מדינה פלשתינית דמוקרטית

האיחוד האירופאי ומחלקת המדינה, בתמיכה נלהבת של השמאל הנאור שלנו, חותרים להקים פה 'מדינה פלשתינית דמוקרטית' או אולי 'מדינה דמוקרטית פלשתינית'. תלוי מה בא קודם. הדגש, כמובן, בחזקה דמו-קריטית. לפעילות הזאת הם קוראים גם 'תהליך השלום'. הם לוחצים על ישראל להגיע במהירות להסכם על הקמת מדינה פלשתינית דמוקרטית, כלומר להגיע לשלום המיוחל.

אם היא תהיה דמוקרטית - החמאס יתפוס את השלטון ואז לא תקום פה מדינה דמוקרטית. אין מקום למדינה לא דמוקרטית – זה דמו-קריטי, הדגש כמובן. אם היא לא תהיה דמוקרטית (כדי שלא יתאפשר לחמס לתפוס את השלטון) - היא לא תקום כי אין מקום למדינה לא דמוקרטית. זה ממש דמו-קריטי. כך או כך... היום קיימת אפשרות נוספת – שדאעש יתפוס את השלטון ואז גם פלשתינית היא לא תהיה. גם לא ירדן. טילים על תל אביב ובן-גוריון יהיו בכל מקרה של תהליך שלום, כי ל'שלום' – למדנו על בשרנו - יש מחיר ויש קורבנות.

החיילים היפנים של מלחמת העולם השנייה

שוחחנו על אותם מקרים מופלאים שהתרחשו עשרים ושלושים שנה אחרי שהמלחמה העולמית. יחידות של לוחמים יפנים מרופטים התגלו אז במעבה יערות העד. הם לא שמעו על-כניעת יפן במלחמה העולמית והמשיכו להסתתר ביערות עד יעבור זעם ויחודש הקשר עם המולדת למען תפארתו של הקיסר. נחושים היו להילחם למענו עד מוות עם סכין בין השיניים...

אחד הילדים ששמע את החדשות מהיער אמר שהיפנים האלה דומים עד מאוד ליהודים. כי יש להם זקן ארוך? שאלה אמו. כי יש להם פאות ארוכות ומסולסלות? שאלה אחותו. לא, הוא אמר מהורהר. כי הם כבר שלושים או ארבעים שנה עם סכין בין השיניים והם ממשיכים להילחם, לא נכנעים. גם אנחנו היהודים – עם סכין בין השיניים - כבר אלפים שנה, אמר הילד.

TROUBLESHOOTER

בצעירותי זכיתי לעבוד בחברה בינלאומית שנמנתה בין עשרים וחמש החברות הגדולות בעולם. התקדמתי בתפקידי מנהל פרויקטים עד מנהל מחוז וקבלתי כמה מכתבי הוקרה ממנהל החברה שמעולם לא ראיתי אותו. המשכתי להתקדם בתנועה כלפי מעלה ויום אחד, כעבור עשר שנים בחברה הוזמנתי למשרדו של המנהל בקומה העשרים ושתיים. המנהל הזיז את משרדו מקומה לקומה לפי מיקומה של החברה בטבלת החברות שפורסמה כל שנה על-ידי ה'פורבס' וה'וול סטריט ז'ורנאל'. לכבוד הפגישה קניתי נעליים חדשות כמו בפסח. הפגישה התנהלה על מי מנוחות ומנחות והנה הציע לי המנהל הצעה שאין לסרב לה: מה דעתך להיכנס לתפקיד ה- TROUBLESHOOTER שלנו? הייתי המום. הוא יוצא לפנסיה בסוף החודש הבא, הסביר המנהל.
זו פסגת התפקידים בחברה וחשיבותו עולה על תפקיד המנכ"ל שישב מולי. מעולם לא נתקלתי בו, אמרתי במבוכה. המנהל צחקק. כנראה לא היה צורך, אמר. גם אני לא פוגש בו לעתים קרובות. לפני ארבע שנים, כשנכנסתי למשרד שלי, כמה קומות למעלה, היה לי סיוט נורא שהוא עלול להיכנס למשרד ולבעוט אותי החוצה, מהחלון. לכן השאיפה שלי הייתה כל הזמן לרדת עוד קומה. הוא יושב כבד על הכתפיים. עכשיו תורך להיכנס למשרד הזה. מה דעתך? שתקתי. הלב שלי היכה בחוזקה. האם ניתן לפגוש אותו? שאלתי.

