הסקרים משמעותם ופרשנותם למי שמתעמק ומתעניין בסקרים, לומד דבר מעניין. רוב הסקרים מצביעים על נתניהו, כמתאים ביותר להיות ראש
ממשלה, כשבוז'י הרצוג הרבה מאחוריו באחוזים גבוהים והאחרים בכלל לא בתחרות.
הסקרים מצביעים על נתניהו כמתאים ביותר להוביל מבחינה ביטחונית את ישראל, בכל הגזרות. עם זאת הם נותנים רוב קטן למחנה הציוני שבראשו בוז'י את ציפי (1+1), שעומד בסתירה לממצאי הסקר, למי שמתאים להוביל את הנהגת המדינה. האם יש כאן סתירה? האם מדובר בדבר והיפוכו שהרי הגיונית ולוגית הדברים לא מסתדרים או מדובר בהתלבטות כנה בין מי שינהיג את ישראל.
יש לנתניהו פגמים, בהתנהלות אישית, סביבתית, לפעמים עצימת עיניים, חוסר צניעות וענווה ויותר שליטה על מה שנעשה סביבתו ובביתו. עם זאת, אסור לשכוח, כמו שמראים הסקרים, מי מתאים יותר להנהיג את המדינה, כי עתיד המדינה עומד במקום הראשון לבחירה.
והרי סקירה היסטורית קצרה להבנת הנושא: אסור לשכוח את ההתלהבות ההיסטורית הציבורית שניסו ליצור עם חתימה על "
הסכם אוסלו" שהביא על ישראל פיגועים, מתאבדים וסכסוך מתמשך ומעמיק שהולך ומרחיק אפשרות להסדר מדיני וחלום רחוק על שלום באזור.
לפי הערכתי, שלום אמיתי או כפי שקרוי שלום אמת באזור בין ישראל לפלשתינים ושכנינו, למרות ההסכם עם מצרים וירדן, לא יהיה בדורות הקרבים. קחו למשל את עיקרי החלטות וועידת הפת'ח בבית לחם לפני זמן קצר, כדוגמה ומבחן (לא להכרה במדינה יהודית, המשך מאבק מזוין, ירושלים כולה כבירת פלשתין ואי וויתור על זכות השיבה).
הדוגמה שלי, אם תרצו, הוא המאבק בין אנגליה לאירלנד הנמשך זה כ-400 שנה, עם עליות וירידות, הסכמים שנחתמו והופרו והסכמים שכמעט הושגו ועדיין אין שלום אמיתי. ואם ניקח בחשבון שהפערים המדיניים, חברתיים, דתיים, בין האנגלים לאירים קטנים יותר, מאשר בינינו לפלשתינים והשכנים - הדבר לא מנבא טובות.
לאובמה יש אינטרס חשוב וחיוני, להזיז את העגלה המזרח תיכונית קדימה, כחלק מאסטרטגיה עולמית רחבה ליישום סכסוכים בהדברות, כמו עם אירן,
קוריאה הצפונית, אפגניסטן, עירק ותימן. אבל המציאות מוכיחה שהוא נאלץ לשלוח עוד ועוד חיילים אמריקנים לאפגניסטן ועירק, כדי לשמר את המציאות העכשווית המסובכת.
כבר אמרתי בעבר לאובמה וממשלתו כוונות טובות במזרח התיכון, אבל הבנתם את המטריה, המנטאליות של הצדדים, מטרותיהם ושאיפותיהם, לוקה בחסר ובטעויות אנוש בסיסיות. על-רקע זה, עמידתו והצהרותיו של ביבי, גם בפני באי הכנס היהודי בארה"ב כי הוא מוכן להסדר ולוויתורים אבל לא בתחום הביטחוני ולא בתחומים שיסכנו את ביטחון ישראל ותושביה - ראויים לשבח ולתמיכה מכל שדרות העם. על דברים אלה חזר גם עכשיו בוועידת איפאק ובנאום בקונגרס.
תוכנית "מפת הדרכים" מבית היוצר של ארה"ב, הייתה הטובה והיצירתית ביותר עד כה - בתחום הזה, אבל במציאות הסבוכה והסוערת של האזור, כמעט לא נשאר ממנה זכר. תוכנית זו - אושרה למעשה ע"י ממשלת ישראל, לפני ממשלת נתניהו-ליברמן - ולמרבה הפלא הם מוכנים לקבל אותה, כניסיון להגיע להסדר בר-קיימא או לפחות לטווח ארוך.
אך דא-עקא התנאים המוקדמים בתוכנית להתקדמות כמו: פירוק ארגוני המחבלים וביטולם, אסוף הנשק הלא חוקי (פרט לשוטרים וכוחות הביטחון של הרשות הפלשתינית), הפסקת ההסתה נגד ישראל וכו', לא מקובלים ולא יכולים להיות מיושמים ע"י אבו-מאזן - כמו קודמו עראפת. אם נוסיף לכך את השתלטות החמאס על עזה והקמת מדינה אלטרנטיבית ליהודה ושמרון, לרבות עומק השנאה וההבדלים בין עזה לרמאללה, נראה שהתוכניות להסדר - הולכות ומתרחקות לדורות הבאים.
גם תוכניות ביניים כושלות, כמו "הסכם אוסלו" - אבי אבות הטומאה של הסכסוך ישראלי פלשתיני, "תוכנית ז'נבה" של
יוסי ביילין או הניסיון הנואש של "המפקד הלאומי" - בראשות האלוף עמי אילון, רק הוכיחו שהסדר עם אבו-מאזן או יורשיו, לא יהיה בדור הזה.
