לבבות חצויים: הוצאת ילדים יהודים מבתי נוצרים בפולין לאחר השואה, מאת: אמונה נחמני גפני.
בשנות השמונים נסעה אימה של המחברת עליזה קופרמן-נחמני פעמים מספר לפולין בניסיון להתחקות אחר תאומים שסיפרו לה כי נולדו לאחותה בזמן המלחמה ונמסרו לפולנים. התאום הזכר, כך נודע לה, מת קרוב לוודאי עוד בתקופת המלחמה, ואילו אחותו התאומה שרדה וחיה, כנראה, באחד הכפרים שבקרבת עיירת מוצאם. יותר מזה לא הצליחה עליזה לגלות, שכן היא נתקלה בחומת שתיקה.
לשאלה מדוע עדיין חשוב לה למצוא את ה"ילדה", ובכך להטרידה משגרת חייה ומשפחתה? ענתה עליזה: "חשוב לי שתדע מה הקריבה אמה על-מנת להצילה".
הסיפור אינו מַרפה והזמן אינו מרַפא.
בשנת 1944 החלה הפעילות להצלת ילדים יהודים שהוסתרו במנזרים ובבתי נוצרים. ספר זה עוסק לראשונה באופן ממוקד בכל היבטיו של נושא הילדים היהודים ששהו בבתי פולנים וכך ניצלו מן השואה. הוא דן בפעולות להוצאת הילדים מידי מציליהם לאחר השחרור ומציג את הנושא על היבטיו האידיאולוגיים והאנושיים.
בספר נחקרו פעולותיהם של גופים יהודיים שונים, שקמו לאחר המלחמה לאיתורם, להוצאתם, ולהעברתם למוסדות יהודיים. מבחינת הצד היהודי נבדקו הגופים שפעלו בעניין זה, וכן נבדקו זהותם האידאולוגית ובשם מי פעלו. כמו כן נבדקו דרכי הפעולה של כל אחד מהם ומקורות המימון לפעולותיהם. כן היה צורך לברר את הרקע לפעולות הללו, הלכי הרוח שאפיינו את האוכלוסייה הפולנית באותה העת ויחסם של מוסדות המדינה לפעולות ההוצאה. ולבסוף, נעשה מאמץ להאיר את הפן האנושי הרגשי: כיצד נראו הפעולות מנקודת מבטם של המצילים מצד אחד והילדים הניצולים מצד שני.
בעקבות נסיעה לפולין ב-1976 החליטה אמונה נחמני גפני, מרצה לאומנות באורנים, לקחת מספר קורסים בהיסטוריה שהסתיימו בדוקטורט אותו התחילה ב-1993. במסגרת עבודת הדוקטורט, נסעה עוד באותה שנה לארכיון היהודי בווארשה והיא זו שפתחה לראשונה את הקופסאות שהיו מונחות שם והכילו את הפרטים על הילדים שניצלו במנזרים על-ידי משפחות פולניות - פרטים שנמסרו על-ידי המצילים. בעזרת מידע זה נפגשה עם אותם ילדים שהיו אז כבני 5 וגילו את ילדותם האבודה שישים שנה אחרי.
הספר מקפל בתוכו סיפורים קשים ומרגשים, ביניהם סיפור על אמא שעזבה את ילדתה בת השנה וחצי בפתח ביתה של משפחה פולנית מתוך כוונה להציל אותה. אחרי המלחמה חזרה לקחת את הילדה והמשפחה הפולנית לא רצתה להחזיר אותה בטענה שאין לה הוכחות שהיא אכן האמא שלה. האם שבינתיים הקימה משפחה לא הפסיקה לפעול להחזרת בתה - שלחה מכתבים ופנתה לגורמים שונים והגיעה עד לאפיפיור.
בשלב מסוים היא עברה לקנדה וגם משם פעלה להחזרת בתה. ב-1999 אמונה נסעה לאותו כפר בפולין, שאלה על הילדה ונאמר לה שהיא נשלחה לקנדה בגיל 16 - מאמצי האם הצליחו, אך לא נוצר קשר טוב בין הילדה שגדלה כנוצריה לכל דבר לבין אמה - ונוצר נתק. אמונה הגיעה אל הבת שגרה בארה"ב ומסרה לה את כל המכתבים שמצאה.
