אני עוקב אחר ההדים בתקשורת לתוצאות הבחירות האחרונות ולגלים העכורים שמעוררות תוצאות אלה בראש וראשונה באופוזיציה ובין תומכים מובהקים שלה. קבוצה אחרת שמשמיעה קולות של חוסר שביעות רצון וחוסר נחת מן התוצאות ומחילופי הגברי הפוליטיים, הם אלה שחוששים או מבינים שאלה יובילו להחלשת מעמדם הציבורי או לצמצום השפעתם בציבור.
דוגמאות אחדות לביטויים אלה הראו לנו הרצוג - כאשר מיהר לרוץ לדימונה ולהראות עצמו במעמד השובתים שם, לבקר במלוא עוצמת תקיפותו החדשה את... נתניהו כמובן, ולהבטיח הרים וגבעות כאשר... יהיה בשלטון. כאילו לא הוא ומפלגתו אחראים גם הם למציאות בדימונה וכאילו יש בדברים שהוא אומר ובמעשים שהוא אינו עושה כדי לעזור במשהו לתושבי דימונה. הרצוג לא הפנים שהחלטתו להשאר באופוזיציה ולא להצטרף לממשלת אחדות, סרסה את יכולותיו להיות גורם קונסטרוקטיבי בניהול המדינה; אם לא בכל התחומים, אזי לפחות בחלק מהם.
דוגמה אופיינית אחרת סיפק לנו הנשיא לשעבר פרס, במאמציו ההרואיים להגן על מרכז פרס לכל דבר מלבד השלום, ע"י ניצול קשרים אישיים, פרסום, מעמד והכרויות שרכש לעצמו בשנותיו בפוליטיקה ובתפקידו האחרון כנשיא כשהמטרה המוצהרת היא ביסוס כלכלי של המוסד. אין ספק שלפרס השפעה לא מבוטלת בציבור, אבל מרכז פרס הוא מנגנון רב-זרועות ורב חיילים לפרסום והפצת משנותיו של פרס, דעותיו והשפעתו כחלק מהאופוזיציה לממשל הנבחר של נתניהו. גם בגיל מופלג ולאחר שסיים את תפקידו הפוליטי הרם ביותר, פרס אינו עוסק בזוטות ומחפש דרך להוביל את העם היושב בציון בדרכו הנפתלת, שאותה מסמלים הסכמי אוסלו, ואותה דחה העם פעם אחר פעם כאשר התבקש לתמוך בפרס ובתוכניותיו המדיניות. זה לא "עוקף בג"ץ", זה "עוקף כנסת ו
ממשלה", אבל במוסר הציבורי ההוטנטוטי שלנו זה לגיטימי, לפחות באופוזיציה.
הבוקר קראתי את דבריו "מאירי העיניים" של
אהרן ברק, לשעבר נשיא בית המשפט העליון, ומחולל הקרע בציבור ביחסו לבית המשפט העליון בכלל ולתיפקודו כבג"ץ בפרוט. גם הוא כבר אינו קוטל קנים בגילו, אבל גם הוא אינו מוכן להשלים עם העובדה שאפשר ודרכו אינה מקובלת על הציבור, ובית המשפט הרי נועד לשרת את הציבור ולא להאדיר את שמו של ברק. ברק מגייס לעזרתו את ימיה האפלים של הדמוקרטיה הגרמנית שהעלתה לשלטון את המפלגה הנציונל-סוציאליסטית, שלימים הפכה לגרמניה הנאצית. ברק שוכח עם זאת, שלא השיטה הפרלמנטרית כשלה בגרמניה, אלא מוסר העם. השיטה נוצרת על-ידי העם והיא תואמת את רצונותיו. ואם יחפוץ לשנותה - ישנה. העם חזק תמיד מהשיטה. דווקא העובדה שחלקים גדלים והולכים בציבור סבורים שהאקטיביזם השיפוטי הפך מניסיון מוגבל לתקן מספר עיוותים או חוסרים בגלל העדר חוקה, לסרטן תפעולי שמסרס בתואנות שווא את סמכויותיהם ומעמדם של רשויות הממשל האחרות. והרי יסוד המשטר הדמוקרטי הוא בהפרדת רשויות, תיחומן ויצירת איזונים ובלמים ביניהן. אינני אוהב את השימוש הקלוקל שעושה ברק בהיסטוריה הגרמנית בכדי להגן על שיטתו שלדידי גם היא חרגה כבר מן הרצוי לנו.
