חג הגפילטע?

חג הפסח כבר מאחורינו, ואו-טו-טו אנו מתקרבים לחג השבועות. זה הזמן לדון במשמעות החגים, המהווים את אחד הנושאים המרכזיים בפרשתנו.

בתודעה הישראלית מזוהים המועדים יותר מכל כחגים קולינריים. מלבד הגפילטע פיש, שהפך למאכל המסורתי המובהק של שבת וחג, מתאפיינים רוב החגים במאכלים המסורתיים המיוחדים שלהם. בראש השנה אלה התפוח בדבש, הרימון ושאר סימנים לשנה טובה ומתוקה. ובכלל בחג זה הכל דבש. עוגת דבש, תבשילים מתוקים בדבש ועוד. בחנוכה אלה כמובן הסופגניות והלביבות נוטפות השמן, בט"ו בשבט הפירות היבשים ובפורים אוזני המן. פסח הוא חג הכופתאות (הקניידלך) ושבועות חג הגבינות. ל"ג בעומר, ובמיוחד יום העצמאות, הם חגי המנגל הלאומי.

כל המאכלים, בתוספת טקסים ריטואליים אחרים - כמו הסוכה (שלומית בונה סוכה, מוּכָּר?), נרות חנוכה, שתילי ט"ו בשבט והביכורים בשבועות - הפכו את החגים הדתיים לחגים עממיים בעלי משמעות פולקלוריסטית בלבד. ואומנם, אם תשאלו נהג מונית יהודי, אפילו בלונדון, במה הוא יהודי, הוא ישיב בגאווה כי הוא קורא את הג'וּאיש כרוניקל ואוכל גפילטע פיש...

האמנם זו היא משמעות החגים ביהדות? ודאי שלא. שתי פרשות בתורה דנות בנושא החגים. פרשת השבוע אמור בספר ויקרא דנה בחגים באופן כללי, ופרשת פנחס עוסקת בהם בהקשר לקורבנות.

מקרא קודש

מה המכנה המשותף בין שתי הפרשות?

שתיהן מלמדות על מהות החגים. מעֵבר לכך הדמיון ביניהן בא לידי ביטוי במשפט המפתח החוזר כמוטיב מַנְחֶה (לייטמוטיב) בכל החגים בשתי הפרשות:

"מקרא קדש יהיה לכם, כל מלאכת עבודה לא תעשו".

קדושת החגים דומה לקדושת השבת. מקיימים בהם תפילות מיוחדות, לומדים תורה, מענגים אותם בשתי סעודות מרכזיות, בקידוש, בזמירות ובפיוטים. עד כאן ההיבט הראשון של החג, איך לקדש אותו, צד ה'עֲשֵׂה' המקביל ל'זכור' של יום השבת.

אך בכך לא די. כדי לקדש את החג יש צורך בראש ובראשונה ב'לא תעשה', לא לחלל את החג בכל מלאכה. צד זה מקביל ל'שָׁמוֹר' של יום השבת.

אכן ביום טוב אסורות רוב המלאכות כמו בשבת, חוץ מאוכל נפש. מותר לבשל ולהדליק אש בחג (דרך העברה ממקור אש אחר), אך אסור לנסוע, להדליק חשמל או להפעיל מכשירים אלקטרוניים, לקרוע, לכבס, לכתוב וכד'.

ומהי מלאכה? בניגוד לעבודה יש בה אלמנט של יצירה, ליצור דבר שלא היה לפני הפעולה: חשמל, אש (גם אם מדובר רק בלחיצה על המתג), זֵכֶר לשביתת ה' ממלאכת הבריאה בשבת.
אחרי שהשלמנו חור או שניים בהשכלה היהודית (הלכה למעשה), הגיעה השעה להשיב על השאלה, מהי מהות החגים לאור המקורות.

לא על הקוקוס לבד

פסח הוא לא רק חג הקניידלך, החזֶרת ועוגיות הקוקוס. פסח הוא בראש ובראשונה חג החרות. השחרור מעבדוּת מצרים הוביל למתן תורה. עבדות מצרים המודרנית היא השעבוד למיצָרים הפנימיים, לדחפים וליצרים. מה שהמשורר רבי יהודה הלוי קורא "עבדי הזמן". השעבוד למתירנות, לרכושנות, לתחרותיות ולמרוץ החיים המודרני. לעומת זאת, "עבד ה'", כדברי המשורר, "הוא לבד חופשי". קיום המצוות הוא חוויה אישית מעצימה אדירה המחברת אדם לפנימיותו ולנשמתו ומשחררת אותו מכבלי המתירנות המודרנית. המצוות הופכות את האדם לבן-חורין מיצריו, בעל בחירה חופשית ולווינר מתמיד. מלך של איש אחד (וכל אחד יכול) המושל ביצרו. זו היא דרך אינדיבידואלית למימוש עצמי, שֶׁבָּהּ כל יהודי יכול, כדברי חז"ל, בכל דור ודור, לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצריים. קיום התורה הוא מתכּוֹן בָּדוּק לחיי אושר, שנוּסה על-ידי רבבות יהודים בני זמננו ובדורות קודמים ( ועם הצלחה היא אפשר להתווכח). הנוסחה האולטימטיבית שתוביל אותך להיות חופשי (מהשעבוד ליצרים) ומאושר.