לודז' - אחרון הגטאות בפולין: מאת: מיכל אונגר
"אותו יהודי קטן ננעל לשמונה שעות בכותלי בית החרושת... שבהם שוררים לרוב תנאים הנוגדים את כללי ההיגיינה הבסיסיים... מוטל [עליו] להתייצב לעבודתו כחייל ממושמע... לילד כזה אין ארוחת בוקר לפני צאתו לעבודה, אין לו מה לקחת אתו... הילדים בגטו חייבים לעבוד. אם לא, נשקפת להם סכנה שייקרעו מהוריהם ויישלחו למקום לא ידוע. כאשר הם עובדים הם אזרחי גטו מועילים ומוגנים...", כך כתב יוסף זלקוביץ', שתיעד ביומנו את החיים בגטו לודז'.
במלאת 60 שנה לחיסול גטו לודז' רואה אור המחקר המעודכן והמקיף ביותר שנעשה עד כה על קורותיהם של יהודי לודז'. הספר מתאר באמצעות מאות מסמכים ועדויות את החיים בגטו למן הקמתו ועד חיסולו.
הגטו בלודז' הוקם בחורף 1940 והיה הגטו הגדול הראשון על אדמת פולין. בשנות קיומו חיו בו בסך הכל כ-205,000 יהודים. עקב שילוב של כמה גורמים נוצרה בגטו מציאות מיוחדת במינה שהביאה לפיתוח מערך עבודת כפייה שלא היה כדוגמתו בשום גטו אחר, ובזכותו התקיים הגטו עד אוגוסט 1944 והיה הגטו האחרון על אדמת פולין. באוגוסט 1944 גורשו לאשוויץ כ-67,000 מיהודי הגטו, ורובם הושמדו עם הגעתם למחנה. יתר המגורשים נשלחו לעבודה במחנה עצמו וברחבי הרייך, וההערכה היא שכ-7,000 עד 10,000 מהם שרדו.
מיכל אונגר עשתה את מחקרה במסגרת המכון ליהדות זמננו באוניברסיטה העברית בירושלים והיתה עמיתת מחקר במכון הבינלאומי לחקר השואה ביד ושם. כיום מרצה במכללה האקדמית באשקלון. פרסמה מאמרים בכתבי עת שונים. ערכה את הספרים הגטו האחרון, החיים בגטו לודז' 1940-1944 (1995); ואת יוסף זלקוביץ', בימים הנוראים ההם, רשימות מגטו לודז' (בעברית 1994 ובאנגלית 2002).
המסע של רז'ין אל השנים השותקות: מאת: רבקה פפו
רֶז'ין (רבקה) לא תשכח לעולם את בכיה האין-סופי בלילה הראשון בבית היתומים, את התחושה ששוב נטשו אותה - אבל היא אינה זוכרת כיצד הגיעה לשם. רק רסיסי זיכרונות נותרו לה מילדותה, אולם היו רגעים שבהם היתה שוב ילדה אבודה שאיש אינו מתעניין בצרכיה ובתחושותיה. רז'ין נולדה בבלגיה בשנת 1941. כשהיתה בת שנה וחצי הופרדה מהוריה שנשלחו לאושוויץ ונותרה עם אחיה מקס בביתה של משפחה בלגית נוצרית. לאחר המלחמה התגוררה אצל דודתה ואחר כך בבית היתומים. בת שמונה עלתה לארץ. בספר הזה מתעדת רבקה את המסע בזמן שערכה אל שנות חייה הראשונות. המסע לא פתר את כל שאלותיה ואף הוסיף תהיות חדשות, אך הוא ריפא במעט את צלקות הילדות ואפשר לה להיפרד מן הילדה האבודה שבכתה כל הלילה.
שירים מברגן בלזן: מאת: אורי אורלב
אורי אורלב הגיע לברגן בלזן עם אחיו הקטן ודודתו, שהבטיחה לאמו לפני שנרצחה, שתמיד תיקח איתה את הילדים, לטוב ולרע.
התנאים במחנה, שהיה מחנה משפחות, הלכו והורעו. בתחילה עוד הצליחה הדודה לשלם 100 גרם לחם לשבוע לשני מורים שילמדו אותו, אולם עד מהרה לא היה די לחם עבור זה.
