוד. אבל המבצעים, לפחות לא במאות השנים האחרונות של ההיסטוריה האנושית, לא צהלו וזעקו קבל-עם-ועולם: תראו איזה יופי! תראו איך אני אונס ילדה ועוד נועץ סכין בליבה! הביטו איך אני עורף ראש של תינוק! ולא בישרו לאימם בטלפון: "תתגאי בי, אימא - הרגתי היום עשרה יהודים!" אין השתיקה וההסתרה מצביעות כהוא זה על מוסריות כלשהי מצד מרצחי העבר, אבל לפחות יש בהן כדי להצביע על קיומם של כללים, שהאנושות אמורה לנהוג על פיהם.

מעשיו הבלתי אנושיים של החמאס אינם חדשים לנו, כמו גם תחושות הגאווה של הפלשתינים במעשיהם הברבריים. אבל מה ששונה, ואולי אף מפתיע, הוא ההתגייסות של אנשים מן המערב ללמד זכות על מעשי הזוועה. אומנם בין המתקהלים בככרות-הערים יש השוטים הרגילים, המאמינים שהמעשים לא באמת קרו ושהכל הוא פרי המצאה "ציונית". אבל רבים מבין ילדי האליטות המערביות יודעים היטב מהי האמת. והרי כיצד הם יכולים להתכחש לה, כשהדברים צולמו ב"לייב"? הם יודעים, אבל בו-בזמן קוראים קריאות נלהבות בזכות התקפת החמאס מה-7 באוקטובר ומבצעיה - כלומר, בזכות אותם רוצחים וחוטפים של נשים וטף, כורתי איברים, ועורפי ראשי תינוקות. הם גם יודעים היטב עוד אמת, שהקריאה ל"שחרור פלשתין מן הנהר עד הים" היא קריאה לרצח העם היהודי המתגורר שם. ועדיין, הם תומכים בקריאה זו במודע ובידיעה, בעודם מנופפים בגאון, מול מצלמות הטלוויזיה, שלטים עם הסיסמה.

המערב השתנה מול עינינו - לא בשכיחות האנטישמיות שלו, שכן גילוייה תמיד רבו או התמעטו בהתאם לנסיבות - אלא בערכיו ובנורמות שלו. הסיבה לשינוי? בראש וראשונה, התפשטות עקרון המוסר היחסי. הלה הוחדר אלינו זה מכבר על-ידי הפלגים המרקסיסטיים באקדמיה המערבית, כולל הישראלית, התפשט מהם אל כלל האקדמיה והופץ לציבור באמצעים המקובלים - סרטים, ספרים, תוכניות הטלוויזיה, הצגות תיאטרון, אמנות פלסטית ועוד - עד שהפך למעין חוק ברזל בתודעה: הכל יחסי.

אל לנו להיות מופתעים, על כן, מתשובתן של שלוש נשיאות של אוניברסיטאות יוקרה לשאלתה של חברת הקונגרס האמריקנית. החובה לגנות קריאה לרצח העם היהודי, השיבו לה, תלויה ב"הֶקשר" שבו נאמרה. ו"הֶקשר", במקרה הזה, הוא מילה נרדפת ל"יחסיות". נשיאות אלו יודעות היטב שהמרצים, כמו גם הסטודנטים במוסדות שלהן, התחנכו על ברכי התורה שלפיה אין מוסר אובייקטיבי כלשהו. המוסר תלוי ומשתנה על-פי גורמים רבים, שהעיקרי שבהם הוא לא טיב המעשה אלא זהות מבצעו. וכיוון שב-7 באוקטובר היו אלה פלשתינים (קרי: עולם שלישי מדוכא) שרצחו יהודים (קרי: עולם מערבי מדכא), והם אלה שגם קוראים עכשיו להשמדתם, הרי מעשים אלה שלהם אינם בהכרח בלתי צודקים. אז "גינוי" מצידנו? סליחה, גברתי חברת הקונגרס הנכבדה, לא תצליחי להוציא מאיתנו את המילה הזאת. בשום אופן לא.

כך נראות אוניבסיטאות מכובדות באמריקה. תשובות נשיאותיהן משקפות את הרפיסות המוסרית הנוראה שאחזה במערב ואת הריקבון האידאי שפשה בו - ריקבון שאם לא יוסר, יביא לקריסתו הוודאית. כשאין היתר להאמין בצדקת הדרך, וכשהמתגונן מפני רוצחים, בעצם מעשי ההגנה שלו, מוגדר על-ידי אינטלקטואלים מובילים של החברה כרוצח נורא (והרי לשיטתם, הרוצח האמיתי כלל אינו רוצח, והמתגונן, בשום מקרה, אינו צודק), אזי כיצד תוכל אותה חברה לקיים את עצמה? לא ניתן כך לא להיאבק למען זכויותיך ולא לשמר שום דבר - גם לא את החיים עצמם.

כבר שנים עומדת ישראל בחזית המאבק באיסלאם הפונדמנטליסטי המאיים להוריד חשיכה ואפילה על העולם. במקביל, במעשיה, וביתר שאת מאז ה-7 באוקטובר, היא נמצאת במאבק להגנה על ערכי המוסר הבסיסיים ביותר שלנו. יש לקוות ולראות אם המערב, ובראש וראשונה הגופים המובילים שבו, ישנה במשהו את אופני הסתכלותו על החיים, הן האישיים והן הלאומיים, ויחזור אל אותם ערכי היסוד שהיהדות הפיצה לאנושות מאז ימי קדם.