אין עתיד בלי עבר

חג השבועות הקָרֵב הוא לא רק חג הגבינות. חג מתן תורה, שהוא פסגת הטהרה אחרי שבעה שבועות של ימי ספירת העומר, כנגד 49 שערי טומאה שישראל היו שקועים בהם במצריים, נקרא גם חג הביכורים (לא מה שחשבתם). יהודי לקח את הפירות הראשונים, שהבשילו בשדהו בארץ ישראל, והעלה אותם לבית המקדש. הוא פצח בנאום היסטורי קצר לפני הכהן, ובו גולל את תולדות עמנו עד הלום - כי אין עתיד בלי עבר - שבסיומו הודה לה' על היבול. לביכורים היה גם ערך חברתי, כי מהם נהנו מלבד האיש ומשפחתו, גם השכבות החלשות.

הביכורים לא היו טקס עממי אלא טקס מקודש. מטרתם הייתה לקַדש את היבול של הארץ, מתוך הכרה בקדושת הארץ. מעבר לכך ערכם היה בהכרת תודה לה' ובאמונה בו, אפשר כתיקון לחטא המרגלים. לפנינו איחוד השילוש הקדוש: תורת ישראל, עם ישראל וארץ ישראל.

לא הכל דבש

לא הכל (עוגות) דבש בראש השנה. יום הדין, שהוא יום המלכת ה' בעולם, נקרא בתורה 'יום תרועה' על שם התקיעה בשופר. התקיעה נועדה להכיר במלכות שמיים, ביום שבו נברא האדם, להכריע את השטן, היצר הרע וכל פיות המקטרגים נגד העם. "הייתקע שופר בעיר, והעם לא יחרדו?!" אומר הנביא. ראש השנה, שהוא סיום שנה ותחילת שנה כאחת, הוא יום של חשבון נפש אישי ולאומי.

במילה 'תרועה' מקופלות שלוש משמעויות. המשמעות האחת היא שברון לב, דהיינו ענווה מול גדלות ה' והכנעת היצר הרע. המשמעות השנייה היא מלשון רֵעַ, דהיינו התחברות אל פנימיותנו, אל הצד האלוקי שֶׁבָּנוּ ואל עומק נשמתנו. איך אומרים בחב"ד: זכור, כל יהודי הוא מלך! המשמעות השלישית היא שמחה ("הריעו לה' כל הארץ") על היכולת להתחבר אל הקב"ה ולחיות בצל השכינה וההשגחה האלוקית כל חיינו. בשתי מילים תימצת זאת נעים זמירות ישראל בביטוי "וגילו ברעדה". כפי שראינו שתי המשמעויות אינן סותרות אלא משלימות זו את זו - יראת כבוד בצד השמחה על היכולת לחזות בנועם ה'.

שיא תהליך ההיטהרות וחשבון הנפש מגיע ביום הכיפורים, המְכוּנֶה בתורה "שבת שבתון". בניגוד לחגים אחרים אסור להעביר בו אש, כמו בשבת. זאת לא רק משום שהאש בחגים הותרה רק לצורך אוכל נפש, וביום כיפור צמים. מעבר לכך, אם שבת היא מֵעֵין עולם הבא, הרי ביום קדוש זה אנו דומים למלאכים שנהנים מזיו השכינה.

שלומית בונה סוכה

שלומית בונה סוכה, מוארת ויפה, כמו בשיר. מכירים? אך משמעות חג שמחת בית השואבה וניסוך המים, כמו בבית המקדש, היא בוודאי לא עממית. הסוכה, שֶׁבָּה מארחים את האושפיזין, אבות האומה הקדושים, היא זֵכר לענני הכבוד של השכינה, שעם ישראל חסה בצילם במדבר.

יתרה מכך, דווקא בשעת האסיף (וכידוע אבותינו בארץ היו עם חקלאִי) עם ישראל חי בסוכה, המהווה סמל אנטי רכושני ואנטי חומרני, מתוך שמחה ויישוב הדעת. גם בעידן המודרני הוא משוחרר מכל תחרות קפיטליסטית לטובת השוויון החברתי, בדומה למשמעות הסוציאלית של השבת ומצוות השמיטה. בשבת ובכל החגים מצווה גם לארח את העניים ולשמחם.

