כשערך האדם יורד מחיר הצלתו עולה

בפן של תולדות האנושות, אין לך כמעט ארץ בעולם שלא הייתה יעד למהגרים, שבניה של היום אינם צאצאיהם של בני אדם שנעו ממקומותיהם לתור אחרי תנאי מחיה משופרים. מפת הארצות לא ירדה מן השמיים. הם סומנו בכידונים. לרוב בכידוני של פולשי התמול שלחמו בפולשי אחרים זה מקרוב באו. גם הגבולות שסומנו בקולמוסי מדינאים אחרי מלחמות שנגמרו באמנות ובהסכמים, לא היו כאן מקדם. לא רק מקדם הרחוק, גם מקדם קרוב, המאה ה-19, המאה ה-20, אפילו המאה בה אנו חיים היום את ימינו.

לא נבחן עכשיו מה הועילו ומה ערערו גלי ההגירה הגדולים, אם לא היה בהם אלא דחיקת רגליהם של המתיישבים הוותיקים או אם אין לזכור אלא את תרומתם לפיתוח התרבות והקדמה והעשרת הלשון והחוכמה. יוון ורומי ובגדד וירושלים, חיות וקיימות בכל ספריות ארצות העולם השומרות באורח הקנאי ביותר על גבולותיהם והמתדיינות בשפות שהן ירשו ממהגריהם, מה בין מהגרי חיים ומוות לבין מהגרי עבודה.

בפן של תולדות האומה היהודית שהיא כמובן חלק מאלף בתולדות האנושות, אין לך כמעט יהודי בפזורת המדינות בעולם שאבות אבותיו לא הגיעו שם מפני שהם חצו יבשות והררי עולם כדי להיטיב את סיכויי הישרדותם כפשוטה של תיבת הישרדות וכמידרשה, תנאי מחיה, משופרים, פרנסה, ביטחון, עתיד. אפילו מי שיושב כבר שלושה ארבעה דורות בארצות הרווחה ומקים בהם את בתי כנסיותיו, ואת בתי הספרים שלו, ואת אחוזות עסקיו, ואת מעורבותו בניהול הכלכלות והמדיניות, הוא בן לפליטים, אם הוא באוסטרליה או בדרום אפריקה או בארצות דרום אמריקה או בקנדה או בארצות הברית או אצלנו בבית חיינו בארץ ישראל.

הכמיהה לשוב אל ארץ אבותינו הביאה לכאן בני עליה, ובני עליה תמיד מועטים היו. אילו לא סגרו עמים וראשי מדינות גבולותיהם בפני יהודים שביקשו לנוס על נפשם ממקום הרעה אל מקום הבטחת הטובה, היו רבים שהגיעו לחופי ישראל מגיעים לחופים זרים אחרים. מה שעשתה המצוקה לישוב העולם עשתה המצוקה היהודית לישוב ארץ ישראל, ואם כי לא פסו יהודים מעולם מחיבת ארץ ישראל בכל מאודם ובכל נפשם, גלי העלייה הגדולים מאירופה שלאחר מלחמת העולם השנייה, ומארצות המזרח, ומרוסיה הסובייטית ומאתיופיה היו גלי עלייה של יהודים שהיגרו לא רק כדי להציל את נפשם, אלא גם כדי לבנות להם בסיס של חיים בלא חרדת נכר.

לא היה להם קל. חיכו להם כאן עולי התמול שראו בהם מאיימים על המחר המצומצם שלהם. מי אינו זוכר. בארצות החופש לא מיהרו לא השלטונות ולבושתנו, לא היהודים בני המהגרים של תמול שלשום לפתוח דלתות לקלוט את פליטי החרב של אדוני הפתרון הסופי.

בקנדה, דרך משל, ענה פקיד משרד הפנים למי ששאל אותו כמה יהודים מוכנה ארצו לקלוט "ONE IS TOO MANY", פליט אחד הוא פליט אחד יותר מדי. קהילות חשובות הנמיכו קולן מחשש כי תביעה להציל את יהדות אירופה הנרדפת בארצותיהם החדשות תעודד אנטישמיות שתפגע בהם אישית.

