הזכות לשוויון היא אחת מזכויות האדם הבסיסיות ביותר, אם לא הראשית שבהן. ביסוד כבוד האדם מונחת ההנחה לפיה כל אדם ואדם הוא חופשי לפתח את גופו ורוחו על-פי רצונו. על-רקע חופש זה מבוסס עקרון השוויון. משמעותו הינה שוויון בפני החוק, וניטרליות של החוק ביחס לשונות שבין בני האדם.

לעקרון השוויון בפני החוק יש שני מובנים עיקריים: במובן המהותי, השוויון בפני החוק קובע כי חוקים אינם יכולים להיות מפלים ואינם יכולים להתנות זכויות בחובות כדי למנוע מצב שבו הוא מעניק זכויות לאדם אחד ומונע אותן מאחרים; ההיבט השני של שוויון בפני החוק הוא כאמור שהחוקים נאכפים בצורה שווה ושוויונית. כלומר, יש להתייחס, לצורך המטרה הנדונה, יחס שווה אל בני אדם, אשר לא קיימים ביניהם הבדלים של ממש, שהם רלוונטיים לאותה מטרה. אם אין מתייחסים אליהם יחס שווה - יש לפנינו הפליה.

הזכות לשוויון מעגנת את עקרון השוויון ומשמעותה שבמדינה ישנה התייחסות שווה לכל אדם ואדם, ללא הבדלי גזע, לאום, דת, מין, נטייה מינית, שפה או השקפה. זוהי זכות שכל מדינה דמוקרטית שואפת להמחישה מטעמים של צדק והגינות. התפיסה היא כי המבקש הכרה בזכותו, צריך להכיר בזכותו של הזולת לבקש הכרה דומה. הצורך לקיים שוויון הוא חיוני לחברה ולהסכמה החברתית שעליה היא בנויה.

הפסיקה הישראלית הכירה בזכות לשוויון כזכות הלכתית כבר מימיה ראשונים. המקור לכך היה הכרזת העצמאות (בג"ץ 301/63 שטרייט נ' הרב הראשי לישראל). ברבות השנים נאמר על השוויון ההוא "עמוד התווך של המשטר הדמוקרטי"; "נטוע באבני היסוד של שיטת המשפט הישראלית"; "נשמת אפו של המשטר הדמוקרטי"; וכי הוא "הוטמע בפסיקתו של בית המשפט העליון לאורך השנים".

הזכות לשוויון נקלטה להיות חלק מהזכות החוקתית לכבוד הקבועה בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו בבג"ץ חוק טל בעניין בחורי הישיבות (בג"ץ 6427/02 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' כנסת ישראל). היא לא נקלטה במלואה אלא על-פי "מודל הביניים":

• "מודל הביניים אינו מצמצם את כבוד האדם אך להשפלה וביזוי, אך הוא גם אינו מרחיבו לכלל זכויות האדם. על פיו, נכללים בגדר כבוד האדם אותם היבטים של כבוד האדם אשר מוצאים בחוקות שונות ביטוי בזכויות אדם מיוחדות, אך המתאפיינים בכך שהם קשורים, על-פי תפיסתנו, בקשר ענייני הדוק לכבוד האדם (אם בגרעינו ואם בשוליו). על-פי גישה זו, ניתן לכלול בגדרי כבוד האדם גם הפליה שאין עימה השפלה, ובלבד שהיא תהא קשורה בקשר הדוק לכבוד האדם כמבטא אוטונומיה של הרצון הפרטי, חופש בחירה וחופש פעולה וכיוצא בהם היבטים של כבוד האדם כזכות חוקתית". (פסקה 38 לפסק דינו של הנשיא א' ברק)