הר-הבית בידי ירדן

בהר-הבית מתנהל משחק כוחות מרובע, כאשר שלושה שחקנים הנמצאים בקונפליקט עמוק בינם לבין עצמם נאבקים על הבכורה, ואילו השחקן הרביעי מתגונן ומגיב לייזום האלים דווקא בהדגשת השמירה על הסטטוס-קוו.

משולש הכוחות האלים גם הוא מורכב ובעייתי: מדובר בקואליציה של חמאס-התנועה האיסלאמית, שתי תנועות בת של "האחים המוסלמים", נגד הרשות הפלשתינית על השגת בכורה בהר-הבית, ואלה גם אלה פועלים באלימות נגד ישראל, כדי להשיג עליונות על הר-הבית ולהחליש את הבכורה של ירדן שמעניקה לה ישראל בשם הסטטוס-קוו.

המסר העיקרי בהסתה נגד ישראל של כל הקבוצות הללו הוא: "אל-אקצה בסכנה".

• ישראל מתכוונת לשנות את הסטטוס-קוו בהר-הבית ולהתיר תפילת יהודים;

• ישראל מתכננת להרוס את מסגד אל-אקצה, למוטט אותו באמצעות חפירות.

לעומת שני שחקנים אלה, במקום שתסייע לישראל שזו תשמור על מעמדה בהר-הבית, דווקא ירדן לוחצת על ישראל ומאיימת עליה בחרמות, כדי שישראל תוותר יותר לטובתה.

האיום הירדני כולל שלושה ממדים:

• ניתוק היחסים הדיפלומטיים עם ישראל (מה שהיא עושה פורמלית מפעם לפעם)

• "עידוד" האופוזיציה לקרוא לירדן לחזור לאופציה הצבאית (ביטול הסכם השלום)

• הפעלת לחצים מצד המערכת הבינלאומית, בעיקר ארצות-הברית (שאינה מכירה בירושלים כבירת ישראל). התוצאה: ירדן נגררת אחרי מציאות ההסתה ומחמירה את תגובותיה דווקא נגד ישראל. ואילו ישראל, מחשש לעליית כוחות קיצוניים יותר, מגבירה את ההידברות עם ירדן ומדגישה את קיום הסטטוס-קוו. דוגמה אחרונה הייתה במחצית ספטמבר 2015, בהצהרותיו של עבדאללה.

מהו הסטטוס-קוו שכולם מדברים בו?

לאחר מלחמת ששת הימים, החליטה ישראל, בעצם החליט משה דיין, באחת מאותן החלטות המהוות בכייה לדורות, לשמור על המצב המשפטי בהר-הבית של שלטון ירדן, באמצעות הווקף האיסלאמי, כזרוע של משרד ההקדשים הירדני. מבחינת ישראל אפוא, שר ההקדשים הירדני הוא האחראי להמקומות הקדושים בהר-הבית, לפי חוק הווקף הירדני משנת 1966.

הסטטוס-קוו שקבעה ישראל הוא המציאות מאז ועד היום. כלומר, לצד המשך השליטה הירדנית כפי שהייתה לפני 1967, תוּתר עליית יהודים להר-הבית, אך לא תפילת יהודים, שמירת החוק והסדר תוטל על משטרת ישראל, אך תיאסר הנפת דגל ישראל או הצבתם של סמלים לאומיים במקום.

הסטטוס-קוו קיבל מיסוד בינלאומי במסגרת חוזה השלום בין ישראל וירדן מאוקטובר 1994. בסעיף 9/2 (סעיף 3 ב"הצהרת וושינגטון.") נכתב: "בהקשר זה, ישראל מכבדת את תפקידה המיוחד הקיים של ירדן במקומות קדושים מוסלמיים בירושלים. בשעה שייערך המו"מ על מעמד הקבע, תעניק ישראל עדיפות גבוהה לתפקיד הירדני ההיסטורי במקומות קדושים אלה".

