עת צרה היא, וממנה ניוושע

סימן מסור מאבותינו

אנחנו עם שנבנה מצרותיו. גם אם כבדות הן אינן מכריעות אותנו, ובסופו של דבר מעומק הצרה אנו קמים מעפר ונולדים מחדש. בעיצומה של הצרה קשה לראות את האור המצפה לנו בקצה. לשם כך יש לשאוב מים בששון ממעייני הישועה של זיכרונותינו הלאומיים ולהפנים את התבנית ההיסטוריוסופית הזאת. סימן נמסר לאבותינו שהצרה מסמנת לנו שכבר עכשיו, בעומק המאורעות, מתרקמת הישועה. חכמינו כינו זאת "אורו של משיח", כלומר האור המאיר עלינו כבר עכשיו מעומק העתיד הטוב המצפה לנו. אין צורך לפחד מהמילה "משיח" באשר היא מכוונת לאידיאה הלאומית העתיקה שלנו (המשיח היה מי שנמשח בשמן להנהגה).

בשם הגאון מוילנה נמסר על הפסוק "וְעֵת צָרָה הִיא לְיַעֲקֹב וּמִמֶּנָּה יִוָּשֵׁעַ", שעצם הצרה היא כבר הישועה. הגאון קרא את המילים "וממנה יוושע" - מהצרה עצמה תגיע תשועתנו. הפסוק לקוח מנבואות הנחמה של ירמיהו המעודד את העם לא לחשוש מהצרה: ""קוֹל חֲרָדָה שָׁמָעְנוּ, פַּחַד וְאֵין שָׁלוֹם... הוֹי כִּי גָדוֹל הַיּוֹם הַהוּא מֵאַיִן כָּמֹהוּ וְעֵת צָרָה הִיא לְיַעֲקֹב וּמִמֶּנָּה יִוָּשֵׁעַ". והפסוקים הבאים אחרי מוכיחים כיצד המבט העמוק על הצרה מתקשר לעצמאותנו: "וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא... אֶשְׁבֹּר עֻלּוֹ (של מלך בבל) מֵעַל צַוָּארֶךָ וּמוֹסְרוֹתֶיךָ (כבליך) אֲנַתֵּק, וְלֹא יַעַבְדוּ בוֹ (לא ישעבדו אותנו) עוֹד זָרִים...". פסוק קודם לכן מתנבא ירמיהו על שיבת ציון: "הִנֵּה יָמִים בָּאִים... וְשַׁבְתִּי אֶת שְׁבוּת עַמִּי יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה... וַהֲשִׁבֹתִים אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבוֹתָם וִירֵשׁוּהָ". וכבר משה לימד, שירושת הארץ אחרי שזרים פלשו אליה משמעה לכבוש אותה מחדש ולהחיל עליה את ריבונותנו.

שמחת עניים המתהפכת

ההיסטוריה של עמנו עשירה בתקופות שלוות שהתהפכו על ראשינו ברעש גדול. כך תור הזהב בספרד וכך יהודי גרמניה שלאחר האמנציפציה ועוד. גם השמחה הגדולה שאחזה ביישוב העברי בכ"ט בנובמבר 1947 עם החלטת האו"ם על חלוקת הארץ והקמת בית לאומי לעם היהודי. מיד לאחריה פרצה מלחמת העצמאות שגבתה חללים רבים מכל מלחמה שידענו אחריה.

לא פעם בתולדותינו, בהיותנו צרורים במצוקה, דפקה על דלתנו שמחת עניים, ואנחנו, עַם עני החשוב כמת, שמחנו בה. ובלילות הגלות, בהיותנו שדודים ונזופים, חלמנו אותה על מצע עָניינו העשוי קש וזרדים: היא הייתה חלום נקמתנו, כבשת הרש שעוד נותרה לנו. אבל אז, כשבאה לבקרנו סוף-סוף, התברר להוותנו ששמחתנו הפכה למשחית וליומנו האחרון. לא אותנו ביקרה השמחה אלא את נושאי הארון, את צרינו ומְעַנֵּינוּ, להם היא האירה פנים.
במילים אלה פתח נתן אלתרמן את הפואמה הגדולה שפרסם בראשית מלחמת העולם השנייה ושמה כשם השיר הראשון 'שמחת עניים': "דָּפְקָה עַל הַדֶּלֶת שִׂמְחַת עֲנִיִּים... / וַיִּשְׂמַח בָּהּ עָנִי-כְּמֵת.../ וַיּאֹמַר: מַה טּוֹב וּמַה נָּעִים,/ כִּי בָאַתְנִי שִׂמְחַת עֲנִיִּים./ וַתֹּאמַר הַשִּׂמְחָה: לֹא, כִּי בָא מַשְׁחִיתְךָ,/ לֹא, כִּי בָא לְךָ יוֹם אַחֲרוֹן...".

