הסיפור המרכזי בפרשת השבוע שלנו ידוע, מן הסתם, לכולם. גם מן הסתם לא כולם יודעים ששם הפרשה הוא וַיֵּשֶׁב ואולי גם לא יודעים שהיא נמצאת בספר בראשית, אבל העיקר שיודעים שהאחים של יוסף לא סבלו אותו ולכן - בהזדמנות ראשונה שנקרתה להם - מכרו אותו לעבד. שלא ימות, בכל זאת אח, אבל שיהיה כמה שיותר רחוק. ולא פחות חשוב, שירגיש קצת השפלה של עבד במקום חלומות הגדלות שחלם וסיפר להם. אחר-כך - כשראו את עומק הצער של אבא - התחרטו, אבל כבר היה מאוחר מדי. והתורה רומזת לנו ששמעון ולוי הם שיזמו את ההיפטרות מיוסף.

מבצע חילוץ

את שני האחים האלה פגשנו כבר בפרשה הקודמת, בשבת שעברה. שם ראינו כי לאחר שנאנסה דינה אחותם ואף הוחזקה בבית האנס כבת ערובה, הם יצאו למבצע חילוץ, שבמהלכו הרגו את כל האנשים הבוגרים בשכם, העיר בה הוחזקה אחותם. שם הם מוזכרים בפירוש, בשמותיהם, בפרשה שלנו רק ברמז. אולי זה מפני שתשעה אחים היו נוכחים במעמד המכירה של יוסף וממילא גם הם היו שותפים. לכן, בעוד הפעולה בשכם מיוחסת לשמעון ולוי בלבד, במכירת יוסף נאשמים כל האחים. ואיך באמת מתייחסים למעשה שעשו בשכם? לכאורה, בשלילה מוחלטת, אבל רק לכאורה.

המעשה אומנם חיובי

בניסיון להוכיח את שלילת המעשה, מצטטים את תגובת יעקב אביהם (בראשית לד): [ל] וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל-שִׁמְעוֹן וְאֶל-לֵוִי, עֲכַרְתֶּם אֹתִי, לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ, בַּכְּנַעֲנִי וּבַפְּרִזִּי; וַאֲנִי, מְתֵי מִסְפָּר, וְנֶאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי, וְנִשְׁמַדְתִּי אֲנִי וּבֵיתִי. אלא שמנוסח דבריו של יעקב ברור שאינו שולל את עצם המעשה, אלא מביע חשש מפני התוצאות האפשריות. כלומר, המעשה היה חיובי גם לדעת יעקב, אבל, כמו שאומר רש"י, הם לא התייעצו איתו ועל כך הוא התרעם. אולי מפני שאם היו מתייעצים איתו, לא היה מאשר את המהלך המקדים של החלשת אנשי שכם בברית מילה והרדמת ערנותם.

חשוּב שהמניע יהיה נכון

אבל לכאורה, הרי גם בסוף ימיו, בדברי הפרידה שלו, יעקב נותן בראש לשמעון ולוי (בראשית מט): [ה] שִׁמְעוֹן וְלֵוִי, אַחִים כְּלֵי חָמָס, מְכֵרֹתֵיהֶם. [ו] בְּסֹדָם אַל-תָּבֹא נַפְשִׁי, בִּקְהָלָם אַל-תֵּחַד כְּבֹדִי: כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ, וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ-שׁוֹר. "איש" רומז לאנשי שכם [שחשובים בעיניהם כאיש אחד (רש"י)] ושור רומז ליוסף, כנ"ל שהם העלו את הרעיון להיפטר ממנו. אז למה אומרים שהוא לא התנגד לעצם המעשה? הפסוק הבא מבהיר: [ז] אָרוּר אַפָּם כִּי עָז, וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה... הם פעלו מתוך כעס וכך נפגם שיקול הדעת שלהם. בשכם - עצם המעשה היה חיובי, על-אף הכעס. עם יוסף - גם עצם המעשה הוא שלילי.

יתוש בודד או מכת יתושים?

וכאן שואל הלומד ממרחק של כ-3,700 שנה, מדוע לא הסתפקו בני יעקב בהענשת הפושעים עצמם, מדוע לא הסתפקו בחיסול (נטרול בשפה המכובסת) של הפושע ואביו, מדוע הרגו את כל אנשי שכם? הרעיון לתשובה עלה בדעתי כאשר התלוננו באוזני על מכת יתושים וביקשו שאדאג לרסס. התבוננתי סביב וראיתי כלי פתוח מונח בצד. בדקתי וראיתי שעומדים בו לא מעט מים מגשמי הברכה שהעניק לנו הבורא יתברך, ובמים רוחשים חרקים זעירים. כאלה שבתוך שעות יצאו משם כיתושים שעקיצתם מכאיבה. שפכתי את המים ולא היו עוד יתושים.

ליבש את הביצה

גם לא היה צורך בריסוס. כמו שמעון ולוי, גם יעקב הבין שענישת המפגע הבודד אינה עשויה להביא לרגיעה ארוכת טווח. כי תמיד עלול לצוץ מישהו אחר עם תאוה בלתי נשלטת למין או לדם. והעובדה שהמפגע הקודם נענש אינה מרתיעה, כי החדש עלול לחשוב שהוא יצליח יותר. רק יבוש הביצה יכול להבטיח רגיעה. זה מה שהם עשו, אבל נראה שלדעת יעקב היו צריכים להכריז על כך בקול ברור ומראש. לא להתחכם בביצוע רעיון שבא להם מתוך כעס. שמעון ולוי היו קנאים לשלמות בית יעקב. כך ביחסם לאנשי שכם וכך גם ביחסם ליוסף, שנראה להם כמי שמסכן את שלמות המשפחה.

להבחין בין אחים לאויבים

מאז ועד בכלל מתייחסים למכירת יוסף בשלילה מוחלטת ולא שוכחים שזה התחיל בכך שהתייחסו אליו, אל אחיהם, כאל אויב. אצלנו שיכללו את הרעיון; מתייחסים לאחים כאל אויבים שחייבים לייבש את הביצה שממנה הם יוצאים ואל האויבים מתייחסים כאל יתושים אקראיים. מתעלמים מהעובדה שהיתושים האלה מקורם בביצה סרוחה של הסתה שאנחנו מממנים אותה. אין עוד תקווה באנשי המערכת, השקר הוא לחם חוקם. אבל העם מתעורר ובע"ה גם יצליח לחולל את המהפכה הנדרשת.