פרשת השבוע שלנו פותחת בשלוש אמירות (ויקרא כג): [א] וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה, אֱמֹר אֶל-הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן; וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, לְנֶפֶשׁ לֹא-יִטַּמָּא בְּעַמָּיו. בלשון הקודש יש כמה מילים שמבטאות תקשורת, כגון אמירה, דיבור, הֶגֵּד; לכאורה אלו מילים נרדפות אבל באמת הן מבטאות שינויים עדינים בהתייחסות אל זה שאליו פונים. כמו שרש"י מלמד אותנו בפרשת יתרו; על הפסוק (שמות יט, ג): ...כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב, וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל. אומר רש"י: תֹּאמַר לְבֵית יַעֲקֹב - אלו הנשים, תאמר להן בלשון רכה. וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל - עונשים ודקדוקים פָּרֵש לזכרים, דברים הקשים כגידין. בפרשת השבוע שלנו מפרש רש"י באותה רוח: אמור ואמרת - להזהיר גדולים על הקטנים: לא שהגדולים יזהירו את הקטנים (בלשון קשה) אלא שהגדולים יוזהרו על הקטנים. על-ידי הקטנים. כלומר, שהגישה החינוכית תהיה רכה ומיוסדת על דוגמה אישית.

להתמקד בחיובי

רש"י לומד מהפסוק הזה כי התוצאה של גישה חינוכית כזאת תהיה שהמחנכים עצמם יתעלו וילכו. וכשחושבים על הרעיון הזה, מסתבר שהוא מאוד הגיוני. שהרי לעתים קרובות המחונך אינו מתנהג בהתאם לציפיות של המחנך ורק טבעי שהמחנך ירצה להטיח בו מלים קשות של ביקורת. בכך הוא יפרוק את התסכולים שלו על ראשו של המחונך אבל המחונך לא יקבל מזה שום תועלת. כי האמון שלו בעצמו יתערער וזה לא יכול להוביל לתוצאה חיובית. וגם המחנך רק יפסיד מגישה כזאת כי הישגים חינוכיים הוא לא ישיג ורק יעמיס על עצמו תסכולים שלא יובילו אותו לשום מקום חיובי. הגישה החינוכית הנכונה, לומד כ"ק אדמו"ר מליובאוויץ' מפירושו של רש"י, היא להזהיר, מלשון זוהר ואור. לא להתמקד חלילה בשלילי, אלא להדגיש ולחזק את החיובי.

הרווח של העשיר

דומה כי אין צורך להאריך בהסברים על-אודות התועלת שיפיק המחונך מגישה כזאת. זה מאוד הגיוני ומובן מצד עצמו. העניין הוא, אומר הרבי, שגם המחנך יפיק הרבה מאוד תועלת כאשר יאמץ לעצמו את הגישה החיובית. גישה כזאת תחייב אותו לחשוף ולהביא לידי ביטוי מעשי את הצדדים החיוביים שבנפשו ובאופן הכי טבעי, הטוב הזה ילך ויתעצם אצלו. או בלשונו רש"י, הוא יזהיר (יאיר) יותר ויותר. וזה מיוסד על מה שאומר החכם מכל אדם (משלי כט): [יג] רָשׁ וְאִישׁ תְּכָכִים נִפְגָּשׁוּ, מֵאִיר עֵינֵי שְׁנֵיהֶם, ה'. רָשׁ זה מי שאין לו כלום, כמו שאומר נתן הנביא לדוד המלך (שמואל ב, יב): [ג] וְלָרָשׁ אֵין כֹּל... וְאִישׁ תְּכָכִים זה מי שיש לו הרבה יחסית, עשיר. וכאשר הם נפגשים והעשיר מסייע לרש, מֵאִיר עֵינֵי שְׁנֵיהֶם, ה'. לא רק הרש מרוויח, גם העשיר מרוויח, כי הקב"ה מתגמל אותו בתמורה לסיוע שהעניק לרש. זה נכון בגשמיות, בצדקה חומרית, ולא פחות נכון ברוחניות, בחינוך וכדומה.

