מיש מיש שנכנס אדר. היו ימים שראש חודש אדר היה אירוע משמח לכשעצמו. בבתי הספר היסודיים ניצלו את הזמן להפסקות מורחבות והשמעת שירי פורים ברצף. אחר כך הגענו לחטיבה ולתיכון בבית ספר אפלמן. תפילת ראש חודש נמשכה על פני יותר משעה, ושכשיצאנו חווינו את מופע השמיניסטים לכבוד ראש חודש אדר.
מאחר שלמדנו בבתי ספר ממלכתי דתי, את ההרגשה האמיתית של הכרזת ראש חודש הביאו איתם השלפ"ים שכבר כתבתי עליהם - אותם שמיניסטים מעיירות פיתוח שלמדו בישיבות ובתיכונים הדתיים וידעו הכתרת חודש אדר מהו. הכל נפתח שם. זה היה הזמן לסגור חשבונות עם כל המורים. באפלמן התסריט היה די קבוע. אם זו נינג'ה - המורה מלכה ביטון ז"ל או המנהל המיתולוגי אברהם סרוסי וסגנו יוסי אלוש שיחיו, ואם זה המורה לספורט ברוך עם סיפורי המלחמה הלא נגמרים שלו מתקופתו בצנחנים. הבדיחות היו די קבועות כמו הקהל הצופה, שרובו הורכב מתלמידים שקיוו סוף-סוף להיות המופיעים בעצמם.
כל מחזור ניסה להפתיע את צופיו יותר מאלו בשנה הקודמת. אם זה להוריד ארון מתים מגג בית הספר, מה שגרם ליוסי אלוש לאבד עשתונות, ואם זה אצלנו בקטנה - להרים אותי כרב פורים על אלונקה ולהכניס לחצר בית הספר. מי שעמד מאחורי התכנון אצלנו היו השלפ"ים ובהם לא פחות מאשר דוקטור איתן נאמן ז"ל. רופא באזרחות וחובל בשירות מילואים שנפל לפני כחצי שנה במלחמת חרבות ברזל. לא ברור לי אם הייתי זה שצוחק או זה שצוחקים עליו, אבל ההכתרה שלי כרב פורים דבקה בי לא מעט זמן אחרי גם שרציתי להיות קצת יותר רציני בחיים.
ועכשיו משנכנס אדר מרבים בשמחה, ואיך אפשר לשמוח ואיך אפשר לקיים את חגיגות חודש אדר בבית ספר שבו יש בוגרים שנפלו? שיש בו הורים או אחים שכולים, שיש בו כאב בכל פינה. איך מצליחים לשמוח בחודש אדר ואיך מרבין בשמחה? זו שאלה שעולה כל שנה אצלי ובמיוחד השנה. ההרגשה היא שהמלחמה כאן ועל השבויים מתפללים בכל תפילה, אבל אין לנו אווירה של מלחמה ברחוב. ואיך מצליחים לשמוח מבלי לשכוח? איך מצליחים לשמוח גם כשקשה. איך כתבה מישהי - מה צריך לקרות כדי שאמרח חיוך על פניי? בבית הכנסת במקום העבודה שלי יש מישהו כזה. הוא עובד בכיר באחד מהמשרדים הקרובים, ובכל פעם שהוא נכנס לחדר, נכנס איתו חיוך ענק שמדביק את כולם.
אז איך אני יכול להיות גם קצת כזה? כי לפעמים נדמה לנו ששמחה זה רק אם קורים דברים גדולים. שיש שמחה גדולה רק שיש זיקוקים, שיש מישהו על הבמה שיודע להצחיק את כולנו. הטלפונים והמסכים לקחו מאיתנו את היכולת למצוא דברים קטנים שישמחו אותנו, שיגרמו לנו חיוך כי אנחנו ממהרים בכל רגע פנוי "ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך", לרוץ אל המסך ולחפש את הסרטון הבא שיגרום לנו לחייך. ופעם, כשלא היו לנו את המסכים האלו, הבטנו פשוט לרחוב, לתור בקופת החולים, לתור המקביל בסופר שתמיד רץ מהר יותר, ומצאנו רגעים קטנים שגרמו לנו לחייך.
לפני כמה ימים יצאתי עם בנותיי למופע של מיקי ומני ממטרה. תראו, הופעות ילדים זה משהו מתעתע. כאילו אני רואה את המודעה, מחליט שיהיה כיף עם הילדות, ואז כשאני מגיע לאולם שחצי ממנו ילדים שלא יכולים להיות רגועים עשר דקות עם חצי אולם של הורים שלא יודעים מה לעשות עם החלום ושברו עם הרצון לתת לילד חוויה כיפית ובמקום זה מקבלים סדנת בכי ויללות, אני מתחיל להתחרט. זה אירוע מורכב וקשה וגם בתי הצטרפה לכלל והחלה במסע התלבטות אם היא רוצה להישאר או לא. אבל ברגע שהגיע השיר "לא תנצחו אותי" היא החלה לשמוח ולרקוד והיא לא הבינה למה אני לא מצטרף. פתאום למדתי ממנה שיעור חשוב לחיים. שאפשר לשמוח גם משיר שכולם מכירים ושאפשר לחייך ולשמוח גם מהדברים הכי רגילים שיש לנו בחיים.
כי החיים הם לא פיקניק. גידול הילדים, העבודה, שכר דירה, משכנתה, רכב שנתקע בבוקר ובעיה בריאותית שרק הגיעה. יש מספיק סיבות להיות לא בשמחה, אבל אם נצליח להתעלות מעל זה. להביט על הדברים הטובים ולשדר כלפי חוץ ואז כלפי פנימה את הקלילות הזו ולענות על השאלה - "מה נשמע" ב-"הכל בסדר" ובאמת להתכוון לזה, לאט-לאט זה יהיה חלק מאתנו. נעצור את שטף העצב האופף אותנו. בלי חדשות, בלי סיפורים ומראות קשים, ובלי להתמקד ברע. בלי תוכניות אקטואליה ובלי הערות שלילות. ואם לא בלי אז אולי נתחיל ב-פחות. נדע שיש תמיד אפשרות לתקן ושהשמחה היא לא משהו חסידי או ברסלבי, אלא משהו שצריך לשכון עמוק בתוך כל לב יהודי. נתחיל בחודש אדר.
על-אף שמדובר במתחם בעל ערך היסטורי ואדריכלי רב, המתחם נמצא מזה שנים במצב של הזנחה מבישה