מפגש הפסגה המשולש ברבת-עמון שנערך בנובמבר 2014 בין ראש הממשלה בנימין נתניהו, מלך ירדן עבדאללה, ומזכיר המדינה של ארה"ב ג'ון קרי, קיבע ומיסד סופית ורשמית מציאות זאת. למפגש היו כמה יעדים:

• לרצות את המאוויים הירדניים בכל הנוגע לקודשי האיסלאם בירושלים.

• לאפשר לירדן להפגין בעולם הערבי והמוסלמי שמעמדו בהר-הבית אינו עומד להשתנות.

• להבטיח את המשך יציבותו של המשטר בירדן. היסטורית, היחסים בין ירדן ההאשמית ובין ירושלים התחילו משנות ה-40' של המאה ה-20 בלבד. ההאשמים הם ממשפחת הנביא, ומאז ומתמיד שימשו ה"שריפים," שומרי המקומות הקדושים במכה ובמדינה. לכן, הקשר שלהם לירושלים לא רק שלא היה קיים, אלא בפועל התאפיין בתפיסה של עוינות, שהרי העלאת חשיבות ירושלים עלולה הייתה לפגוע במעמדן ובחשיבותן של מכה ומדינה.

ממלכת בירדן הוקמה בפעולה אימפריאליסטית בריטית מובהקת למען ההאשמים, שהובסו על-ידי שושלת אבן סעוד וגורשו מחצי האי הערבי. מנקודת המבט ההאשמית, לטריטוריה הירדנית לא הייתה כל חשיבות - לא פוליטית, לא אסטרטגית, לבטח לא דתית.

מה אם כן קרה בפועל?

• אמין אלחוסייני פתח בפעילות נמרצת להפוך את ירושלים למוקד הזדהות פלשתיני.

• למרות העדר החשיבות של הטריטוריה הירדנית, ביקש עבדאללה, עקב מעמדם וכבודם של ההאשמים בעבר, לשמר את חשיבות המשפחה בעולם הערבי והאיסלאמי באמצעות שליטה על מוקד היסטורי-דתי בעל זיקה לעבר. אם אין מכה ומדינה, יש ירושלים.

זוהי הסיבה שעבדאללה רימה במלחמת 1948 הן את מנהיגי מדינות-ערב בתוכניות המלחמה שעוצבו, והן את מנהיגי ישראל בהסדרים המדיניים שהוצעו, וכיוון את כל מעייניו מלכתחילה לכיבוש ירושלים. הוא הצליח, וירושלים הפכה מוקד בעל חשיבות דתית ירדני (אך לא הבירה!), למרות התנגדות מוחלטת של כל מדינות ערב והאיסלאם ואי-הכרה רשמית שלהן בכיבוש, מלבד פקיסטן.

לאחר מלחמת ששת הימים, קבעה המציאות שנוצרה בהר-הבית עובדה ברורה: המקום חדל לשמש מקום פולחן ותפילה למוסלמים בלבד. זה הפך עניין צדדי. מדובר במוקד מרכזי של מאבק פוליטי, שהפך סמל דתי-לאומי כלל איסלאמי, ומוקד עימותים בין ישראל לעולם המוסלמי והערבי, שיש לו משמעויות פוליטיות נרחבות ומספר לא קטן של שחקנים.

• ירדן - טוענת שהיא הבעלים החוקיים על הר-הבית, וכי קיים תוקף מדיני-חוקי לריבונותה על "העיר הקדושה". מתוקף כך משקיע משרד ההקדשים הירדני בכל שנה כ-7 מיליון דינר ירדני (כ-35 מיליון ש"ח!), לניהול גופי הווקף ואנשיו בהר-הבית ולשיפוץ האזור, ועוד שלושה מיליון וחצי דולר מושקעים מכיסו האישי של המלך עבדאללה השני. קרוב ל-600 אנשי ווקף מקבלי משכורת נמצאים במתחם. הכספים הרבים שמעתירה ירדן הם מכשיר פוליטי רב עוצמה לשימור עליונותה, בסיוע נרחב של ישראל.