מֵעֵבֶר לרמה הטכנית

ומכיוון ששם הפרשה הוא אֱמֹר, שפירושה הוא תקשורת (וחינוך) בלשון רכה, מסתבר שכל התוכן של הפרשה אמור לשקף את הגישה הזאת. ואכן, בפרשת השבוע אנחנו לומדים די הרבה על הדרכים החיוביות להתקרב אל הקב"ה, להתעלות ברוחניות, בקדושה. הנה למשל נושא יסודי ביותר שעולה לכותרות שוב ושוב, שמירת השבת. מתייחסים אל השבת ברמה הטכנית, שמירת הסטטוס קוו, מנוחה לעובדים וכדומה. אבל פרשת השבוע מציגה את השבת מזווית אחרת לגמרי: (פרק כג): [א] וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. [ב] דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, מוֹעֲדֵי ה', אֲשֶׁר-תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ--אֵלֶּה הֵם, מוֹעֲדָי. [ג] שֵׁשֶׁת יָמִים, תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן מִקְרָא-קֹדֶשׁ, כָּל-מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ: שַׁבָּת הִוא לַה', בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם. אומנם אנחנו מצווים: כָּל-מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ, אבל זה כדי שלא לחלל את הקדושה.

חתירה אל הקודש

במלים אחרות, השבת אינה שלנו שנוכל להחליט איזה אופי נעניק לה. השבת היא של הקב"ה, שַׁבָּת הִוא לַה', והוא קובע עברנו את האופי שלה, שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן מִקְרָא-קֹדֶשׁ. כי כששומרים שבת כהלכתה, נוגעים בקדושה וקצת גם חווים אותה. וזו בעצם התכלית, להתחבר אל הקדושה יותר ויותר בעומק. והתהליך עד שזה מגיע אלינו מורכב משלושה שלבים, אומר לנו הפסוק הראשון בפרשה: וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה, זה השלב הראשון, פה מתחיל הכל, מאתו יתברך. בשלב השני משה הוא השליח להעביר את המסר למחנכים, אֱמֹר אֶל-הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן; והמחנכים מצווים להעביר את המסר למחונכים, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם. וכאמור, התכלית היא שהמחונכים יגיעו לרמה שיחתרו להתעלות בקדושה בכוחות עצמם, בהתאם להנחיות שבפרשת השבוע. וזה עשוי לקרות כאשר המחנכים מקרינים דוגמה אישית של התעלות בקודש.

(אמור עה) חותרים אל האופק

את הפרשה הזאת אנחנו קוראים תמיד בחודש איר. זהו החודש היחיד בשנה שבו אנחנו מקיימים בכל יום את אותה מצווה, ספירת העומר. את הספירה הזאת מתחילים ביום השני של חג הפסח, ביום הראשון של חול המועד, ומסיימים בערב חג השבועות: [טו] וּסְפַרְתֶּם לָכֶם, מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת, מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם, אֶת-עֹמֶר הַתְּנוּפָה: שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת, תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה. מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת, הכוונה ממחרת היום הראשון של פסח המכונה שבת. כאמור לעיל, השבת מקודשת מלמעלה, על-ידי הקב"ה ואנחנו נדרשים רק להתחבר לקדושה שלה, שלא לחלל את קדושתה. את ספירת העומר אנחנו נדרשים להתחיל מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת. ומדוע לו נתחיל לספור מהשבת עצמה, מהיום הראשון של פסח? אלא, מסביר כ"ק אדמו"ר מליובאוויץ', אנחנו נדרשים להתחיל את הספירה ממדרגה נעלית יותר מזו שהגענו אליה בשבת.

לא להסתפק בקדושה שבאה מלמעלה

הקדושה של היום הראשון של פסח נקבעה מלמעלה, כי בו הוציא אותנו הקב"ה ממצרים. מצידנו, עד אז לא עשינו כלום כדי לזכות למדרגה של קדושה. כעת, אומרת לנו התורה, אחרי שהקב"ה הוציא אתכם ממצרים בחסד חינם, אתם צריכים להתחיל לעבוד כדי להצדיק את החרות שהקב"ה העניק לכם. והעבודה הזאת היא מצוות ספירת העומר. לספור את הימים שעד מתן תורה בחג השבועות. נראה לומר כי ספירת העומר, יותר מכל מצווה אחרת, מבטאת את התהליך החינוכי האישי שאנחנו נדרשים לבצע. כי הספירה הזאת מזכירה לנו שלעולם אין אנו יכולים להסתפק במדרגה שאליה הגענו, ולו גם המדרגה הנעלית ביותר, תמיד עלינו לחתור קדימה. כמה קדימה - עד אל האופק. והרי גם בגשמיות רואים שהאופק הוא אין סופי, שככל שמתקרבים אליו הוא שומר על מרחק קבוע. זהו בדיוק הרעיון הרוחני של ספירת העומר, להתקדם ולהתעלות עד אין סוף.