מ-2,600 איש נותרו במחנה רק כ-350, והילדים העסיקו את עצמם כמיטב יכולתם. באותה תקופה החל אורלב לכתוב שירים. את השירים כתב בפנקס קטן אותו קיבל מדודתו ועליו שמר מכל משמר. את הטיוטה כתב על קרש ששלף מהדרגש. רק אחרי שהטיוטה השביעה את רצונו העתיק אותה לפנקס.
את השירים כתב בהתקפות פתאומיות, לפעמים גם אחרי כיבוי האורות, כשהוא עוקב באצבע אחרי השורות, כדי לא לכתוב שורה על גבי שורה. בחגים ובימי הולדת, הייתה דודתו מעמידה אותו על גבי שולחן כדי לדקלם משיריו לשוכני הצריף.
אורי אורלב נולד ב-1931, גדל במשפחה יהודית מתבוללת בוורשה. בפרוץ מלחמת העולם השנייה נשלח אביו, קצין-רופא בצבא הפולני, לחזית. מסתיו 1940 ועד תחילת 1943 היה עם אחיו הקטן ועם אימם, בגיטו ורשה, שם נרצחה האם. דודתם המשיכה את המאבק על חייהם. במשך מספר חודשים הוסתרו שני הילדים אצל משפחות פולניות. בקיץ 1943 נשלחו עם דודתם למחנה הריכוז ברגן-בלזן בגרמניה ונכלאו שם למשך עשרים ושנים חודשים. באפריל 1945 שוחררו יחד עם שרידי קבוצתם על-ידי הצבא האמריקני, מתוך רכבת שהסיעה אותם למקום בלתי ידוע. שני הילדים הגיעו לבדם לארץ ישראל בספטמבר 1945 ואומצו על-ידי קיבוץ גניגר. האב שרד, נמצא ועלה לארץ מפולין ב-1954.
עד 1975 כתב אורלב למבוגרים. מאז 1975 כותב בעיקר לילדים ולנוער ופרסם עד כה 31 ספרים. ספריו תורגמו ליותר משלושים שפות.
אורלב זכה בפרסים רבים בארץ ובחו"ל. הוא הסופר הישראלי הראשון שזכה במדליית הזהב על שם הנס כריסטיאן אנדרסן לשנת 1996, אחרי שנבחר מבין 23 סופרים מרחבי העולם, על-ידי ועדת שיפוט בינלאומית. פרס אנדרסן הוא הפרס הבינלאומי הגבוה ביותר לספרות ילדים ונוער המוענק מדי שנתיים מאז 1956, בחסותה של מלכת דנמרק. בין הזוכים בו: אסטריד לינדגרן ואריך קסטנר.
בנימוקי השופטים נכתב בין השאר: "כרקע לכתיבתו של אורלב משמש נסיונו כילד יהודי בפולין שסועת המלחמה. בין אם סיפוריו מתרחשים בגיטו ורשה, או בארצו החדשה, ישראל, לעולם אינו מאבד את נקודת הראות של הילד שהיה. כתיבתו מצטיינת ברמה ספרותית גבוהה, ביושר ובהומור, ולעולם אינה נסחפת לרגשנות. הוא מציג איך ילדים יכולים לשרוד ללא מרירות גם בתנאים הקשים ביותר, להתייחס באהבה לאחר ולקבלו בהבנה".
אורי אורלב גם מתרגם מפולנית לעברית. מתגורר בירושלים, נשוי ואב לשתי בנות ולשני בנים.
למען יידעו דור אחרון: זיכרון השואה ביד ושם, עורכים: בלה גוטרמן ואבנר שלו
60 שנה לאחר סיום מלחמת העולם השנייה ויציאתם של שרידי היהודים מן המחנות, הגטאות והמסתור, רואה אור אלבום ייחודי המספר את סיפור השואה כפי שהוא מוצג ביד ושם. סיפורו של היחיד, האדם בכלל והיהודי בפרט, נגול באלבום באמצעות סיפורים אישיים, מסמכים, יצירות אמנות ומאות תצלומים של עולם שנכחד - מקצתם נחשפים כאן לראשונה.
