מכתב גלוי לעודד שחר

ברגשי זעם ועלבון אישי עמוק שמעתי את דבריך באחת התוכניות האחרונות של "פוליטיקה" ברשת ב' של הטלוויזיה, לרגל יום השנה השישים לנצחון על הנאצים, שבחלקה הוקדשה לנושא ההתנגדות היהודית בזמן מלחמת העולם השניה.

מספר פעמים חזרת על השאלה: "למה הלכו כצאן לטבח?" ולא השארת ספק בליבותיהם של צופי הטלוויזיה, כי לדעתך התנהגותם של הנספים בשואה היתה אם לא ממש בזויה אז לכל הפחות פחדנית או גובלת בפחדנות.

כנראה אינך מרבה בקריאת פרקי אבות, כי אחרת היית יודע את דעת חז"ל, כי אין לו לאדם (גם אם הוא חכם ונבון וידען - כמוך) לדון את חברו עד שיגיע למקומו. ואברהם אבן שושן מסביר את האמרה הזאת, כי אין לו לאדם להאשים את חברו, בטרם ניסה להעמיד את עצמו במקומו. ואוסיף - גם לבחון בעצמו, בינו ובין מצפונו - איך הוא היה נוהג במצב בו נמצא חברו.

אין טעם לחזור על כל מה שכבר נאמר ונכתב על האוויליות של הטענה, כי הנספים בשואה "הלכו כצאן לטבח" אבל העובדה שעיתונאי בכיר חוזר למרות הכל על הטענה הזאת מוכיחה, כי פשוט אינך יודע מאומה על מה שהיה שם בזמן השואה.

כבוגר 5 שנות לימודי החיים בגטו ותשעה חודשים במחנה המוות אושוויץ ומחנות מוות נאציים אחרים, אני מציע לא רק לך אישית, אלא לכל מי שנמסרה לו השליטה על מיקרופון או מסרטה, לעבור קורס לעומק במסגרת יד ושם, מוזיאון לוחמי הגיטאות, יד מרדכי או משואה, כדי להבין מה היה שם. ובטוחני שאם היית עובר קורס כזה, היית בעצמך נחרד מהאשמה בפחדנות, אותה זרקת כלאחר יד כלפי ששת מיליוני הקדושים, ביניהם שני הורי, שתי אחיותי ואחי שלי, שנספו בשואה.

לידיעתך - היות והנושא הזה עוד יצוף לא פעם, עוד לא מאוחר מדי ללמוד אותו לעומק.