מלחמה על לבבות ולא על חנויות

בשנות השלושים של המאה העשרים יצא קצפו של האדמו"ר מסאטמר - הרה"ג יואל טיטילבאום זצקו"ל, על אחד מתלמידיו שנתפס על ידו מאזין להתכנסות ציונית, שבמרכזה עמדו דברי שבח והלל ל"עיר העברית" הראשונה בארץ ישראל, לתל אביב. המרצה הציוני - שהגיע מארץ ישראל לעיירה סיגט שבמחוז מראמורש שברומניה, פאר ושיבח את אלה שמקימים "עיר עברית כדרך העולם הנאור". קרי, עיר בלי דת ישראל ועם כל הפריצות ותועבות העמים. למרות שהחסיד ניסה להצטדק בפני רבו כי הגיע לשם רק במסגרת "הכר את האויב", הרי שהרבי זעם וטען כי שביבי הכפירה נאחזו גם בחסיד הזה, ובמיוחד כשהמרצה פיאר את העיר ת"א ואת מטרותיה. בסוף דבריו טען הרבי מסאטמר כי לפני בוא הגאולה תיעלם ת"א, אם ראשייה לא יביעו חרטה על רעיון הקמתה.

רב אחר שסלד מהקמת העיר ואסר על עצמו לישון בה אפילו לילה אחד, היה הרב מבריסק- הגאון זאב סולובייצי'ק. כאשר אחד מתושביה החרדים של ת"א, רב ומנהיג קהילה חרדית, שאל את הגר"ז מבריסק האם עליו לעזוב את העיר בגלל המשך חינוך ילדיו הרי שהגרי"ז טען כי "גם בשביל המשך קיום המצוות שלך עצמך טוב יהיה אם תברח מהעיר!".

אבל היו גם תפיסות אחרות ובראשן זו של האדמו"ר הקודם מבלזא - הצדיק רבי אהרון רוקח. משכנו של האדמו"ר הלה נקבע על ידו בת"א והנימוק שלו היה די מעניין. האדמו"ר זצקו"ל מבלזא טען כי "בת"א אין בתי עבודה זרה כמו ביפו השכנה או בירושלים עצמה". לא מעט אדמו"רים פעלו בת"א כאדמו"רי בלזא, ויזני'ץ, ביאלה, הויסטין, קוזני'ץ, מודזי'ץ, סדיגורא, ואסלוי ועוד רבים אחרים, אבל עד העשור הראשון של המאה ה-21 הם ברובם ערקו ממקום מושבם לבני ברק השכנה, למרות השגשוג בפעילותם הרוחנית.

יהיה הויכוח על ת"א כשיהיה אבל גם המתנגדים לה וגם המחייבים בה פעילות תורתית לא האמינו מעולם בחקיקת חוקי פרלמנט ועירייה כדי ש"ציויונה הדתי ישמר". שולליה גרסו להתרחק ממנה ובזו לרעיון שחיזוק הדת והאמונה אצל כופריה יבוא בעזרת חוקי מדינה, כשהיא עצמה תישאר לא דתית. הגדיל לומר זאת הגרי"ז מבריסק שטען כי "אסור לתת לעיר הזו לגיטימציה של עיר יהודית ע"י כפייה שלא יועילו אלא רק יורידו, ומנגד הם יטעו טובים ותמימים לקבוע בה את מושבם. יהדות מוקמת מרצון ומדרך הקדושה. העיר הזו תיוותר כופרת גם אם יחוקקו שתושביה חייבים לומר "קריאת שמע". הרב ירחמיאל דאמב - מגדולי קנאי הדור (נפטר לפני כשלוש שנים בלונדון, בגיל מופלג) טען כי "המפלגות החרדיות מחוקקות חוקי כפייה הלכתיים שאינם ברי ביצוע רק כדי להצדיק לפני קהל בוחריהם את הצורך בקיומן ובהצבעה לפרלמנט הישראלי".

מנגד, אלה שחיו בת"א - מבין האדמו"רים והרבנים, ידעו היטב כי חוקי כפייה על חילוניים לא רק שלא יסייעו לקירוב היהדות אלא ירחיקו גם את אלה שהתקרבו אליה. להפך, היו רבנים שממש בליל שבת הם הסתובבו ברחובות ואספו לסעודות השבת חילוניים טועים. הרבנים הללו מעולם לא יזמו "חוקי שבת עירוניים".

אבל לא רק בת"א לא יעזרו חוקי הכפייה, אלא בכל מקום חילוני שבו יושתתו. ביהדות התורתית - זו העוברת מדור לדור ע"י פוסקיה, אין ולא הייתה מציאות של "סטאטוס קוו" שבו לחלק מהיהודים מותר לעבור על התורה כולה אבל בסתר. המסורה היהודית איננה מאמינה ב"ציויון יהודי" - שפירושו מסיכה דתית של משחק ה"נדמה לי". יתרה מכך, החוקים האוסרים למכור בשבתות ובחגים אמורים לחול גם על עסקים לא יהודים כמו ביפו למשל, והתורה בודאי שאוסרת על גוי לשמור שבת. אין ספק שסגירה "חוקית" של עסקים בשבת, ועוד רק בת"א, לא תתרום דבר ליהדות. מי שמחפש - מבין היהדות החרדית, לקרב חילוניים, בודאי שרק יגרום בחוק כזה להרחקתם. מי שמחפש - מבין היהדות החרדית, ליצור גשר בינו לבין העולם החילוני הרי שבחקיקת חוק כזה הוא רק יעניק לגיטימציה לעיר ההוללת של ת"א להפוך ל"עיר יהודית" ב-ש.ק.ר. ומי שמחפש - מבין המפלגות החרדיות, להגדיל את כוחן בת"א, רק יחטוף תבוסה פוליטית בבחירות המוניציפליות הבאות.

המלחמה על שמירת השבת בת"א ובשאר הערים והישובים שהוקמו כחילוניים לשמם איננה כמלחמה על ירושלים למשל, או על ערים וישובים שהיהדות הייתה שם העיקר לפני בוא הציונות. המלחמה בירושלים - על ציויונה הדתי, החלה לאחר שהעיר הזו הייתה, עד לפני מלחמת העולם השנייה, עיר שרוב רובה היה דתי, ולכן המלחמה בה היא לשמירת ציויונה ההיסטורי ולשמירת האזורים שבהם חיים שומרי שבת מימים ימיה. אבל המלחמה בת"א ובשכמותה היא מלחמה לכפות חוקים על אנשים שהקימו את המקומות הללו כדי לא לחיות על-פי היהדות, ולכן זו איננה מלחמת רשות ומלחמת מצווה אלא מלחמת כפייה אבודה.