בַּר סַמְכָא
בַּר סַמְכָא הוּא זֶה הַמְקַבֵּל סַמְכוּת
נוֹטֵל אוֹתָה וְהוּא פּוֹעֵל לְפִיהָ כַּיָּאוּת
הָעוֹשֶׂה מִן הַסַּמְכוּת כְּלִי לְתִפְטַרְתּוֹ
חוֹטֵא וּמַחְטִיא אֶת הַסָּרִים לְמָרוּתוֹ
שׁוֹכֵחַ כִּי הַתַּפְקִיד הוּא נֶטֶל
לָרָאוּי לוֹ וְלֹא לָהוֹלֵךְ בָטֵל

שׁוּרוּ הַבִּיטוּ מֶה קָרָה לְפִרְחֵי כֹהָנִים
הַכְּהֻנָּה שֶׁקִּבְלוּ שָׂמָה רֹאשָׁם בַּעֲנָנִים
סַבְרוּ כִי הֶם בַעֲלֵי סַמְכוּת גָּם שְׂרָרָה
חַרְגּוּ מִן הַסַּמְכוּת וְהִכְנִיסוּ אֵשׁ זָרָה
יִחוּס אֲבוֹתָם לֹא עָמַד לָהֶם
וְשִׁלְמוּ עַל הֲפָרַת צַו בְּחַיֵּיהֶם

אהרן נמשח לכהן גדול ובניו נמשחו לכהנים

הקמת המשכן הושלמה בראש חדש ניסן, שחל בתום שבעת הימים שאהרן ובניו נצטוו להשאר בפתח אהל מועד, לאחר שנמשחו לכהונה על-ידי משה בְּאָמְרוֹ להם: "ומפתח אהל מועד לא תצאו שבעת ימים עד מְלֹאת ימי מִלֻּאֵיכֶם..".(צו ח/לג) אהרן ובניו עשו כדבר משה. השבת שלנו היום היא שבת של אסרו חג ביום השמיני לאחר שבעת ימי חג המצות. בפרשה שלנו זה היום השמיני אחרי שבעת הימים שבהם אהרן ובניו לא יצאו מפתח אהל מועד., ביום השמיני לְמִלּוּאִים כמאמר רש"י וקבע, כי זה יום חשוב ביותר שזכה בעשר עטרות שנזכרו בספר עתיק יומין העוסק בתולדות עם ישראל המיוחס לַתַּנָּא רבי יוסי בר חלפתא שחי לפני יותר מאלפיים וחמש מאות שנה. ביום זה, כאמור, חל יום ראש חדש ניסן. ביום זה קרא משה לאהרן ולבניו ולזקני ישראל, וצוה אותם להקריב קרבנות לְחֲנֻכַּת המשכן - עגל בן בקר ואיל לעולה על-ידי אהרן ובניו נוכחות זקני ישראל נועדה לשמש אישור להסכמת העם למשיחת אהרן ובניו לְִכְהֻנָּה, כלומר הדבר נעשה על-פי הדבור (בצו מאת הקב"ה) אבל גם על דעתם ורש"י מבהיר כי בכך יִמְנַע לַזּוּת שפתיים פן יאמרו: ראו בני משפחת לוי אלה, מינו את עצמם, האחד להנהיג את העם הוא משה והשני לכהונה הגדולה ביחד עם בניו הוא אהרן. משה רצה שהם יתרצה וכאות הסכמה, זקני ישראל גם מקריבים קרבנות משלהם ומביאים מנחה בלולה בשמן כפי שנאמר: ויקרבו כל העדה ויעמדו לפי ה'. (ט/ה) אז נאמר כי משה ואהרן באו אל אהל מועד שם התוועדו עם רוח הַקֹּדֶשׁ ולאחר מכן יצאו וברכו את העם שראה את כבוד ה' שנאמר: וַיֵּרָא כבוד ה' אל כל העם.(ט/כג) כאות למילוי מצות הקרבת הקרבנות כפי שצווה אלוהים לעשות: ותצא אש מלפני ה' וַתֹּכַל על המזבח את הָעֹלָה ואת החלבים וַיַּרְא כל העם וַיָּרֹנּוּ ויפלו על פניהם.(ט/כד) כפי שזה מתקבל בפרשה זו, זו הייתה הפעם הראשונה שהמשכן שמש להקרבת הקרבנות, הן על-ידי אהרן ובניו והן על-ידי העם.