לזכך את הבהמיות

התורה ממשיכה לפרט את המצווה: [טז] עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת, תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם; וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה, לַה'. שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת זה בדיוק ארבעים ותשעה ימים. אם סופרים (מאירים, מלשון אבן ספיר כמבואר בחסידות) אותם כראוי, זוכים לקבל את התורה ביום החמישים, בחג השבועות. והתהליך הוא כזה: ביום השני של חג הפסח מקריבים את ראשית הקציר מהשעורים, מאכל בהמה ובו ביום מתחילים לספור. מתחילים לעבוד על הבהמיות שלנו, לשעבד אותה לקדושה. נזכיר גם כי החמץ אסור אז באיסור חמור כי הוא מייצג את האגו הבהמי במהותו. במהלך ימי ספירת העומר, הבהמיות מזדככת והולכת עד שביום י"ד אייר, בפסח שני, אומנם אוכלים מצה אבל החמץ כבר אינו אסור. כי עברנו כבר את רוב ימי הספירה והבהמיות הזדככה עד כדי להיות משועבדת לקדושה, אם כי עדיין לא נהפכה לקדושה.

זיכוך המידות

ואחרי השלמת תהליך הזיכוך של הבהמיות, שיעבודה לקדושה, מגיעים לחג השבועות: [יז] מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תָּבִיאּוּ לֶחֶם תְּנוּפָה, שְׁתַּיִם שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים--סֹלֶת תִּהְיֶינָה, חָמֵץ תֵּאָפֶינָה: בִּכּוּרִים, לַה'. כעת הנפש הבהמית עצמה נהפכה לקדושה ואת ההיפוך הזה מבטאים בכך שמקריבים לה' מנחה חמץ. מה שהיה אסור באיסור חמור בתחילת התהליך, הפך למצווה בסוף התהליך. ועדיין צריכים לבאר מהי העבודה שאנחנו אמורים לעשות בימים אלו כדי לזכות להתעלות הזאת. כי הרי אומנם עצם הספירה היא מצווה, אבל כדי שזה גם יפעל בנפש, צריכים לטפח את המודעות הנכונה. והרי מודעות נכונה מתחילה בכך שמנסים להבין מה עושים. ובכן, שבעת שבועות הספירה הן כנגד שבע המידות בנפש (חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות). בכל שבוע אנחנו אמורים לזכך את המידה של אותו שבוע.

ניצחון ונצחיות

ככלל, המידות מצד עצמן יכולות להיות טובות או להפך, תלוי איך בוחרים לבטא אותן. מידת החסד למשל, בפנימיותה זו האהבה. הביטוי החיובי שלה הוא אהבת ישראל בעוד שעלול להיות לה ביטוי שלילי, אהבה לשונאי ישראל ר"ל. וממילא זה יתבטא בהיפך אהבת ישראל. או אם ניקח כדוגמה את המידה של השבוע שמסתיים בשבת זו, מידת הנצח; הרצון לנצח הוא טבעי ואנחנו אפילו אוהבים תחרויות ולנצח בהן, אבל כדי שהרצון הזה יביא תועלת, ירומם אותנו, אנחנו חייבים קודם כל לנצח בתחרות הפנימית המתחוללת בתוכנו, בין הנטיות הטבעיות בהמיות ובין השליחות שלנו בעולם הזה שהיא להתחבר אל הקדושה. ומכאן אנחנו עשויים להתקדם אל המשמעות הנוספת של ה"נצח" הנצחיות. כי רק מי שמנצח בתחרות עם עצמו, עשוי לזכות לנצחיות.