חלפו כמה ימים ונכנסתי למשרדו של האיש הנורא הזה שכינויו איבן האיום. את פני קיבל זקן חביב שישב בכיסא נדנדה והתעסק בעניבה שלו. היו לו שיניים צחורות ומחייכות ואף אחת מהן לא הייתה שלו. זקן חביב. הוא הניע בידו והורה לי לשבת. כשדיבר – כבש את ליבי. הרגשתי שאנחנו חברים מילדות. שלי – לא שלו. משהו לא הסתדר לי ולבסוף העזתי לשאול אותו כמה שנים הוא בתפקיד. שש וחצי, הוא אמר וחייך שוב. אזרתי עוז והוספתי, בן כמה אתה אדוני? חמישים ושתיים, הוא אמר ושיני החלב שלו חייכו.

כעבור שבוע הודעתי למנהל שאני מתפטר בשל בעיות בריאות. למעשה – נמלטתי על נפשי. הוא הצטער לשמוע והניח מיד את השפופרת. חזרתי לארץ והתחלתי קריירה חדשה באחת החברות שהתפתלה בכבדות במעלה הישרא-בלוף. לתפקיד שיועד לי נכנס בחור צעיר בשם ביבי. הוא המשיך הלאה וקדימה כיאה לכישרונותיו ויכולותיו ועתה, בעמדו מול נשיאי הרוח באמריקה, אובמה וקרי, נעשה ה- TROUBLESHOOTER של העולם. השיניים הצחורות בפיו – עדין לא התחלפו.

מחיר השלום

בכל פעם שמחבלים ערבים רצחו יהודים קפץ השמאל הנאור שלנו והכריז, אלה אויבי השלום ומתנגדיו, הם באו כדי לרצוח את השלום. המחבלים עצמם מכריזים: באנו לרצוח יהודים – ולא את השלום. על הנרצחים (להזכירכם, יהודים) נאמר – אלה קורבנות השלום. קורבנות השלום - לא קורבנות הטרור הערבי. עכשיו השלום הורג אותנו – לא הערבים – וזה הרבה יותר מרגיע.

ככל שנרצחים יותר יהודים (על-ידי יותר מתנגדי שלום) מבינים אצלנו שהשלום מתקרב ובא כי המתנגדים לו ואויביו חשים עצמם במצוקה ורוצחים – יהודים. קורבנות השלום הם תמיד, אך ורק – יהודים. בסופו של חזון – כשיגיע לבסוף כל השלום כולו ויופיע על הבמה - לא יהיו פה יהודים כי הם נרצחים ככל שמתקדמים לעברו. זה מזכיר לי את הבדיחה על זוג הקשישים שחוזר מבילוי סוף שבוע בלאס-ווגאס בנסיעה במכוניתו במדבר. ממלמל הזקן המנומנם ליד ההגה לאשתו, נראה לי שאנחנו מתקרבים יותר ויותר ללוס-אנג'לס, יקירתי. איך אתה יודע, יקירי? שואלת הזקנה מלאת התפעלות. כי אני דורס יותר ויותר בני אדם, יקירתי...
ציתותים

הר בבית

להלן ציטוט מעציב מתוך מאמר שפורסם (16.6.89) ב'הארץ': "כל כיבוש משחית. האמריקנים בווייטנאם...הבריטים נרצחים בבלפאסט. אני מרחמת על עצמנו...כי אצלנו זה לא במקום רחוק. אצלנו זה בתוך הבית" ('תולעת יעקב ודוד ישמעאל', עמ' 853).

קלף מנצח

"... אסור לנו לוותר על הקלף היחיד שיש לנו – הנכונות לנסיגה מלאה" 17/6/94, ז'ק נריה ('תולעת יעקב ודוד ישמעאל', עמ' 360). הדובר שימש יועץ ראש הממשלה רבין.

אובמה וההסכם

כיום, לאחר הסכם וואי, כבר אומרים הכל, מימין ומשמאל, כי הוא גרוע לישראל. ומדוע לקיימו אם כך? שאל עמנואל הלפרין, מראיין בטלוויזיה, את יוסף שריד. "כי אין הסכם טוב יותר", ענה שריד. רציונליסט. צא ולמד. גם אם סכין חדה הניח על צווארך השוחט, ובידך להסירה, אל תסיר! שמא לא תמצא לך ממורטת ממנה תחתיה. ('תולעת יעקב ודוד ישמעאל', עמ' 362).

פשע שנאה

זמן רב התנוססו על קיר 'בית ידלין' המלים "דרוס כל דוס", והכל שתקו ('תולעת יעקב ודוד ישמעאל', עמ' 384).