עם מינויה של
איילת שקד לשרת המשפטים בממשלה הנבחרת, מורגשים עוד ועוד זרמי מעמקים המכוונים לשמר את מוקד הכוח האופוזיציוני הזה כעלה תאנה אידיאולוגי, וכמכשול ממשלי מרכזי בדרכה של ממשלה שאינה נמנית על הברנז'ה. המגויס הבכיר ביותר הוא כמובן ברק. גם מחולל המחלוקות, גם מוציאן לפועל המובהק ביותר והבכיר ביותר וגם האב הרוחני של האידאות העומדות בבסיסן וחותרות לרבע את המעגל בניסיון לקיימן מול ביקורת ציבורית הולכת וגוברת. ולצד הדוגמאות הקודמות, אנו נתקלים בדוגמאות גרועות הרבה יותר מסוגו של השר לשעבר פריצקי, שכדרכו בקודש מנהל את הדיון הציבורי באמצעות ניבולי-פה דברים בוטים חסרי יסוד עובדתי והרמת קול כתחליף להנמקות של ממש. אין ספק שהברנז'ה מתארגנת להגנה על האינטרסים הפרטניים שלה, והממשלה והקואליציה יעמדו בפני מבחנים לא קלים, ובכלל זה המבחנים האולטימטיביים של הדמוקרטים הדוגלים בניהול אנרכיסטי של המדינה, דרך הרחוב.
לכאורה, דבר והיפוכו; ואכן כך. דמוקרטיה אינה אנרכיה, ושלטון הרחוב הוא אנרכיה במיטבה. אלא שחוגים אליטיסטיים אינם מכירים בדמוקרטיה שאינה משרתת אותם או אינה פועלת לפי משנתם. הם אמונים על "תורת המהפכות" ויודעים היטב שליצירת סדר דרושה שותפות של רוב מכריע של הציבור, וליצירת אנרכיה דרוש מיעוט מיליטנטי ועקבי שמוכן לשכוח את כל העקרונות הדמוקרטיים כאשר הם מפריעים לו להשיג בכוח את אשר הוא אינו מצליח להשיג באמצעות הבחירות בקלפי. אם יש סכנה לדמוקרטיה, מלבד חוסר תפקוד בולט של מוסדותיה או שחיתות רחבה בכל המנגנונים השלטוניים, הרי זה הניסיון להשתמש בחופש הדיבור, ובכבוד האדם וחירותו ליצירת פרובוקציות ברחובות, שמנגנוני השליטה של המדינה, יתקשו או לא יוכלו להתמודד עימן ללא שימוש בכוח רב. ואז מפרקים אותם מנשקם ומיכולותיהם באמצעות בתי המשפט, חופש הדיבור וכוב האדם וחירותו.
נדמה לי שבנאום הראשון שנשאה שרת המשפטים החדשה, שקד, אמרה היטב את הדברים הנכונים: חייבים להחזיר למקומו הנכון את האיזון בין שלושת זרועות השלטון - מחוקקת, מבצעת ושופטת. זהו אחד התפקידים המרכזיים שלה, כפי שאני רואה זאת.
