הרהורים ערב ראש השנה

ערב ראש השנה הוא זמן מתאים להקשיב להלל הזקן, שאמר: "דעלך סני - לחברך לא תעביד", כלומר, "מַה שֶׁשָּׁנוּא עָלֶיךָ - לֹא תַּעֲשֶׁה לַחֲבֶרְךָ". והמשיך: "זוֹ כָּל הַתּוֹרָה וְאִידָך זִיל גְּמוֹר". היה חשוב להלל הזקן לומר באותה נשימה גם: "אִם אֵין אֲני לִי מִי לִי - וּכְשֶׁאֲנִי לְעַצְמִי מָה אֲנִי".

לפֹנינו ניסוחים קולעים להבהרת המוסר לפי תפיסתו של הלל הזקן, מוסר הבנוי על שני יסודות. דאגה לעצמי ודאגה לאחר. קיימת זיקה ברורה וקשר הדוק בלתי ניתק בין הדאגה המוחלטת לעצמי והדאגה המוחלטת לאחר. המוסר, שמנחיל לנו הלל הזקן, חובק בחובו את היחיד והכלל תוך זיקה חזקה והדדית ביניהם.

אני כבן לעם היהודי - שרבים מבניו הם פליטי שואת וקטל אכזריים, חייב להיות נאמן למשמעות המשפט "אִם אֵין אֲנִי לִי מִי לִי", אם לא אני, מי ידאג לביטחוני הקיומי. אך בד-בבד עם נאמנותי ל"אִם אֵין אֲנִי לִי מִי לִי" מחייב אותי להיות גם קשוב ודרוך למאווייו הכמוסים ביותר ולכאביו של האחר שחי לידי. אחר שחי על אותה כברת ארץ. כל מה ששנוא עלי, בן העם היהודי, אסור לי לעשות לו, לאחר החי כאן, בן העם הפלשתיני, החי לידי באותם מרחבים ובאותם נופים של הארץ הזו.

אני חושש, שבמבחן המוסרי הזה נכשלנו, כי עשינו כל מה שביכולתנו למנוע מהעם החי לידנו ובתוכנו לממש מאווייו לבית לאומי ולבנות את ביתו לצדנו, תוך כדי כינון מערכות הסדרים מדיניים מתוך חתירה לכינון שלום בין שתי הישויות הלאומיות.

ראש השנה הוא זמן מתאים לעיין בסיפור הבריאה, סיפור המספר לנו על עולם, שנברא על יסוד של ניגודים: לילה ויום, אור וחושך, ערב ובוקר, יבשה וימים וכו'. את שביעות רצונו של הבורא ממלאכת הבריאה אנחנו מוצאים תמיד במילה "טוֹב" העומדת בניגוד לרע, המילה טוב חוזרת ונשנית בסיפור והיא באה לידי ביטוי בפסוק המסכם - "וַיַּרֱא אֱלוֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עֶשָה וְהִנֵּה טוֹב מְאוֹד".

אל מול פני ה"הטוב" כתכלית לכל העולה מספר בראשית, אנחנו בונים מיתוס, שבו במקום לקדש את הטוב ואת החיים אנחנו מקדשים את הפחד, המוות ואת השכול. החלטנו לאמץ את הניגוד האפל לטוב, החלטנו לאמץ חושך ולא אור.

במלחמות החוזרות ונשנות על אדמת הארץ הזו אנחנו חוזרים ושרים, מבלי שנהיה מודעים לכל מילה המרכיבה את הבית החמישי בשירו של יאיר שטרן "חיילים אלמונים", שהפך להמנון לח"י. רובנו אינם מכירים את ההמנון, אך חיינו שרים בהיסטריה מטורפת ובהתלהבות משכרת את השיר תוך כדי ביטויים מצערים של תמיכה במלחמה.

"בִּדְמָעוֹת אִמָֹהוֹת שַׁכּוּלות מִבָּנִים
וּבְדַם תִּינוֹקוֹת טְהוֹרִים -
כִּבְמֶלֶט נַדְבִּיק הַגּוּפוֹת לִלְבֵנִים
וּבִנְיַן הַמּוֹלֶדֶת נָקִים".

ותיקי הלח"י כבר נמנעים לשיר את הבית החמישי בהמנון הלח"י "חיילים אלמונים", אבל אנחנו בדמעות חנוקות נותנים ללהבת השיר לשיר במקומנו. אנחנו מטמינים בקרקע הארץ הזו דם תינוקות טהורים של ילדים יהודים ושל ילדים פלשתינים. כשבאדמת הארץ הזו מטמינים ילד, שנרצח באיתמר או בכפר דומא, עבורי מקבלות משמעות כואבת המלים של הבית החמישי בשיר "חיילים אלמונים". כי ניתן היה למנוע את המציאות בה כבמלט "נַדְבִּיק הַגּוּפוֹת לִלְבֵנִים".

כשמרקע הטלוויזיה מביא ערב ראש השנה תשע"ו לכל בית את תמונות הילדים המוצאים מותם בלב ים, כשהוריהם תרים אחרי מקום לחיות בו על פני כדור-הארץ, נוסף עוד עיוות כואב וקשה, המסרס את תכליתה של הבריאה לברוא עולם שכולו טוב. גם השנה תכלית הבריאה לעולם שכולו טוב עלתה על שרטון קוטל חיי ילדים שנולדו לחיים.