דבר מה נשתבש במהלך חֲנֻכַּת המשכן

בני אהרן נדב ואביהוא שזה עתה נמשחו לכהונה, נגשו למלא תפקידם על-ידי הקרבת קרבנות. למרות שחזו בעיניהם, איך אש יצאה אש מלפני ה' ושרפה את הקרבנות שהקריבו אהרן וכל העם על המזבח, הם עשו מלאכתם בהקרבת הקרבנות, מתוך אמונה ודבקות במילוי מצווה זו, אך הם סטו ממהלך הקרבת הקרבנות ונטלו בידם איש מחתתו ושמו עליהן הקטורת אך גם שינו את מהלך הקרבת הקרבנות בשונה ממה שהתרחש לנגד עיניהם: ויתנו בהן אש וישימו עליה קטרת ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא צוה אתם.('/א) תהא הסיבה אשר תהא שגרמה לבני אהרן לחרוג ממה שצריך לעשות, מעשה נסתיים באסון מחריד גם לאותה עת שהדבר התרחש שנאמר: ותצא אש מלפנח ה' ותכל אותם וימתו לפני ה'.(י/ב) שְׂרֵפַת בני אהרן חיים בקודש הקודשים, הכה את העם בתדהמה כי לא יכלו להבין מה היה חטאם של בני אהרן שבאו לקדש את שם ה'.

התרחשות זו עוררה ומעוררת תמיהה אצל גדולי הפרשנים וספק אם יש לכך תשובה חד-משמעית רש"י, אבן עזרא, הרמב"ן, הרשב"ם והמדרש תמהים מדוע הגיע לבני אהרן עונש כה כבד במה חטאו? והרי לא נמצא כתוב בתורה שאסור להכניס אש זרה, והשאלה איך נענשים בני אהרן מבלי שהוזהרו תחילה? (לפי הכלל המשפטי הידוע אין עונשים אלא אם מזהירין תחילה, כלומר רק כשיש חוק האוסר ואתה מפר). בעל הטורים סבור: כי מהכתוב ניתן ללמוד כי אכן יש צו האוסר הכנסת אש זרה, שנאמר: אשר לא צוה אֹתָם. כאילו נאמר: אשר לא צוה אתם להביאה (דהיינו, להביא אש זרה), ברם גם אם נקבל פרוש דחוק זה, הרי זה היה בדיעבד אחר מעשה ולא לפניו. רש"י כדרכו מפרש את הדבר בהבאת מדרש אגדה ידוע: משל למלך שהיה לו בן בית נאמן.

מְצָאוֹ על פֶּתַח חֲנֻיוֹת (המצביע על מטרה פסולה או פלילית) והתיז את ראשו בשתיקה, ומנה בן בית אחר תחתיו, ואין אנו יודעים מפני מה הרג את הראשון? אלא ממה שמצווה על השני ואומר: "לא תכנס בפתח חניות" אנו יודעים שמתוך כך הרג את הראשון. משנאמר "יין ושכר אל תשת" מזה נשמע כאילו כי הם השתכרו והיו בגילופין כשנכנסו למשכן להקריב את הקרבנות. זה שאומר המדרש: הם מתו מפני שהיו בגילופין ולא בגלל האש הזרה.
מות בני אהרן, מעלה בפנינו שאלת האמונה ומילוי חובה כלשונה וככתבה ולא מעבר לכך. לא בכדי בהפטרה של פרשת שמיני (מספר שמואל), מובא ספור עֻזָּה, שנכנס בלבו ספק בכוחו של הקב"ה שנאמר: וישלח עזה אל ארון האלוהים ויאחז בו כי שמטו הבקר ויחר אף ה' בעזה ויכהו שם באלוהים על השל (על השגגה ששגה בסוברו כי אלוהים יתן לארון ליפול) וימת שם עֻזָּה. דבר דומה קרה אצל בני אהרן, נכנס בלבם ספק אם אומנם תרד אש מן השמים? כפי שקרה קודם לכן . מכאן למדים אנו, שצריך להיות איתן באמונה ואין לפקפק בה, אבל לא מעבר לכך. אין לקבל דרכם של מטיפים בהעמידם עצמם נציגי האלוהים עלי אדמות, ומוסיפים ומחמירים עוד ועוד, הם מחדירים ספק בלב אלה שנשמעים להם. כל שצריך, הוא לעבוד את האלוהים באמונה וכפי שנצטווינו לעשות זאת. כי כל המוסיף גורע. אִמְרָה זו עולה מפרשת שמות (כה) שם נאמר: ועָשׂוּ אֲרוֹן עֲצֵי שִׁטִּים אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכּוֹ .

לולא הוספה האות א בראש אַמָּתַיִם, היינו קוראים זאת מָתַיִם (מאתים) מכאן שתוספת א' גרעה מן הַמִּדָּה מִמָּתַיִם לשתיים (אמה אחת אמתים שתים) . הבעיה היא כאשר אדם מוסיף מדעתו, כמי שיכול להוסיף במצוות כי זה מקובל על דעתו הוא יכול לגרוע מהמצוות כי זה מקובל עליו. לכן אמרו רבותינו (קידושין לא. עיין תוס' שם) המוסיף על המצווה כי זה נראה לו ראוי, הוא גורע ממצוות אלוהים. כפי שזה קרה עם בני אהרן שכונתם הייתה, לפי דעתם, כי מוטב שתהיה גם אש משלהם בנוסף לאש האלוהים. והתוצאה הייתה טרגית.

עם ישראל עם קדוש הוא

אמירה זו איננה מפחיתה מערכם של עמים אחרים שלא בחרו בתורה ולא רצו להיות חלק מאלה המקימים מצוותיה. הקב"ה נתן לישראל תואר עם קדוש. כי עם זה קבל עליו את התורה והתקדש בה שנאמר: והתקדשתם והייתם קדשים כי קדוש אני (יב ג), הכתוב בא לאמר: כשם שאני קדוש, כך אתם תהיו קדושים. כדי להיות עם קדוש צריך להתקדש במעשים טובים שהתורה מצוה לעשותם, כגון איסור אכילת סוגי עוף או דגים או חיות והתרת אכילת סוגים אחרים. או אפילו מצוות הטהרה והנדה וההינזרות מכל אלה למרות תאוותיו הגדולות של האדם לאכל הכל ולעשות הכל כדי שינעם לו ויספק הנאמו. לכן עצם ריסון התאווה ושמירה על צוויים גם אם נראים בלתי מוסברים מבחינה ההגיון הפשוט, מביאה להתקדשות. ויש גם הגיון באיסור אכילת נבלות וטרפות הפוגעות בבריאות האדם.

קְדֻשַּת עַמֶּנוּ אֵינֶנָּה מוּבֶנֶת מֵאֱלֵיהָ
יֵשׁ הַמְחוֹלְלִים אוֹתָהּ וְיֵשׁ מְחלְּלֵיהָ
הַקְּדֻשָּׁה תוֹצָאָה שֶׁל מַעֲשֵׂי יוֹם יוֹם
לִנְהוֹג בְּחֶמְלָה וְלֹא כְּמוֹ אַנְשֵׁי סְדוֹם

לִזְכּוֹר תָּמִיד כִּי עַל הַקְּדֻשָּׁה הִקְרַבְנוּ
הַיָּקָר בְּיוֹתֶר אָב בֶּן וּבָת שֶׁבְּקִרְבֶּנוּ
לֹא בִּכְדִּי יוֹם הַזִּכָּרוֹן בְּפֶתַח בֶּיתֶינוּ
כִּי הַקְדֻשָּה שׁיֶּש לָנוּ אֵין לְאוֹיְבֶינוּ

נִצְטַוֵּינוּ לְהִזָּהֵר מִמָּה שֶׁנִּכְנַס לְפִינוּ
אַךְ יֵשׁ לְהִזָּהֵר יוֹתֶר מְהַיּוֹצֵא מִמֶּנּוּ
בְּעוֹד הָחַיָּה וְהַבְּהֵמָה יְצִיר בּוֹרְאֵנוּ
הַדִּבּוּר וְלָשׁוֹן הָרַע הֶם יְצִיר לְשׁוֹנֶנוּ.