הפרשה הזו יוצרת דבקות בינינו ובין הבורא.

בעליה הראשונה בפרשה, בפרק ד', פסוק ד', נאמר:

"וְאַתֶּם הִדְּבֵקִים בַּיהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְכֶם הַיּוֹם" מהי דבקות בבורא?ואיך היא נוצרת? דבקות היא הרצון להיות מחובר/ת כל הזמן לאור.

לא משנה מה - לא משנה מה עושים, איפה נמצאים, באיזה זמן, כל הזמן לכוון שהדבר הזה שאני עושה, הדבר הזה שאני חושב/ת, הדבר הזה שאני מרגיש/ה, הדבר הזה שאני אומר/ת - יחבר אותי לאור. וכך התחלתי לחיות את חיי עכשיו - במסעי להפוך לדוגמה חיה של אדם הדבק כל כולו בבורא.

הרצון הזה לדבקות מוביל לתפילה, לתפילה שהיא תחינה - תחנון. לא מספיק להתפלל כאן.

צריך ממש להתחנן - להתחנן לבורא שייתן לי את הרצון, את האומץ, את הכוח, את היכולת, את הזמן, את האפשרות, את ההתמדה, את הנחישות, לראות אותו בכל דבר, לשמוע אותו בכל דבר, לגעת בו בכל דבר, להריח אותו בכל דבר, לטעום אותו בכל דבר.

שכל חושי יהיו סחרחרת אחת גדולה עצומה של תחושות אלוהיות שביניהן אני זורמת כמו בתוך נהר חושים אלוהי שבו הגוף מחובר לגמרי לנשמה ועושה את דברה.

"וְאַתֶּם הִדְּבֵקִים בַּיהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְכֶם הַיּוֹם"
בהשראת פרשת "ואתחנן"
לִדְבוֹק בְּךָ הַבּוֹרֵא
לִרְאוֹת אוֹתְךָ בְּכָל מַרְאֶה
לִשְׁמוֹעַ אוֹתְךָ בְּכָל צְלִיל
לִטְעוֹם אוֹתְךָ בְּכָל מַאֲכָל
לָחוּשׁ אוֹתְךָ בְּכָל נְגִיעָה
לְהָרִיחַ אוֹתְךָ בְּכָל נִיחוֹחַ
לַחֲשׁוֹב אוֹתְךָ בְּכָל מַחֲשָׁבָה
לוֹמַר אוֹתְךָ בְּכָל מִלָּה
לְהַרְגִּישׁ אוֹתְךָ בְּכָל רֶגֶשׁ
לָמוּשׁ אוֹתְךָ בְּכָל מִישׁוּשׁ
לַעֲשׂוֹת אוֹתְךָ בְּכָל מַעֲשֶׂה
לִהְיוֹת אַתָּה
לִהְיוֹת אַתָּה
לִהְיוֹת אַתָּה

והדבקות הזו תבוא לידי ביטוי ביקום ביום שישי, ט"ו באב, יום האהבה, שהוא יום האהבה בינינו ובין הבורא, יום האיחוד השלם, יום הדבקות המוחלטת שבינינו, כולנו, ובין הבורא.