המכלול המוזיאוני החדש נבנה כך שיוכל להכיל בתוכו את היכולת להתחדש מדור לדור, לענות על צרכי הדורות השונים ולהיות הגשר בין העולם שנהרס לבין החיים שנתחדשו. הספר מוביל את הקורא בעקבות האירועים, כפי שהם מוצגים ביד ושם ותוהה יחד עמו ועם חוקרי השואה, כיצד ניתן להסביר את הנכונות הגורפת, כמעט, של בני אנוש לקבל על עצמם תכתיבים של אידאולוגיה מחרידה ולבצע מעשי רצח המוניים.
האמנתי שאשאר בחיים: מאבקו של נער בגטו בוריסלב, מאת: בצלאל לינהרד
בצלאל לינהרד היה בן 13 כשכבשו הגרמנים את עירו בוריסלב שבגליציה המזרחית. הוא ובני משפחתו נאבקו לשרוד בתושייה ובאומץ לב, אבל בזה אחר זה נלקחו ממנו בני משפחתו. בצלאל סיכן את חייו כדי להביא מזון לבני משפחתו וניצל כמה פעמים מידי הנאצים ועוזריהם. הוא הצליח לשרוד במחבוא ביער עד שחרור פולין, ואז הצטרף לצבא הסובייטי. לאחר שחרורו מן הצבא הסובייטי עסק בצלאל לינהרד בפעילות ציונית, עלה לארץ וכיהן בתפקידים חשובים במשטרת ישראל.
שנים של זעם ותקווה - 1938-1949: נעורים והתבגרות באיטליה הפשיסטית, מאת: ישראל דה בנדטי, בשיתוף יד יערי ומורשת
"אני נשאר משתאה מול הפרח הסגול שהצמיח הקקטוס של אמא. הקקטוס הזה יושב לו בעציץ על אדן החלון שלנו כבר שנים, ועד היום לא הצמיח אלא עלים בשרניים. סבתא, מבוהלת מצעקות השמחה שלי, באה גם היא מצד המטבח, ולמראהו מכריזה בהתלהבות: 'היום פרח פרח השלום!'". ואכן, באותו היום נכנס לתוקפו הסכם הפסקת האש בין איטליה לבעלות הברית, והמחבר בן ה-16, תושב העיר פררה, קיווה שבזאת תמו שנות האפלה והאפליה. אך עד מהרה נכזבה תקוותו - הגרמנים כבשו את איטליה, ישראל נכלא בבית הסוהר בעירו ולאחר מכן הסתתר בזהות שאולה בפאנצה ובכפרים שבסביבתה עד תום המלחמה. לאחר השחרור הצטרף בהתלהבות לפעילות הציונית באיטליה במסגרת תנועת החלוץ והיה בין הפעילים הבולטים ביותר. לאחר תקופה של מגורים ועבודה בהכשרה של התנועה עלה לארץ, התיישב בקיבוץ רוחמה והקים משפחה. מילא תפקידים שונים בקיבוץ ובשליחות תנועת החלוץ באיטליה.
שברים ואור, מאת: יעקב צים
יעקב צים, בן העיר סוסנוביץ' שבפולין. למד בצעירותו ציור ורישום, וכשרון זה היה לו לקרש הצלה בבוא ימי האימה של הכיבוש הגרמני, הגטו ומחנות אננברג, בלכהמר ובוכנוולד. הוא מתאר בספר את קורותיו בתקופת השואה שהיו מורכבים משברים רבים, אולם היה גם האור של האופטימיות והנחישות. במאבק לחיים באה לעזרתו אמנותו. "לא יבכה איש כמוני" צייר יעקב בזוכרו את יצירתו של הצייר יוסף בודקו באינטרפרטציה מתאימה למצבו. "זכרתי את הכלל באמנות הרישום: במקום המפגש עם הצל הכהה ביותר, שם האור החזק ביותר", הוא כותב בזיכרונותיו. בתום המלחמה עלה יעקב צים עם "ילדי בוכנוולד" לארץ-ישראל והגשים את חלומו.
הספר מלווה ציורים "המשקפים את המרד הרוחני בהקפאת העבר. האובדן מזוהה עם האין".
יעקב צים בן 85, צייר ומעצב גרפי, בוגר "בצלאל החדש", עיצב את שטרות הכסף הראשונים והמטבעות של המדינה (השטרות בני חצי לירה ועשר לירות ב-1956, סמל העשור למדינה, בול השואה, מטבע שחרור ירושלים, מדליית הכנסת, מדליית יום הזיכרון ועוד). הציג והשתתף בתערוכות רבות בארץ ובחו"ל וזכה במספר פרסים. את ספר אלבום יצירותיו ערך האוצר יונה פישר.