• הרשות הפלשתינית - מבקשת לערער את מעמד ירדן, באמצעות מאבק אלים בישראל, כדי להפוך את הר-הבית למוקד ריבונות פלשתינית, תוך יצירת סיפוח זוחל. כך הפך עכרמה צברי, ב-1995 למופתי של הר-הבית, וכך השתלטה הרשות הפלשתינית על כל רשת מנגנוני החינוך והרווחה במזרח ירושלים. החל מאוקטובר 1996 קיבלו הפלשתינים את האחריות על הווקף במזרח ירושלים (כולל בהר-הבית, החל מאוקטובר 1999, אך תפקידי הגזבר והממונה על רכוש הווקף נשארו בידי ירדן).

• התנועה האיסלאמית בישראל וחמאס - ממחצית שנות ה-90' של המאה שעברה, קיימת מעורבות גבוהה של ערבי ישראל בהר-הבית, באמצעות התנועה האיסלאמית, הפלג הצפוני של ראאד צלאח, הפועלת להשגת לגיטימיות פוליטית באמצעות המסר: "אלחרם אלשריף בסכנה". באותה עת החלה מעורבות גבוהה של חמאס, שדגלו הוא מסגד כיפת-הסלע עם שתי החרבות של "האחים המוסלמים" (וואעדו...הכינו אמצעי מלחמה...בכופרים).

שני גורמים אלה פועלים במשותף: חמאס מעביר כספים לפעילי הפלג הצפוני של התנועה האיסלאמית, כדי שאלה ישהו על ההר, יחוללו מהומות וימנעו עליית יהודים אליו. עדות על כך מסר לשב"כ באפריל 2014 מוחמד עיסא טועמא, חבר ב"מועצת השורא הכללית" של חמאס, שהעיד כי חמאס עומד מאחורי הפרויקטים הרבים של התנועה האיסלאמית בישראל להשתלטות על הר-הבית, כולל מערך של מאות פעילים בתשלום השוהים דרך קבע במקום, במטרה למנוע ביקורי יהודים. סיוע כספי ניכר נותנת גם סעודיה, שגם לה יש מה לומר בנוגע לירושלים.

הפעילות מתנהלת בשתי זרועות: זרוע הסתה ומהומות באחריות חמאס, וזרוע השקעת כספים ושיפוץ מסגדים באחריות התנועה האיסלאמית ובסיוע מימון סעודי. המטרה: להפוך את כל מתחם הר-הבית לשטחי תפילה מוסלמיים, ובכך לחסום כל אפשרות של שינוי על-ידי ישראל באמצעות חקיקה.

• סעודיה ושחקנים מוסלמיים אחרים - במחצית שנות ה-80' של המאה ה-20 הוקם על הר-הבית סניף של "הקונגרס האיסלאמי הכללי למען ירושלים", הנמצא בחסות סעודית. הוא אומנם כפוף לשר ההקדשים הירדני, אך משמר את האינטרסים הסעודיים. כדי להעצים את השפעתה, מעניקה סעודיה כספים להשקעה ופיתוח, אך פועלת דווקא באמצעות התנועה האיסלאמית וחמאס.

ישראל - המפסידה הגדולה

ישראל, החוששת מריבונות פלשתנית על הר-הבית, קובעת כי הסטטוס-קוו הוא המוקד. עמדה זו מדגישה אומנם כי הריבונות והחוק הישראלי יחולו גם בהר-הבית וכי יהודים יוכלו לבקר בו (זכות שעוגנה ב"חוק המקומות הקדושים"), אך בפועל, עמדה זו מקבעת את עליונותה של ירדן ומחזק את האינטרסים שלה. הרצון להשיג שקט ולהימנע מגלישה לעימות דתי בין היהדות לאיסלאם, הוא המיתווה המדיני העיקרי של ישראל. ירדן מנצלת זאת ומחזקת את תביעתה לתת "עדיפות גבוהה לתפקיד הירדני ההיסטורי" בהר-הבית.

זהו פרויקט מיוחד של נתניהו: באמצעות שדרוג מעמדה של ירדן בהר-הבית, מבקשת ישראל להפחית מהשפעתם של הרשות הפלשתינית, חמאס והתנועה האיסלאמית בהר-הבית. לכן, המהומות המתחוללות בהר-הבית מעלות כל העת את "המחיר" שישראל משלמת לירדנים.