אין להניח לאף אחת מרשויות השלטון להגדיר לעצמה באופן בלעדי את גבולות סמכויותיה. ולכן, יש לזרז חקיקה שתעגן עיקרים אלה בכתובים. תורות בע"פ הן במקרה הטוב "הוראות-שעה" שזמנן מוגבל עד מוגבל מאוד. ישראל חייבת להתחיל במאמץ ממלכתי מאורגן להכנת חוקה, כאשר אחד הקוים המנחים לחקיקה יהיה מגילת העצמאות ואחר יהיה הסתמכות מירבית על התרבות היהודית והחוק היהודי לשם כך אנו מגדירם את ישראל כמדינה יהודית. איננו חייבים בעניין זה דבר לשום ציביליזציה אחרת, פשוט משום שאיננו נופלים מוסרית ולוגית מציבילזציות אחרות; אם כבר אזי עולים עליהן. יש לקבוע מסגרת זמן של נניח חמש שנים להשלמת המשימה, ולהתקדם בה באמצעות סדרה של חוקי יסוד, שכולם יאוגדו למסמך-על אחד אם מבוא אינטגרלי משותף אחד. צריך להפסיק לפחד, להפסיק להצטדק, ולהפסיק "להתבייש". במקום שאפשר או צריך ללמוד מאחרים, אין סיבה לא לעשות זאת; לא חייבים להמציא את הגלגל.
מה שאני מנסה לומר בעצם בשורות אלה, שהוויכוח הציבורי סביב בית המשפט העליון ודרכי התנהלותו, אינו ויכוח משפטי, אלא ויכוח מהותי ועמוק יותר על אופיה ומהותה של מדינת היהודים בארץ-ישראל. ויכוח זה אינו על הגמוניה סקטוריאלית כזו או אחרת, או על השאלה למי נידמה יותר לארה"ב, אירופה או גרמניה, אלא מי אנחנו רוצים להיות כארגון ריבוני יהודי. מנקודת ראות זו, הדברים יראו לאחדים כאיום חמור על רצונם להתנחל כיהודים חילונים ב"ניו-יורק" הקטנה שבמזרח התיכון, ליד יפו. ויכוח זה עוסק בשאלות היסוד העמוקות ביותר: מי אנחנו? מי אנו רוצים להיות? מדוע אנחנו כאן? מהי ציונות בימינו? מה מהותי ומה קוניוקטורלי בהוויה שלנו, ומה ההבדל בהתנהלות מול כל אחד מאלה. האם נכון להתלכד לעם אחד, ואם כן כיצד עושים זאת, או שעדיף לקיים מסגרת של פדרציה שבטית, וכביכול רב-תרבותית, ועד כמה יש להתיר לשבטיות זו "להתפרע"
1.
שאלה נוספת נוגעת ליחסי הקהילה היהודית בישראל עם תפוצות ישראל שממשיכות להעדיף משהו אחר במקומות אחרים. ואולי אם יתהווה כאן השינוי האמור, יתהווה גם אלם שינוי בעל אופי דומה. כיום ישראל היא הכוח היוזם והמניע ביהדות העולמית, היחיד שיש לו שליטה על כל מרכיבי החיים היהודיים. ומה דינם של ישראלים יורדם? ריבונות מחייבת זו עובדה מעשית והיסטורית; השאלה היא מחייבת את מי ולמה.
מבלי שנפתור שאלות אלה - והפתרון שינוסח עתה יהיה בהכרח זמני, מפני שההיסטוריה דינמית - לא נוכל להגיע להכרעות בעיצוב דפוסי חיינו כאן, ומטבע הדברים גם לא נוכל לחנך כהלכה את הדורות הבאים. נוכל ללמד אותם מתמטיקה, אבל נתקשה לענות על השאלה אם מתמטיקה היא המקצוע החשוב ביותר בתוכנית הלימודים שלנו.
אילו יכולנו לעשות זאת בשלוש שנים, ולהגיע לשנת ה-70 לעצמאות עם חוקה שאושרה ע"י משאל-עם, היה זה הישג פנומנלי, בהתחשב בנקודת המוצא העכשווית. אבל גם אם נגיע לכך ביום העצמאות ה-75, יהיה זה הישג מרשים ביותר.
הפטפטת המדינית הבלתי אחראית שמהדהדת בתקש...