יעקב צים נולד ביולי 1920 בעיר סוסונוביץ שבדרום-מערב פולין בן לאב שהיה צבע וצייר שלטים. הוריו קיימו אורח חיים יהודי אך ברוח הבונד. התחנך בבית ספר יסודי ממלכתי-יהודי ולמד עברית אצל מורה פרטי יחד עם אחיו הבכור עמנואל. בהשפעת מורם הם הצטרפו לתנועת "הנוער הציוני".
בין השנים 1940-1945 יעקב ושני אחיו עבדו בבית מלאכה לאמנות שימושית, וכך הם ניצלו מהמשלוחים הראשונים למחנות העבודה. באוגוסט 1943 לאחר חיסול הגטו נשלחו הוריו והאח הבכור לאושוויץ ויעקב למחנה העבודה אנאברג וממנו בינואר 1944 נשלח למחנה הריכוז בלכהאמר שם הוא פגש את אחיו הצעיר נתן. בינואר 1945 הועברו שני האחים למחנה הריכוז בוכנוואלד במסגרת "מארש המוות". באפריל שוחררו וצורפו לקבוצת "ילדי בוכנוואלד" שהיו בדרכם לצרפת שם שהו בבית החלמה של "מפעל ההצלה לילדים" בכפר קטן שבצפון-מזרח נורמנדי. ב-18 ביולי 1945 הגיעו לחיפה באוניה "מטרואה" ולבקשתו נשלח לירושלים כדי ללמוד בבצלאל.
עלים מן האש, שמחה גוטרמן. עורך ומאייר: יעקב גוטרמן.
בשיתוף מורשת
חדור הכרה כי הוא מתעד את כליון עמו, סיכן שמחה גוטרמן את חייו ברשמו על פיסות נייר ארוכות את המתרחש לנגד עיניו בשואה. בהתבוננות מדוייקת ונעדרת פאתוס מגולל המחבר את פרשת יסוריה של קהילת פלוצק בפולין. על החרדות בטרם פרוץ המלחמה, כניסת הגרמנים, דרך הייסורים הארוכה של התעללות והשפלה, ועד לגירוש הכללי אל מחנות ההשמדה.
את פיסות הנייר, הכתובות ביידיש, בכתב צפוף הגודש את שני צדדיהן, טמן המחבר בתוך בקבוקים שאותם החביא לאחר מכן במקומות שבהם הסתתר. שמחה גוטרמן הסתפח אל המחתרת הפולנית, ונפל בקרב בוורשה. אחד מהבקבוקים נתגלה אחרי המלחמה, וכעבור שנים רבות נמסר למכון ההיסטורי היהודי בוורשה. סיפור חשיפתו של כתב היד ונדודיו לאחר המלחמה, הוא עניין מרתק בפני עצמו.
הספר פורסם ביידיש, תורגם לחמש שפות וזכה לשבחי הביקורת.
את הספר אייר יעקב גוטרמן, בנו של המחבר שניצל יחד עם אמו הודות למסתור אצל גויים. האיורים הוצגו בתערוכה שהתקיימה בבית אריאלה לקראת יום השואה 2004.
משבחי הביקורת:
"בדומה ליצחק בשביס זינגר וברונו שולץ, היתה לו היכולת לבטא בקלות, בעזרת משפט פשוט, את תמצית הקיום על הטראגי והקומי שבו" [לה נובל אובזרווטר, צרפת].
"ספרו של שמחה גוטרמן הוא בדיוק מאותם הספרים שמכריחים אותנו לחשוב למרחוק. הוא מרטיט ומטלטל. קורות הספר, כמו תוכנו, מעלות אותנו, מעבר לעדות האימים, אל ההבנה הנכונה והמרגשת של מהות הספרות" [NIW / הולנד].
"גוטרמן אינו מקונן. הוא מתאר בצורה עניינית ומשתדל לשמור מרחק. דווקא בשל כך המסמך הזה כה מרטיט ומצמרר" [Sachsische Zeitung / גרמניה].
"עד כמה שהביטוי אינו הולם את הנושא הנורא, בכל זאת יש לומר: הטקסט הזה הוא ספרות גדולה" [Faz / גרמניה].