ושוב ירדן נהנית. יש להבין את המציאות בהר-הבית בהקשר של פוליטיקה נטו: ההשפעה הירדנית התרחבה מאוד ומשפיעה אפילו על התנהלותה של משטרת ישראל. הסיבה העיקרית לכך היא מערכת היחסים המיוחדת בין ישראל לבין ירדן, שהפכה לרשמית לאחר שנחתם הסכם השלום. יחסים אלו מסדירים שורה של הבנות כתובות ובלתי כתובות בין ישראל לבין ירדן בתחום של הביטחון בגבול המשותף, מתוך החשש ליציבות השלטון ההאשמי בירדן ושיתוף הפעולה האזורי בשל התחזקות של התנועות האיסלאמיות באזור.

ההסתה והמהומות גורמים לישראל להטיל הגבלות נוספות על-כניסת יהודים להר-הבית, ולא פעם הוא נסגר בפניהם באופן מוחלט, בניגוד למדיניותה המוצהרת של ישראל ובניגוד ל"חוק המקומות הקדושים".

כך, בשנים 2004-2003 החליט אריאל שרון להפקיד בידי ירדן את הטיפול בייצוב הכותל המזרחי והכותל הדרומי של הר-הבית שהתערערו.

כך, עם ניסיון ההתנקשות בחייו של יהודה גליק, ב-29 באוקטובר 2014, ועל-רקע התפרעויות ועימותים נוספים, הודיעה ירדן כי היא מחזירה את שגרירה בישראל להתייעצויות ואף בוחנת את הסכם השלום. זאת, על-רקע "התוקפנות של ישראל במקומות המקודשים לאיסלאם בירושלים". בתגובה, חזרה ישראל על הבטחתה כי "לא יהיה שינוי בסטטוס-קוו במקום". נתניהו שוחח עם עבדאללה מלך ירדן ואמר לו במפורש את הדברים, כמו גם לשרת החוץ של האיחוד האירופי. דברים דומים בדבר שמירת הסטטוס-קוו נאמרו גם לח"כים הערביים מעל בימת הכנסת.

כך, נמנעה ישראל מהחלפת גשר המוגרבים המשמש את היהודים לגישה להר-הבית, שהיה מפגע אסתטי ובטיחותי, עקב וטו ירדני. נתניהו החליט שלא להחליפו בגשר קבוע במשך יותר מעשור.

כך, ניסתה ישראל להציב מצלמות אבטחה בשטח הר-הבית למטרות של פיקוח וביטחון, וזה נדחה לחלוטין על-ידי ירדן, בטענה של פגיעה בחופש הדת ובסמכויות הווקף.

כך, בפברואר 2014 מנעה ירדן הצעת חוק לעגן בחקיקה את ריבונות ישראל בהר-הבית. שר החוץ הירדני קבע: "לא חבר כנסת ולא אלף יוכלו לשנות את המשמורת הירדנית על המקומות הקדושים לאיסלאם".

אלא שבפועל יש החמרה בסטטוס-קוו לרעת היהודים: מצד אחד, נמנעים לעתים תכופות ביקורי יהודים בהר או שהם מוגבלים משמעותית. המשטרה הנרתעת מפני ההסתה והאיומים של המוסלמים לפגוע ביהודים, מעדיפה לסגור את ההר בפניהם, להגביל את מספרם, או לתחום את ביקוריהם למסלול מוגדר ומצומצם ולזמנים קצובים - הכל כדי למנוע התלהטות רוחות ועימותים.

מצד שני, יש הרחבה מהותית של מקומות התפילה למוסלמים:

• מבנה כיפת הסלע הפך בפועל למסגד, לטובת הנשים המוסלמיות;

• באורוות שלמה הוקם מסגד אל מרוואני;

• בשטחי אל-אקצה הקדומה, מתחת למסגד הקיים, רוצפו חלקים מהמתחם, המשמשים לתפילות בימי חג ומועד למוסלמיים.

יש לומר בהגינות: הר-הבית אינו בידינו.