אנחנו עקורים שב"ה מכים שורש. עקורים מארצות המזרח, עקורים מארצות אפריקה, עקורים מארצות אירופה על כל רוחותיה. אני יודע. חיי יודעים זאת. אין כמעט אדם בארץ שאינו יודע זאת מחיי אביו ואמו. לא היינו צריכים להיות בני עממים ואמונות שונים כדי לחוות את החשדנות ואת הרתיעה ואת הניכור של בני המהגרים שהקדימו אותנו בארץ ישראל שלא היו שווי נפש על שבאנו פתאום כמו יש מאין לחלוק עימהם את חסדי הארץ הזאת.

היה קשה. יש והצלקות של הפליטות בתוך ארצך שלך מוטבעת עדיין שנים הרבה אחרי, בנפש מי שברוך השם היו אדוני הארץ היום. אם בבית כך, בכל אכסניות קפוצות הפנים של אומות העולם על אחת כמה וכמה. בכפר השוויצרי בו מצאתי בעור שיניי מקלט אחרי שלוש שנות רדיפה בצרפת הכבושה, ערכו לי מסיבה כששבתי שם כשגריר ישראל. באולם בו נערכה סעודת הברכה תלו סיסמה גדולה "DASS FLUCHTLINGSKIND IST WIEDER DA", קרי הילד הפליט הוא שוב בתוכנו. זה היה שמי כשהייתי פליט. פליט. לא חשתי כפי שרבים נוטים לחשוב שראוי לחוש כי שבתי כמנצח. לא ניצחתי איש. חייתי. את היתר עשיתי בעזרת ה' ובעזרת רבים וטובים שליבם עימהם, שגם הם כמותי, יכלו לרשום את הפליטות בתולדות ימיהם.

בפן של תולדות האנושות, בפן של תולדות ישראל, בפן האוניברסלי, אי-אפשר לנו בלי לחטוא להשליך מעל לגשר שנבנינו לנו מעל לתהומות הוודות של חסרי ישע ושל עתיקים מתקווה את תיבת הערכים היקרים לנו מפני הניסיון - שגם לא יצלח - להדוף את זעקת הפליטים. הערכים בתיבת הפז של חיינו מחייבים אותנו בשמירה על החמלה, על הנכונות להושטת יד, לסיוע, לעזרה, למי שגורלו עשה לו מה שהוא עשה לנו ולאבותינו.

מי שסובר שיש ביד ממשלות, ממשלה שלו או של זולתו, כוח או עורמה או חוכמה לעצור בעד גל האדם המחפש בעולם החופשי בו אנו חיים להציל עצמו אם מן המוות, אם מן המצוקה בהגירה חוקית - איך? - או בלתי חוקית - אין ברירה - לא יצליח, כי אי-אפשר להצליח לעצור בעד אנשים ונשים על טפם ועל זקניהם מלחפש מקלט באשר שם הוא מאמין כי ימצאנו. אבל מה שהוא יאבד בונה החומות ומחוקק הגדרות, זה את המחויבות האתית לא לעשות לזולתו את מה שהיה שנוא עליו כשהוא נעשה בו.

כל שאירע בעבר אירע בעולם בו הייתה אוכלוסייה קטנה ביחס. היום בעולם של שמונה מיליארד נפשות, בו אחד מכל שישה ברואים בצלם אינו מוצא ביטחון לא בלחם, ולא ברפואה, ולא בחינוך, ולא בבגד ללבוש, ולא בזרימה החופשית של אינפורמציה, ולא אפילו בשעה קרובה לבוא, אי-אפשר לעצור בעד האנשים שרוצים למצוא בעולם השייך בסופו של דבר לכלל האדם את רווחתם המינימלית. העולם תובע מערכת ערכים הנשמרת תחת תנאי מצור על כל הערכים. אחרת לא יתקיים. לא הפליטים. לא צאצאי הפליטים. המחיר של אימוץ מדיניות של חמלה גדולה הוא גבוה, שיעורו מטיל חרדה. אבל אין מנוס. בעולם בו ערך האדם יורד, מחיר הצלתו עולה. מי שלא מכיר בזה, יאבד את הון תיבת ערכיו ויוותר גם עני ממעש גם עני מכל מקום.