"מרגישים כיצד המספר שנטל על עצמו את התפקיד של רושם קורות העתים, נאבק במילים כדי לתאר את החרדה והאימה אשר איש לפניו לא תיאר" [קורייר, אוסטריה].
"מאנה פרנק ועד פרימו לוי, ביומן וברומן, איש לא הצליח לתאר את המתרחש באותה עוצמה" (מדברי פרדיאנו ססי, מי שהוציא לאור את יומנה של אנה פרנק באיטליה) [Lombardia Oggi / איטליה].
ארבע מחברות שחורות: עדותה של פולה שרייבר גולדווסר, מאת: פולה שרייבר
פולה שרייבר לבית גולדווסר נעצרה על-ידי הגסטפו בבונקר בעיירה בוכניה, פולין, שם הסתתרה עם קבוצת חברים, אנשי "החלוץ היהודי הלוחם". הם נשלחו לאושוויץ-בירקנאו. שם שהתה במשך למעלה משנתיים. לאחר מסע ייסורים נוסף בין עוד מספר מחנות היא שוחררה יחד עם כ-10,000 אסירות ואסירים והגיעה לשוודיה. מיד עם הגיעה כתבה פולה את כל אשר עבר עליה בשנים האיומות האלה, בעוד הזיכרון טרי ובעוד הזעם, שלא שכך גם שנים אחר כך, בוער בנפשה.
היא כתבה את עדותה כדי לספר קבל עם ועולם את זוועות אושוויץ וכדי לגרום לכולנו לזכור ולעולם לא לשכוח. העדות תורגמה מפולנית והרי היא לפניכם, נוראה בדיוק כמו בימים שבהם נכתבה.
הדרך אל הפתרון הסופי: מאת: כריסטופר ר' בראונינג
הדרך אל הפתרון הסופי הוא מחקר פורץ דרך המתמקד בחקר האירועים שהתחוללו ב-30 החודשים שבין ספטמבר 1939 למרס 1942, חודשים שיש להם חשיבות מכרעת להבנת הורתו ולידתו של הפתרון הסופי.
המחבר קובע שבפרק הזמן הזה חל המפנה שבעקבותיו חולל המשטר הנאצי את ההשמדה המתוכננת של העם היהודי והריגת מיליונים של בני עמים אחרים, והכל בשיטתיות ובהיקף שאין להם אח ורע.
זהו הניתוח המפורט והמקיף ביותר שנכתב על אירועי 30 החודשים הרי הגורל הללו. המחבר מציג, בעזרת אלפי תעודות, כיצד עשתה מדיניות הגזע הנאצית את כברת הדרך מרדיפות ו"טיהור אתני" ועד הכנת התכנית של הפתרון הסופי ומייחד מקום ניכר לדיון בתפקיד המרכזי שמילא אדולף היטלר בקבלת ההחלטות לאורך כל הדרך.
הספר זכה בפרס National Jewish Book Award לספר הטוב ביותר בקטגוריית ספרי השואה לשנת 2004.
כריסטופר ר' בראונינג הוא פרופסור במחלקה להיסטוריה של אוניברסיטת צפון קרולינה בצ'אפל היל בארה"ב. הוא קיבל את תואר המ.א בשנת 1968 ואת תואר הדוקטור ב-1975 מטעם אוניברסיטת ויסקונסין, מדיסון. הוא ידוע בעולם האקדמי כחוקר מעולה ובלתי נלאה ונחשב לחוקר מוביל בנושא המדיניות הנאצית האנטי-יהודית בגרמניה.
הודות לכישוריו הוא מתבקש לייעץ למוסדות רבים כמו מוזיאון השואה בוואשינגטון, אגף פשעי המלחמה בבריטניה, משרד התובע הכללי באוסטרליה ומשרד המשפטים בקנדה. הוא חבר במערכת של כתב העת "לימודי שואה ורצח עם" ובכתב העת ללימודי החברה היהודית וחבר במועצה המייעצת של הקרן להוראת מורשת השואה.
פרופ' בראונינג כתב מבחר ספרים ומאמרים על מעשי רצח עם על-ידי הנאצים ומדיניותם כלפי היהודים.
על-אף שמדובר במתחם בעל ערך היסטורי ואדריכלי רב, המתחם נמצא מזה שנים במצב של הזנחה מבישה
