הקיפוד נתפס במלכודת

האביב מסתיים, ימי החמסין שעוברים לימי גשם - כנראה לא יחזרו עכשיו. ימים של קיץ חם צפויים לנו ואיתם כל המרעין בישין של תקופת עונה זו. גברת הבית כבר ראתה עכבר בחצר והיא מייללת שעוד מעט יבוא בני מינו גם הביתה. ומה יעשו הילדים אם יהיה נחש? בקיצור, מפחיד.

כנגד האיומים הללו פגשתי בחצר קיפוד. חיית הקוצים הזאת, ניזונה מזוחלים, פגרים ופירות. הם גם חסינים לרעלנים שונים ולכן במזונם אפשר למצוא גם נחשים. בקיצור, בעיני הקיפוד הוא נסיך שצריך לשמור ואסור לגרש מן הגינה. אבל, איך שומרים על החיה הזאת?

מכיוון שגברו עלי זעקות הגברת, הלכתי והבאתי מלכודת עכברים רגילה, עשויה מחוטי ברזל ומחירה זניח. הכנסתי חתיכת גבינה צהובה כפתיון והחבאתי את המלכודת הטריה בקצה המרפסת, מתחת לרהיטים ישנים כדי שחתולים לא יוכלו להגיע. עכברים - בוודאי כן.

יומיים-שלושה הזנחתי את המתקן החדש ואז, ערב אחד הלכתי לראות מה קורה. להפתעתי, המלכודת הייתה מלאה עד תום. "זה גדול מכדי להיות עכבר", חשבתי. הרמתי את המתקן וגיליתי שממלא אותו קיפוד. קיפוד שאינני יכול להוציאו מן הפתח הצר. בוויקיפדיה נאמר ש"גודלם של הקיפודיים נע בין גדלו של עכבר לגודלה של ארנבת קטנה".

הלכתי והבאתי פלאייר (מלקחת, בלשון האקדמיה), פרצתי את חוטי המלכודת והנחתי את הקיפוד על המרצפת. לא זע ולא נע. כנראה איחרתי והוא כבר מת. השארתי את המנוח על מקומו כדי לחזור אליו מאוחר יותר.

כעבור חצי שעה הגעתי אל המרצפת ומצאתי שהמנוח כבר הסתלק לו. לצערי, עד כה הוא לא חזר.

זבל לאן?

היו בשכונה כמה "צפרדעים" - מיכלי המתכת הגדולים, שאליהם נהגו לזרוק את עודפי הגזם מן הגינות וגם אשפה של קרטונים ריקים וסתם זבל שהיה גדול על פחי האשפה ה משפחתיים. יום אחד, הגיעו עובדי מחלקת הנקיון של העירייה וסילקו את ה"צפרדעים". סילקו ולא אמרו מילה. לא השאירו שלט. כלום.

השכנים הסתכלו, חשבו, והמשיכו להטיל את גזם העצים ואת האשפה על משטחי הבטון, שפעם שימשו מקום להנחת ה"צפרדעים".

אבל העירייה לא הייתה מרוצה. עובדי מחלקת הנקיון הגיעו לאתרים והציבו שלטים: "אסור להשליך גזם עצים ואשפה במקום זה". לא קבעו מקום אחר לאשפה מסוג זה.

הסתכלו השכנים בשלט החדש ו... המשיכו להשליך גזם ואשפה. על-יד האתרים המיותמים של ה"צפרדעים" נמצאים האתרים של מחזור הנייר. מצבם לא שונה.