היהודי מנחם את הישראלי

בזה לא תם הסיפור. האירועים הקשים הללו היו מבוא לעתיד טוב יותר לעמנו. שיר שצוטט הוא רק הפתיחה לפואמה גדולה שבמרכזה עיר נצורה ובתוכה עלמה ואב מת-חי. העיר היא הציוויליזציה המערבית שבאותם ימים נפלה לפני הנאצים מדינה אחר מדינה. מרדכי שלו הראה יפה כיצד העלמה מייצגת את הציונות והאב את היהדות. אלתרמן התעקש כי האסון שהחליף את השמחה הוא רק עניין זמני ויש תקווה לאחריתנו. ובמסורת הנביא ירמיה והגאון מווילנה ראה בעומק הצרה את תקוות הגאולה עבור היישוב הישן. וכך, בשיר הלפני אחרון, גם אם נופלת העיר, עולה רננה של שמחה, כי זה הסימן שהלילה של הגלות הנוראה עומד להסתיים: "תַּעֲלֶה רְנָנָה, הוֹי כִּי לַיִל פָּנָה,/ וּלְגִילַת אֲבַדּוֹן עָלָה שַׁחַר./ הוֹי כִּי לַיִל פָּנָה, הוֹי גִּילָה נוֹשָׁנָה/ הָאַחִים! אוּלַי פַּעַם לְאֶלֶף שָׁנָה/ יֵש לְמוֹתֵנוּ שַׁחַר!".

וכך מנחם האב את בתו - כלומר האב המייצג את עומק ההיסטוריה והאמונה של העם היהודי זורה אור נחמה על ההווה הציוני-ישראלי הקשה, ומעודד אותו לראות שהקץ המסתמן מבטא בעצם חבלי לידה:" קֵץ, בִּתִּי! בָּא הַקֵּץ! וְחֵי גִּיל וְצָרָה,/ חֵי אָשְׁרֵךְ הַטָּהוֹר שֶׁגֵּרֵשׁ כִּמְצֹרָע,/ חֵי כָּל עֹצֶם רִישֵׁנוּ (העוני שלנו), כִּי בֵּין הַמְּצָרִים/ לֹא אַשְׁרֵי הַצָּרִים, כִּי אַשְׁרֵי הַנְּצוּרִים!/ וְאַשְׁרֵי הַתּוֹלָע (תולעת יעקב, כלומר העם היהודי) הַנִּלְעָג וְהָרָשׁ,/ הַמְרֻמֶּה וּמֻקָּף וּמְמֻגָּר וְנֶחֱרָש,/ וְחוֹתֵר מֵחָדָשׁ וְזוֹכֵר וְעוֹיֵן,/ וּמַרְגּוֹעַ לוֹ אֵין וּכְלָיָה עָלָיו אֵין!". גם אם אנחנו מבודדים ואין לנו מרגוע, כליה עלינו לא תהיה; ההפך: "וְרָץ בָּא וַיְבַשֵּׂר... וְכֹחֵךְ כָּלָה./ רַק הַבֵּן עוֹד חָבַקְתְּ לִישׁוּעָה גְּדוֹלָה". הבן נולד מהחיבור שבין היהודי לציונות, כלומר הצבר יעמוד להושיע בעת הצרה, ממש כפי שעינינו רואות את דור הניצחון במלחמה הנוכחית.

צוואתו של ברל

השבוע ביקרתי בספרייה המרכזית בבית ברל, בתערוכה "הבית של סיוני", המשחזרת את הבית הקטן של סיוון אלקבץ הי"ד ונאור חסידים הי"ד שנרצחו בכפר עזה ב-7 באוקטובר. ביתם הפך למוזאון קטן המשמר את הזוועה והאימה, סימני הדם והמאבק והרצח האכזר. עמדתי נדהם מול מילותיהם של האם ענת והאב שמעון. לכו לשם לצפות בעדות המצמררת שתישאר עד לדור אחרון כדי לזכור על מה המלחמה, ומדוע חשוב להמשיך בה עד יכולו כל מעיינות הרשע שבקעו להציפנו. כשיצאנו, ראינו את תמונתו של ברל כצנלסון, ואבשלום קור ציטט לידי על-פה את דבריו של ברל מניסן תר"פ, לפני 104 שנים, לאחר נפילת תל חי. חשוב לשנן אותם לילדינו:

"אל ישקוט ואל יינחם ואל יפוג האבל - עד בוא יום, בו ישוב ישראל וגאל אדמתו השדודה! ידעו אפוא צוררינו: לא תפחידו אותנו. לא בחסדכם ניתנה לנו הארץ ולא בזדון רמייתכם תשכלו אותה מאתנו. לא תוכלו לנו. בראשינו ננפץ את בריחי הברזל. המוקשים החדשים אשר טמנתם לרגלינו לא יכשילו אותנו. הסכנה החדשה תעיר בנו את הכוחות הספונים, תדליק את להט הקנאות הקדושה, תדלה ממעמקי הנפש את ההתמכרות הגמורה, תתווה את המפעל הגדול. יהיו צוררינו אשר יהיו - אם פראי השוד והאונס או נציבי התרבות כביכול - לא תכניעו אותנו. המרתם את הצהרת בלפור בהצהרת דם. קניתם לכם שם עולם בדברי הימים - אם זכר עמלק אם מזימת אדריאנוס - חרטתם את שמותיכם בדם ירושלים. בשבילנו אתם אבק פורח, שוט עובר. על פני גוויותינו, גוויות חללינו, בדם לבנו, באור אמונתו ובתקוותנו האחרונה נפרוץ כל חומה. נפרוץ ונעלה!" כך סיים אבשלום בדברי ברל, והיו הדברים רעננים באוזניי, לנוכח ביתם החרב של סיוון ונאור, כמו נכתבו היום.