ההצהרה של הנשיא אובמה שתוך שנתיים יהיה הסדר באזור, נראית בשלב זה, בלתי מציאותית, שאפתנית מדי, ובעיקר תמימה. מתוך ההצהרה הזו ברור, שממשל אובמה לא מבין את המזרח התיכון, את המנטליות, בעיות החברתיות, דתיות, של הצדדים בסכסוך, וכפי שכשלו קודמיו, גם הוא יכשל. לא יעזרו הלחצים ולא האיומים. הבעיה סבוכה מדי, בכדי לפתור אותה ע"י לחצים דיפלומטיים או כלכליים או ערעור יחסינו עם ארה"ב.
אסור על נתניהו להיבהל, להיכנע, להתנער מהבטחותיו לציבור בוחריו, ובמיוחד אסור לו לוותר בכל מה שקשור לביטחון המדינה ושלום תושביה. אובמה רוצה שקט במזרח התיכון - הציבור הישראלי רוצה ביטחון, בפער הזה תפקידו של נתניהו גדול הוא מבין מה טוב לישראל, טוב יותר מאובמה. לפיכך, לאור הנתונים האלה באזור, וכדי להחליש את האיום והלחץ, כפי שנראה באופק, על נתניהו להציג תוכנית מדינית חד-צדדית ובה עקרונות וקווים שלא ניתן לחצותם, בשל שמירה על ביטחון ישראל.
התוכנית שלי היא אפוא ללא שלבים, ללא גבולות זמניים, והיא חד-צדדית וברורה בתוכנית הזו יש להדגיש את הדברים הבאים: - גבולות בני הגנה, תוך הדגשה של אי-חזרה לגבולות 67.
- גושי ההתיישבות הגדולים נשארים בידי ישראל ובגבולותיה, תוך רצף טריטוריאלי.
- מדינה פלשתינית מפורזת בתנאים שפירט נתניהו בנאום בר-אילן, על כל תנאיה.
- אזור בקעת הירדן, יהווה גבול ביטחון אסטרטגי של ישראל, ולא תהיה כל אופציה לצבא זר לחצות אותו.
- הפלשתינים - יקבלו את כל הסממנים של מדינה עצמאית המנהלת את כל ענפי חייה האזרחיים (פרט לנושא הצבא ביטחון, נשק כבד, צבא סדיר והסכמים עם מדינות אויב).
- ישראל תהיה מוכנה לתיקוני גבול מתאימים, כולל החלפת שטחים בתמורה לגושי ההתיישבות הגדולים.
- "האגן הקדוש" - בירושלים יהיה פתוח ונגיש לכל הדתות, מנוהל ע"י נציגי כל הדתות בפיקוח בינלאומי. במידה רבה תהיה זו נוסחת מדינת הוותיקן ברומא.
- ירושלים תהיה בירת ישראל הבלעדית.
- ניתן יהיה לדון לגבי גבולותיה מחדש ובמיוחד לגבי השכונות הערביות המרוחקות שבסביבתה.
- ישראל שומרת לעצמה את הזכות לגמישות, וויתורים מסוימים, במסגרת הסכם הדדי, במידה שלא יפגעו בביטחון ישראל, אך יהיה לטובת האזור ושני העמים.
- הסכם עם סוריה לא על חשבון ביטחון ישראל במיוחד לגרורה של אירן והשלכותיה על הגולן.
הצגת תוכנית מדינית - בסעיפים שציינתי או בשינויים המתבקשים, יהיו בסיס לטיעוני ממשלת נתניהו, לכל הסדר באזור ולא נהיה תלויים בממשל אובמה ובהצעותיו. או בחסדי והצעותיהם של הקהילייה האירופית הצבועה.
יתרה מכך, הצבת התוכנית על סעיפיה ועקרונותיה, תהיה תשובה מוחצת, לכל המומחים והטוענים מהשמאל ומקדימה, שאין תוכנית מדינית, אין אופק מדיני, אין התקדמות. יש פרטנר או אלה שטוענים שאין פרטנר מצידו של אבו-מאזן, כי הוא אימפוטנט פוליטי ואפילו הפלשתינים לא יכולים להחליט מי מייצג אותם.
צא ולמד, הפלשתינים מציגים תנאים מוקדמים כמו נסיגה לגבולות 67, חלק מירושלים כבירתם והסכם לגבי הפליטים וזכות השיבה. וראה בעניין זה לעיל החלטות פת'ח בבית-לחם.
ניצחון החמאס בעזה - צריך לשמש כמנוף, לטיעון הביטחוני, חיובי של נתניהו, לגבי הסעיפים שבתוכנית המדינית, כדי שטעות מעין זו, לא תשוב גם ביהודה ושומרון.
להערכתי - הצגת תוכנית, גם אם היא חד-צדדית, שבה עקרונות וקווי יסוד, שלא ניתן לוותר עליהם או לשנותם, לנוכח מצבנו הביטחוני, אסטרטגי באזור, הוא הכרח מדיני עם פירות חיוביים בהווה ובעתיד.
המצע של בוז'י את ציפי יש חשש מלחץ השמאל בתוך
המחנה הציוני, התמוהה כמו
שלי יחימוביץ, מרב מיכאלי,
סתיו שפיר,
זוהיר בהלול, פרופ'
יוסי יונה - לסגת לגבולות 67 להתפשר, ללכת לקראת אובמה הפלשתינים, כדי לקבל הסכם בצורת נייר - חסר ערך מעשי ביטחוני בשטח, כדי להצביע על התנעת הסכם מדיני.
אם להוסיף את מר"צ + תמיכה פנימית או חיצונית של הגוש הערבי המשותף, נגיע להסכם שהוא קטסטרופה גדולה יותר מהסכם אוסלו.
הוא שאמרתי - הזדמנות אחרונה לשמור על ישראל ובטחונה.
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