אחרי ההיטהרות של הימים הנוראים, ובצל השכינה של חג הסוכות, אנו מגיעים לשיא של שמחת תורה. כל הארץ דגלים דגלים - והפעם של תורה. כשם שאור התורה בשבועות, חג מתן תורה, מלווה אותנו בפסק הזמן הארוך של החגים, עד ראש השנה - כך גם ההשראה של שמחת תורה מלווה אותנו בחודשיים ללא חגים עד חנוכה. היא ממלאת אותנו מצברים רוחניים עם סיום קריאת התורה והתחלתה מבראשית.

חג הסופגניות?

מלבד החגים שציינו, שמקורם במקרא, ואשר חלה עליהם קדושת יום טוב לעניין איסור מלאכה, כמו בשבת (מלבד אוכל נפש כאמור) - יש גם חגים, שמקורם באירועים היסטוריים ודתיים, והם נקבעו על-ידי חז"ל. משום כך לא חל עליהם איסור מלאכה. אך גם חגים אלה הם בעלי משמעות רוחנית ממדרגה ראשונה. חגים אלה הם חנוכה, פורים, ט"ו בשבט ול"ג בעומר.

חנוכה הוא חג הסופגניות והלביבות? - לא במקורותינו. חנוכה מסמל את נצחון היהדות על ההתיוונות. הדלקת נרות חנוכה, זֵכר לפך השמן הטהור, שהספיק לשמונה ימים בבית המקדש, אף היא סמל לניצחון זה של אור התורה והיהדות. חנוכה מלמד גם את משמעות הנס, וכי גם הטבע - כפי שציינתי במאמרי על החג (ע"ע) הוא נס נסתר.

אוזני המן בפורים? כמו הסופגניות בחנוכה גם הם מנהג מסורתי מקובל, אך לא עליהם עומדת משמעות החג. בפורים אנו חוגגים את הצלת העם מכלייה פיסית ורוחנית. סעודת החג היא תיקון לסעודת אחשוורוש, שנכשלו בה, והיין והשמפנייה הנשפכים בה הם תיקון ליין נסך, היין האסור ששתו אצל המלך הפרסי ששלט על אימפרייה שלימה. בפורים, כפי שמציינת המגילה, קיבלו עליהם היהודים שנית את התורה מתוך רצון ואהבה.

לא פלא שחז"ל מציינים כי פורים הוא במדרגה גבוהה יותר מיום הכיפורים (כפורים - כמו פורים). להגיע להתעלות רוחנית, ולשמחה יהודית אמיתית, מתוך גשמיות, אכילה ושתייה - זו המדרגה הגבוהה ביותר. כאן טמון אפוא סוד היהדות, כוחה וייחודה. בניגוד לדתות אחרות, היהדות אינה מתנזרת מן החיים הגשמיים אלא מקדשת אותם באמצעות קיום המצוות. מכאן גם הערך המוּסף והמשמעות שמעניקות המצוות לחיים ותרומתן העצומה לפיתוח האישיות, לגיבוש הזהות ולהַעֲצָמָה אישית. הן כלי להתחברות האדם לפנימיותו ולנשמתו, שהיא חֵלֶק אלוקַ ממַעַל.

חג הקבב?

ל"ג בעומר הוא לא רק יום הפיקניק וחג המַנְגַּל הלאומי. זהו יום הילולא למקובל האלוקי, מחבר ספר הזוהר, רבי שמעון בר יוחאי. כשהיה לומד תורה, מציינים חז"ל, היו להבות אופפות אותו, מרוב טהרה וקדושה, ומתפשטות בסביבתו. זכר להתלהבות זו של תורה, שהייתה עולה בלהבות, מדליקים מדורות בחג. ולא בשביל עוד איזה תפוח אדמה לוהט, קבב ופיקניק. ל"ג בעומר הוא אפוא גם יום העלייה לקבר רשב"י במירון.

ט"ו בשבט הוא לא רק חג הנטיעות והשתילים. חג האילן, שאוכלים בו מפירות ארץ ישראל ושבעת המינים, בא לציין את קדושת הארץ ושיבחה.

משום כך יש לו משמעות הילכתית בנושאי מעשרות ושמיטה. האילן משמש גם סמל לצמיחה אישית, רוחנית ולאומית במצוות. יש לו משמעות מיוחדת בקבלה, שבאה לידי ביטוי בסדר מיוחד שנערך בליל החג עם זמירות ואמירת חמש עשרה שירי המעלות בתהילים. ויש כמובן ימי חול המועד בפסח ובסוכות, אשר כשמם כן הם: בעיקרון המלאכה מותרת בהם, ונוהגים בהם מקצת קדושת יום טוב.

בימים אלה, ימי קציר העומר, התורה לא שוכחת לציין להותיר לקט, שיכחה ופאה בשדה לעניים, מצווה הנשנית גם בפרשת קדושים ובפרשות נוספות. וכי איך אפשר לשמוח בחגים בלי לשתף את האחים הנזקקים? אין שמחה מושלמת בלעדיהם. הם העושים לנו את החג כבר אמרנו? תשאלו את עמותות הצדקה השונות.

שבת שלום!